חג מתן תורה מתקרב, ועמו פסטיבל מאכלי החלב. הראשונים דנו בסיבה שהביאה את המנהג הקולינרי הזה לכל בית בישראל אך טעמם בהחלט זקוק להטעמה ולהסברה (חוץ מלפרנס את המחלבות הגדולות כמובן...) .
אחד הטעמים שהובאו בהרחבה, מקורו בדברי הכלבו (הלכות בשר וחלב קו) וצוטט גם אצל המהר"ם מרוטנבורג: "נהגו לאכול בו כל מיני מאכלים מתוקים כגון דבש וחלב, משום: 'דבש וחלב תחת לשונך' - ונדרש על מתן תורה".
הפסוק אותו מצטטים הראשונים מופיע בשיר השירים (ד יא): "נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ כַּלָּה דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן". איך פסוק זה קשור למתן תורה, ומה מוסיפים לנו החלב והדבש בהקשר לכך?
כידוע שיר השירים מלבד שהוא שיר אהבה בין הרועה לכלה, כולו משל, ורבותינו לאורך הדורות עסקו בהבנת הנמשל הנשגב שכנוס בו.
את סיפור המסגרת לכל הנמשל הזה כותב רש"י מיד בתחילת פירושו למגילה, כאשר הוא נדרש לפרש מהי כוונת הכלה האומרת כלפי הרועה "ישקני מנשיקות פיהו": "ישקני מנשיקות פיהו - זה השיר אומרת בפיה בגלותה ובאלמנותה:'מי יתן וישקני המלך שלמה (משל לקב"ה) מנשיקות פיהו כמו מאז'...ונאמר על שם שנתן להם תורתו ודבר עמהם פנים אל פנים, ואותם דודים עודם ערבים עליהם מכל שעשוע, ומובטחים מאתו להופיע עוד עליהם לבאר להם סוד טעמיה ומסתר צפונותיה ומחלים פניו לקיים דברו. וזהו: 'ישקני מנשיקות פיהו" (רש"י שה"ש א ב).
שיר השירים אם כן הוא משל למערכת היחסים האוהבת שבין כנסת ישראל לקב"ה שהגיעה לשיאה במתן תורה, אך הלכה והסתבכה לאורך הדורות. הכלה, היא כנסת ישראל, עומדת ומצפה, מתי יבוא הרועה, הקב"ה, וישקנו מעסיס הרימונים? מתי אותם טעמי התורה המתוקים מכל צפיחית ישובו וישכנו בפינו כמאז מקדם?
אך כאן יבוא השואל, ואף על פי שפיו מלא עוגת גבינה, שאול ישאל: מתוק מעסיס רימונים?! לימודי הגמרא מימי התיכון עוד זכורים לי ולאו דווקא לטובה! אני לא זוכר שכל כך התרפקתי על שיעורים אלו!
אכן, טענה טובה בפיו, אך התשובה פשוטה הרבה יותר, והיא תלויה ממש במה שאותו שואל, אוכל בחוסר נימוס תוך כדי השאלה.
כשרש"י מסביר את הפסוק עליו מסתמכים הראשונים להסביר את הטעם לכך שאנו אוכלים מאכלי חלב ודבש בשבועות הוא כותב: "נופת תיטופנה – נופת: מתוק. תטפנה שפתותיך – טעמי תורה".
החלב והדבש הם טעמי התורה המתוקים. אך צריך לשים לב למשל כראוי, כי הדבש אולי מתוק, אך החלב לאו דווקא, ומדוע דווקא אלו הם הדוגמאות לדברים מתוקים, ואיך זה יענה על שיעורי הגמרא של השואל ממקודם?
כדי להבין זאת, כדאי שנתבונן בפרדוקס שמופיע דווקא במאכלים אלו. הדבש והחלב הם מאכלים שמקורם בבעלי חיים, ואע"פ כן, אינם נחשבים כגוף בעל החי שממנו הם יצאו. החלב, למרות שמקורו מהפרה, איננו בשרי, אדרבה להיפך; והדבש למרות שהוא מגיע מהדבורה איננו טמא, למרות שמי שאוכל דבורה מתחייב באכילת שרץ.
כך גם לגבי לימוד התורה. איך הופכים לימוד תורה, לימוד שנעשה בדמיונו ומחשבותיו של אדם פרטי, למשהו שמצד אחד מאוד מתאים למי שהוגה את הדעה, ומצד שני לא נחשב רק כדמיון פרטי, אלא כתורה כללית שיכולה להלמד על ידי כולם?!
הטריק הזה מופיע בלימוד התורה. מצד אחד, אדם צריך ללמוד תורה במה שליבו חפץ (עבודה זרה יט א), וכל אדם צריך לעסוק בעסק התורה המתאים לו בדיוק (אורות התורה ט א). התורה שנלמדת כך, היא התורה המתאימה ביותר לנפשו. למעשה, זהו המאכל והמשקה של הנפש. לא כל אחד אוהב סטיק טרטר, ולא לכל אדם מתאים לאכול מלפפון בחומץ. לכל אחד יש את המאכל שאיתו הוא גם שבע, ומצד שני גם מתענג. כך גם בתורה. התורה אומנם מגיעה מלמעלה, מן העליונים, ישירות מפיו של הקב"ה – כאותה נשיקת פה של הרועה- אך היא מתאימה עצמה לכל אחד לפי נשמתו. לכל אחד יש אות וחלק בתורה המתאימים בדיוק לו, וכשאותם חלקים נכנסים לתוך נשמתו, לתוך מעיו, הרי הם הופכים מצד אחד לתורה שלו.
מצד שני אותם מחשבות של האדם הפרטי שבתורה, גם נותנים פירות לכל העולם כולו, וכלפי כולם מופיעה תורה בטהרתה. זהו בדיוק המשל. החלב והדבש מתוקים, משום שהם יצירתם של הפרה והדבורה, הם מתאימים להם בדיוק, אך מצד שני גם מביאים ברכה לכל העולם, ולא נחשבים רק דמיון של הלומד הפרטי יהיה אשר יהיה.
כך בדיוק היה במתן תורה. במתן תורה חנו כל ישראל סביב הר אחד, כולם הצביעו על מקום אחד ואמרו: זה ה' קיוונו לו. למרות שכל אחד עמד בד' אמותיו, כולם הצביעו כלפי מעלה למקום אחד. התורה פנים רבות לה, רבות כמספר בני ישראל. כל אחד חי באמונתו - צדיק באמונתו יחיה (חבקוק ב ד), וכל אחד מצביע על הקב"ה ממקום עמידתו, אך התורה ונקודת המבט שתצא מכל אחד מישראל, גם היא תורה, ולא רק סברת כרס. ואת זה כולם שמעו במתן תורה. כולם שמעו חיוב אמונת ה' ב'אנוכי ה' אלוקיך', אך שלא כמו בימינו, ידעו כולם לשתף אחד את השני באמונתם ונקודת מבטם. בסעודת החג שלאחר מתן תורה, בטח כל אחד סיפר לשכנו לשולחן על תחושותיו והבנותיו בתורה, והדברים היו מאירים ומשמחים.
האמונה הפרטית של כל אדם שוכנת בליבו.
כל אדם נפגש עם השגחת ה' בחייו הפרטיים, ומניסיונו הוא יודע לספר על כך. אך האם הדבר מחייב שהדבר יפריד בין הנפשות? בעולם ההלכה הדעות השונות התגבשו לכלל מערכת הדיינות אחת שהדעות השונות רק מפרות אחת את השניה. ומה נעשה עם עולם האגדה והדעה? מדוע לא ניצור מערכת לימודית אחת המביאה את מגוון הדעות האמוניות שכולם נצטווינו בם בסיני?! נושיב סביב שולחן אחד את הרמבמיסטים, המהרליסטים, נחמניסטים, מקובליסטים ועוד כמה איסטים, ונדון וניצור מערכת לימודית אחת, שדה דיון אחד. בוודאי שההפריה הזו תגרום לכולנו רק טוב.
הלוואי ונדע אף אנחנו, לשבת יחדיו, ולשתף באמונתנו ובנקודת מבטנו על ההר. בטוחני כי אז נחזור להיות כאיש אחד בלב אחד (רש"י שמות יט ב, ע"פ המכילתא).
הרב טל חיימוביץ שימש בעברו כר"מ בישיבות גבוהות ו'הסדר', כיום מייסד וראש תכנית ''רבנן דאגדתא - אמונה. הלכה למעשה"