"נולדתי בחלק הצפוני של המדינה. ראיתי גופות ברחובות על בסיס יומיומי, אפילו לא היה לי מושג שזה עולם מוזר", כך מתארת יאון-מי פארק את חווית ילדותה בצפון קוריאה, בראיון שהעניקה לג'ורדן פיטרסון, מחבר הספר 'להיות אדם: 12 כללים נוספים לחיים", שיצא לאור באחרונה.

יאון-מי, שאיבדה את אביה לאחר שנשלח למחנה ריכוז קוריאני, ברחה עם אימה בילדותה מצפון קוריאה לסין ולבסוף השתקעה בארצות הברית. היא צמחה להיות פעילת זכויות אדם הלוחמת בסחר בבני אדם ומשמיעה קול בעד זכויות האדם במדינה בה גדלה.

"אחרי שברית המועצות קרסה, הם הפסיקו לסייע למשטר הצפון-קוריאני והמשטר מנוהל על ידי כלכלה ריכוזית מאוד", סיפרה יאון-מי. "הם החליטו כמה אורז כל אדם יכול לאכול מדי יום, בהתאם למעמד שלהם".

"האירוניה הגדולה ביותר של צפון קוריאה היא שהיא נוסדה על ערכי השוויון, שכולם אותו דבר, הקומוניזם, הם אפילו קראו לעצמם גן עדן סוציאליסטי. אבל הם חילקו את צפון קוריאה לשלוש מעמדות-על, ובתוך אותן מעמדות – 50 מעמדות. זה הפך את החברה להכי פחות שוויונית שאפשר להעלות על הדעת בהיסטוריה האנושית".

''אני נולדתי בחלק הצפוני של צפון קוריאה. אז בזמן הרעב הזה – שהוא תוצאה של מעשה אדם, ממשטר קים, זו הייתה התקופה בה רוב הקוריאנים מתו בחלק הצפוני. שם נולדתי, ב-1993, ראיתי גופות ברחובות. זה היה מחזה יומיומי. אפילו לא ידעתי שזה עולם מוזר.

"האנשים בפיונגיאנג הבירה, הם אכלו היטב. המודל הדומה לזה נלקח ממשחקי הרעב, יש בירה, והם חילקו את החברה ל-13 מחוזות נפרדים. הם מאלצים את כל מי שנמצא מחוץ לבירה לחיות על סף הישרדות, אז אנשים לא חושבים "מהי משמעות החיים? מהו חופש? כל מה שהם יכולים לחשוב עליו הוא הארוחה הבאה. האם אני יכול למצוא מזון כדי להאכיל את הילד שלי? בפיוניאנג, שם אכלו היטב, ויש להם כוונה לשמר את המשטר בדיוק כפי שהוא".

"זו מדינה שלא מלמדים בה את המילה "אהבה". אין מילה ל"אהבה", אין מילה ל"זכויות אדם", הגינות או חופש. זו הסיבה בגללה אזרחי צפון קוריאה כלל לא מודעים לכך שהם מדוכאים. הם לא יודעים שהם עבדים".