תקצר יריעה זו מלסקור את פעילותו התורנית החשובה של מוה"ר אליעזר מלמד. די אם נזכיר שלמעלה מחצי מיליון כרכי פסקי הלכה שלו בענייני הלכה הנוגעים לחיינו יום יום ושעה שעה מספרו בן שבעה עשר הכרכים (בינתיים) 'פניני הלכה' נרכשו על ידי הציבור. לא מוכרים לי רבים מגדולי ישראל בכל הדורות שתורתם התקבלה בעם בעוצמה כזאת. אפשר שהחיבה לספריו קשורה ללשון הבהירה והעממית שהם מנוסחים בה, אפשר שהיא קשורה לאיזון שיש בהם בין הצורך לעיתים להחמיר ובין היכולת להקל במקום הצורך, אפשר שהיא נובעת מהקשר הרצוף שהוא בונה בין פסיקת ההלכה למקורותיה וליסודות האמונה והמוסר העומדים בתשתיתה, ואפשר שזכה מסיבות אחרות לסייעתא דשמיא גדולה. ואפשר שכל התשובות נכונות.
תקצר יריעה זו מלסקור גם את מפעליו הציבוריים של מוה"ר מלמד בהקמת היישוב התורני הגדול הר ברכה במרכז השומרון והישיבה הנמצאת בליבו, בתוכנית השילובים שלו בין לימוד תורה ברמה גבוהה ללימודים אקדמיים ברמה הגבוהה המפרנסים את לומדיהם ללא הישענות על כספי ציבור, בטיפול בנוער ובעוד דברים רבים מאוד. רבים מן המבקרים אותו יכלו ללמוד מקצות דרכיו דברים רבים בדרך שכולנו מצווים בה לשפר את חיינו, את תורתנו ואת תרומתנו בכל מקום אפשרי.
תקצר יריעה זו גם מלסקור את עמדותיו - שלא לכולן אני מסכים - בנושאים רבים העומדים על הפרק. אומר רק שהרב אליעזר מלמד מעולם לא נשא פנים לאיש, לא התיישר אוטומטית לפי שום מוסכמה ופעל תמיד ללא חת.
קבוצת רבנים מכובדים יצאה בעקבות הרב הראשי, מוה"ר יצחק יוסף יצ"ו, בכרוז מחאה גלוי על פגישתו של הרב מלמד עם רבה רפורמית בשיח פומבי. הם מוחים בו, וקוראים שלא לקיים כל מפגש עם נציגי הקהילה הרפורמית כאן ובארצות הברית. אינני מקבל את דרך המחאה של רבנים אנשי תורה ברבנים אחרים דרך כרוזים פומביים, ואני חושב שרב נזקה של דרך זו מתועלתה בכל הנוגע להגדלת כבודה של התורה בעיני הציבור, או חלילה להפחתת כבודה. אך אגע רק בגופה של השאלה.
בשנה האחרונה התגבש ניסיון לנסח את 'אמנת העם היהודי', אמנה שתחייב את כלל העם לשבטיו ולנציגיו השונים בארץ ובתפוצות, ושתגדיר את זהותם היהודית של כמה שיותר יהודים, גם אלו הכופרים בתורה מן השמיים ובמחויבותנו לברית שכרתנו עם הקב"ה בסיני, אך רוצים להזדהות כיהודים ולהיות מחויבים לעמם. הרב מלמד, כמו גם כותב שורות אלו, השתתף בכנס היסוד שהיה בבית הנשיא. היו שם אנשי תורה מהארץ ומחו"ל, יהודים רבים נוספים מכל קשת הדעות וגם נציגי הקהילות הקונסרבטיביות והקהילות הרפורמיות בחו"ל. כלום בטוחים אנו שאין מקום לכנס הרותם גם אותם למחויבות לזהות היהודית ולהמשך קיומו של העם היהודי? האומנם נביט בייאוש ובחדלון מעש בתופעת זליגתם של מאות אלפי יהודים אל זהות נוכרית לחלוטין בחו"ל ולא נעשה דבר כדי לנסות לבלום את התופעה?
אני מסכים לכך שחרם עליהם עשוי לחזק מעט את נאמנותנו לברית שהקב"ה כרת עמנו בסיני ואת אמונתנו בתורה מן השמיים. אך נראה לי בבהירות גדולה שנזקו רב מתועלתו עשרת מונים. החרם היה כלי פעולה בקהילות יהודיות בגלות כלפי יחידים פורצי גדר שאיימו על שלמות הקהילות ועל נאמנותן לדרך ה'. אך מרגע שציבור הנאמנים ללא סייג לדרך התורה הוא מיעוט - החרם רק מחליש אותנו, המחרימים, ומחזק את המוחרמים, משום שכלל עם ישראל אינו מוכן לכך שדרך זו תוביל אותו. האם טחו עינינו מראות זאת?! החרם גם עלול לדחוק את המוחרמים אל מחוץ לעם ישראל, אל דרך שכל באיה לא ישובון, דרך חד־סטרית שאין ממנה חזרה. האם זוהי אהבת ישראל שהצטווינו עליה בציווי תורה מפורש?! רבנים גדולים בדורות קודמים, אם כי לא כולם, ראו בדרך הרחקתם של הרפורמים הוראת שעה ואמצעי טקטי כדי לחזק את התורה בזמנם. אך היום, במצבנו ובמאבקנו על כל יהודי ועל זהותו?!
אני בטוח שכוונתם של הרבנים החותמים היא רק לשם שמיים וללא תערובת של כוונה זרה. כאמור, יש גם צד של אמת בדבריהם. אך למחות בפומבי בדרך המביעה פסילה מוחלטת את דרכו של רב גדול בישראל הרואה גם את הצד החיובי שבקירובם של היהודים הרפורמים?!
את כל מה שכתבתי כאן כתב בדרכו שלו הרב מלמד ב'רביבים' ובצורה טובה יותר וממצה יותר ממה שכתבתי אני כאן, ולא באתי בדבריי אלא להיות בבחינת "יהודה ועוד" למוה"ר מלמד. אני חושש שהוא יימנע מלהגיב על הדברים נגדו, ולכן הטרחתי כאן את הקורא בדבריי אלו.
הכותב הוא מראשי ישיבת הר עציון