דחיית סיפוקים

אתמול קיבלתי את הוואטסאפ הבא בשם רופאת משפחה:

"הודיעו על הקלה בסגר, ונסיון להחזיר את המשק לאיזו שהיא נורמליזציה ותפקוד. אין ספק שהצעד הזה חשוב מאד מהרבה בחינות, אבל חשוב לי להבהיר שאין משמעות הצעדים הללו שיש גם ירידה בסיכון למחלה. למעשה, ההפך הוא הנכון - בחודש ומשהו הקודמים נזהרנו מאד מאד, למרות שהסיכון להדבקה היה קטן (פשוט כי היו מעט מאד חולים בארץ).

היום, אנחנו יודעים שיש עשרות אלפים (וכנראה לפחות 100-150 אלף חולים/נשאים) ולכן למעשה כיום הסיכוי להדבק בקורונה הרבה יותר גדול! ואנשים יתחילו להסתובב ולהדביק...

אני מבקשת מכם, נהגו באחריות ושמרו על עצמכם. תחזיקו חזק חזק בבית למה שלא נצרך בשבועיים הקרובים ואל תתפתו להסתובב - עד שנבין האם יש גל שני, וכמה הוא משמעותי. אני יודעת שזה קשה, אבל בשלב זה כנראה אפילו יותר חיוני מאשר לפני כן."

אני לא רופא ולכן הסיבה שאני משתף אתכם בוואטסאפ הזה, היא לא מהצד הרפואי אלא מהצד הרוחני.

אחד הרווחים הגדולים, אם לא הרווח הגדול ביותר ממשבר הקורונה, הוא המסוגלות לדחות סיפוקים. דחיית סיפוקים היא תמיד אתגר, אולם בסיפור שלנו יש כאן אתגר כפול ומשולש: כולנו מבינים שיש לדחות סיפוקים בסכנה ברורה ומיידית כדוגמת משחק באש או שתיית רעל; במקרים כדוגמת עישון או אכילת מאכלים לא בריאים - הסכנה פחות מיידית, ולכן גם המאמץ לדחיית הסיפוקים עולה דרגה.

במקרה הקורונה אנו מאמנים עצמנו לדחיית סיפוקים ברמה וירטואלית: נגיף שכלל אינו נגלה לעין, שהאפקט על גופנו לא ניכר בימים הראשונים; שהחושים שלנו מטעים אותנו לחשוב שהסכנה מאחורינו - ובעיקר, מצב בו כל ישותנו זועקת לחזור לשגרה.

התמודדות מסוג זה היא, מעבר לתועלת הבריאותית, תרגול מעולה לבניין אישיות רוחנית. אימוץ מדיניות חיים שמאפשרת לחיות במשטר ששולט בהתמכרות לסיפוקים - גופניים, נפשיים ואפילו דמיוניים ומחשבתיים - הוא נכס אדיר לאדם שמעוניין לעבוד את ה'.

העולם שאחרי הקורונה יהיה עולם שונה, כולנו מבינים זאת. השינוי יתבטא, בין היתר, שזה יהיה עולם יותר עדין, יותר מדויק, ויותר שולט בעצמו.

אל תבוזו ליום קטנות; בית המקדש נבנה מאבנים קטנות, וזו לא אבן קטנה כלל וכלל.

תשמרו על עצמכם.

הרע יעבור.
הטוב יתגבר.
בעזרת ה'