בירושלים פגשנו את ירון אברהם, שנולד למשפחה מוסלמית בלוד, ילד מספר 12 בין 18 אחים, המספר על ילדות במשפחה הנתונה לכללים נוקשים ביותר של האיסלאם, על אחותו שנרצחה על רקע חילול כבוד המשפחה ועל הגירוש המשפחתי למסגד בעזה.

למסגד העזתי גורש ירון בשל חששם של אחיו שמא יספר על רצח אחותו. הניתוק האישי שלו מאורח החיים המקובל ומדת האיסלאם חיזק בהם את החשש שהוביל להעברתו לעזה.

במסגד שהה ירון במשך חמש שנים כשמארחיו הם אנשי דאע"ש וטאליבן, "שם למדתי את כל לימודי הקוראן בעל פה. במשך שנים עברנו הכשרה רוחנית, נפשית מאוד נוקשה, מה זה להיות שאהיד שזו המהות שלך בחיים".

ירון מתאר את סדר היום הנוקשה שהיה מנת חלקו בעזה ועל תכני הלימוד שהיו חלק בלתי נפרד מהחינוך אותו ספג, על גן עדן וגיהנום, סיורים בבתי קברות, על שכר ועונש ועוד, "אחרי כל שיעור כזה לא נרדמים כמה ימים. אלו טראומות מאוד גדולות", הוא מספר ומתאר את ההסתה המשולבת היטב בתכני הלימוד, "שכר רוצח יהודים הוא גבוה יותר מכל רוצח של אחרים. נוכחות היהודים בעולם היא המפריעה לגאולה".

בנערותו מחליט ירון להימלט מרצועת עזה. את ההחלטה הוא מקבל לאחר מה שהוא מגדיר כשנים של עינויים בידי מי שמכונה בפיו כ"רכז משמעת" בקהילה הקיצונית עימה התגורר בעזה. "החלטתי שאני לא רוצה לחיות במסגד הזה יותר, ואחרי דין ודברים עם אותו רכז משמעת הוא לקח מקל ומתחיל להרביץ לי ללא רחמים. אני בתגובה, בלי להתכוון, לוקח את ספר הקוראן שהיה לי ביד ובעטתי אותו עליו. קיבלתי עונש של שישים מלקות בכל כף רגל".

בעקבות המעשה מועבר ירון למסגד בכפר יאטה שבנפת חברון, שם שהה שנה וחצי נוספות ומשם נמלט בכוחות עצמו לבית משפחתו, שם שהה כשבועיים בלבד עד שבחר לעבור לבית הקברות המוסלמי בעיר לוד שהפך לביתו. "זה מפחיד אבל זה לא היה לי חדש", הוא אומר ומזכיר את מסעות החינוך הלייליים שעבר בבתי הקברות בעזה, "המוות הוא לא זר. זה מוות שהיו לנו אתו דין ודברים".

במשך עשרה ימים התגורר ירון בין הקברות בבית העלמין כשבכל רגע ורגע הוא מלא חשש ופחד מבני משפחתו המחפשים אחריו. "זו תקופה נוראית, בלילות חושך נוראי, פחד אימים. הגעתי עד לשלב שלא היה עוד ממה לפחד".

המפגש הראשון של ירון עם יהודי היה בפיצוציה בלוד אליה הגיע. היהודי סייע לו, הסיע אותו לתחנה המרכזית בתל אביב. "הוא היה עבורי מלאך. בזכותו היום אני חי. הוא נתן לי כסף העלה אותי לאוטובוס לעיר אילת", מספר ירון ומציין כי באותם ימים גילה שכל אותה תדמית אכזרית שהודבקה ליהודים היא ההיפך מהמציאות בה מי שמסייע לו הוא דווקא יהודים.

באילת הוא מקבל עזרה ומשם עובר לעבודה בתל אביב. לאחר זמן מה הוא בוחר לתרום לחברה ולהתגייס לצה"ל שאינו ממהר לגייס את הצעיר המוסלמי, "אבל אני לא בן אדם שמוותר", הוא אומר. לאחר מאמצים מתגייס ירון לחטיבת גבעתי, וכך, שלוש וחצי שנים מאז ספג מלקות בכפות רגליו בעזה, הוא חוזר לעזה, אך כלוחם בחטיבה הסגולה.

החזרה לשכונות בהם שהה בעבר הלא רחוק והפעם כחייל לא הייתה פשוטה עבורו כלל ועיקר. בלילות התקשה לישון מהמראות והנופים שאליהם חזר. "כשהייתי במסגד היו מספרים לנו שהחיילים הם סוג של ערפדים, צמאי דם, ובגלל ששנאתי את המסגד שבו הייתי שאלתי את עצמי באכזבה למה החיילים הללו לא נכנסים למסגד הזה ועושים את מה שהם עושים... כשאני מגיע כחייל של צבא מוסרי עם חיילים שוויתרו על האוכל והשתייה שלהם כדי לתת למשפחות ולילדים שם".

ירון ממשיך ומספר על רגע אחד של משבר ברגע בו הגיע למרחק כ-300 מטרים מהמסגד בו שהה בעזה, ושם ראה את אותו "רכז משמעת". "באותו רגע איבדתי את הצפון, כעס, עצבים, רצון לנקמה, כל מה שניתן לתאר. בלי לחשוב פעמיים לקחתי את הנשק דרכתי ושניה לפני שיריתי אמרתי למפקד שלי 'אני הולך להרוג אותו'. כולי הייתי מזיע ולחוץ", מספר ירון. ניסיונות השכנוע של המפקד לקבל אישור לירי לא הועילו. המפקד שהבין שמצבו של ירון רעוע, לקח ממנו את נשקו. בירור מקיף יותר נעשה אחרי שחזרו לבסיס.

"בסופו של דבר, מי שהציל את החיים של מי שלימד אותי לא לרצוח יהודים הוא קצין בצבא ההגנה לישראל", אומר ירון וקובע כי "זה הרגע שבו הבנתי שאני רוצה להיות שייך לעם הזה. הבנתי שצריך לקדש את החיים ולא את המוות, והעם שמקדש את החיים הוא העם שלו אני רוצה להיות שייך".

לאחר השירות בצה"ל חוזר ירון לתל אביב, לומד להיות שף ולאחר מכן מגיע אל המקום אותו הוא מגדיר כגן עדן עלי אדמות, מכון מאיר בירושלים, שם עבר תהליך גיור. "יש שאומרים שזה תהליך קשה ולא נעים, אבל אני אומר שאם אתה עושה משהו מתוך אהבה ורצון אמתי אף פעם לא יהיה לך קשה".

ירון התחתן וכיום הוא אב לשתי בנות. את ההורות שלו לשתי בנותיו הוא רואה כמעין תיקון לילדותו שלו, כאשר הן, בנותיו, נמצאות בצרה כלשהי, הוא שמח לראות שהן נמצאות במקום שהמענה לו הוא חיבוק.

לירון אין עוד קשר עם משפחתו המוסלמית, ועם זאת הוא מספר כי לפני ימים אחדים הגיע לגרעין התורני בלוד על מנת לספר את סיפורו ולחזק את חברי הגרעין בבית כנסת שנמצא במרחק כמאה מטרים מבית ילדותו. "אין לי שום קשר איתם. אני לא יודע מה קורה איתם. חשוב לי לסלוח להם על מה שההורים שלי עשו", הוא אומר ומקווה שאחרי מותם הסליחה הזו היא מעין מוות כיבוד הורים שהוא מקיים.

ירון מדגיש בדבריו כי חשוב היה לו לוודא שהוא רוצה להיות יהודי מתוך רצון אמיתי להיות יהודי ולא מתוך שנאת המוסלמי והגוי. כיום הוא מרצה במסגרות שונות ומספר את סיפורו למגזרים שונים ולקהילות שונות. את המגזר הערבי הוא עדיין לא פגש למרות הצעות שהגיעו אליו. עם זאת הוא אומר כי אם תוצע לו הצעה להציג את האמת בפני ציבור ערבי הנכון להפנים את המציאות כפי שהיא מבלי להטיל אחריות על כל הסובב אותם, ישקול את ההצעה בחיוב.

את הסכסוך הישראלי פלשתיני רואה ירון באופן חד משמעי כסכסוך דתי. "מי שחושב אחרת טועה ומטעה, ומדובר באנשים עם דרגות שטוענים שמדובר בסכסוך על שטח. אתמול שחטו שוטר בצרפת. הוא לא כבש שום שטח ביהודה ושומרון ולא פגע באף מוסלמי. הם הורגים אחד את השני בסוריה לבנון ובמקומות אחרים רק מסיבה דתית".

בימים אלה משלים ירון את כתיבת ספרו 'לא מפחד מדרך ארוכה', בו הוא מגולל את קורות חייו המרתקים. "אני יוצא בפרויקט מימון המונים כדי להוציא את הספר ולצאת למיזם הסברה בארץ ובעולם, וכל מי שיכול לתמוך תבוא עליו הברכה. אני יכול להבטיח דבר אחד, משעמם הספר הזה לא יהיה...".

(צילום והפקה ליאור ניאדו ומיכאל מיכאלי)