פסילת מועמדותו של ד"ר מיכאל בן ארי לכנסת מציפה בעיה חמורה שהגיע הזמן לטפל בה.
איך יכול להיות שבן ארי נפסל ואילו המפלגות הערביות הוכשרו על ידי בג"ץ? האם ישנה איפה ואיפה או שמא בעיה עמוקה יותר שאיננו נותנים עליה את הדעת? האם יש קשר בין ההחלטה הזאת ובין הפיגוע האחרון שאירע בצומת אריאל, שבו נרצחו שני יהודים?
ד"ר מיכאל בן ארי היה כבר חבר כנסת כשר ואיש לא חשב לפסול אותו. מה קרה מאז? גילוי נאות: אני מכיר את האיש מקרוב, הייתי אורח אצלו בבית בשני ימי שבתות ארוכים שבהם שוחחנו שיחות מרתוניות. מדובר באיש חכם ורגיש, שומר חוק, בעל ראייה פוליטית מפוכחת וגם בעל נהדר לאישה ואב נפלא לתשעה ילדים. הפגם היחיד שיש בו לפי הנטען הוא שהיו לו התבטאויות שיש בהן משום הסתה וגזענות.
המונחים "הסתה" ו"גזענות" הם מושגים נזילים והגדרתם תלויה פוליטית. לפי ההחלטה של בית המשפט, ההסתה של אחמד טיבי או עזמי בשארה נסבלת, ואילו ההסתה של ד"ר בן ארי מצדיקה פסילה של אדם ואזרח ישראלי מלהגשים זכות יסודית במדינה דמוקרטית. איך הגיעו היועץ המשפטי לממשלה ובית הדין הגבוה לצדק להחלטה זו? חייבת להיות כאן סיבה אחרת מן הסיבה המשפטית, או אפילו אחרת לגמרי מן הסיבה הפוליטית. סיבה חבויה שאנחנו חוששים להעלותה על סדר היום.
על פי חוק יסוד, אין לשופטים שום מרות זולת מרותו של הדין, וכל שופטת ושופט זכאים לשפוט מהו הדין לפי שיקול דעתם המקצועי. מכיוון שגם המילה דין ניתנת לפרשנות כזו או אחרת, יכולים השופטים להחיל על נטיות ליבם והשקפת עולמם גם את המונח דין. פסילה של ד"ר בן ארי יכולה להתקבל בעיני חלק מהציבור כמעשה שלא יסכן את שלום המדינה, ואילו פסילה של המפלגות הערביות יכולה לעורר כאן מהומת א-לוהים שאנחנו חוששים להתמודד עמה.
הנה כי כן, זו הסיבה האמיתית לפסילתו של ד"ר בן ארי: אנחנו פוחדים מהערבים. הפחד הזה חלחל למעמקי ליבם של רבים מאלה שקובעים את מדיניות המדינה היהודית מול הערבים העוינים. אנחנו כבר לא מתנהגים כמדינה ריבונית שהכול חייבים לציית למרותה, כולל הערבים אזרחי המדינה שמגדירים עצמם פלשתינים ואינם מקבלים עליהם מרות של מדינה יהודית ודמוקרטית.
אין לנו ברירה אלא להכניס לכנסת ישראל גם ערבים עוינים, להיכנע לאסירים ביטחוניים שעושים ככל העולה על רוחם, ולשלם דמי חסות תמורת שקט יחסי בגבול עזה.