הסכמי שלום: מיהו הצד החלש?

למי דרוש יותר השלום - לצד החזק או החלש? אם הסכם הוא רק אמצעי להשגת הפסקת אש אל מול היריב החזק ושרידות של הפרט העומד מולו?

לביא כ"ץ , י"ב באב תשפ"א

הסכמי שלום: מיהו הצד החלש?-ערוץ 7
לחיצת יד. אילוסטרציה
iStock

כשאנו ניגשים לדון בנושא של עמדות ביחס להסכמי שלום, יש להבין שהעמדות מתוכן ניגשים אל הסכמי השלום, מייצרות נורמות חברתיות ותפיסת עולם, ותפיסה זו מייצרת שפה, ואת השפה הזו צריך ללמוד.

משום שכשני קווים מקבילים שלעולם לא יפגשו, ישנן גישות קוטביות ומנוגדות משמעותית זו לזו, שיאלצו להתמודד ולהיפגש זו עם זו, מנוגדות ככל שיהיו, והמעט המתבקש הוא לייצר מושגים וכלים להבנת הגישה האחת - לבעלי הגישה האחרת.

אדגים שתיים מתוך גישות אלו, כמובן תוך ידיעה שישנן גם אחרות. למקרה שתחפשו, ספוילר- לא תמצאו כאן את המילים דת או לאום.

את הגישה הראשונה, ניתן להדגים על ידי סיפור שימחיש אותה:

הלך לו ארנב ביער וביקש מהאריה לחתום איתו על הסכם שלום. האריה, מתוקף היותו טורף על ובעל הכח- נניח וחתם על הסכם השלום עם אותו ארנב.

מה הרוויח הארנב? את חייו. מה הפסיד האריה? כאן יש שאומרים שהאריה הפסיד ארוחה. ולא היא.

מדוע? מאחר ולמחרת האריה החתום על ההסכם, ימצא צבי- אך באותו הרגע יתייצב מולו אריה אחר, שיתחרה איתו על אותו ציד הצבי.

האריה השני, במקרה, לא היה חתום על הסכם השלום עם הארנב הנ"ל, וטרף אותו. כעת, למי יהיה יותר כח לרדוף ולצוד את הצבי, לאריה שלא אכל אמש כי כיבד את הסכם השלום שחתם, או לאריה שטרף את הארנב? האם האריה שחתם על הסכם השלום הפסיד ארוחה אחת או את יכולת ההישרדות שלו למחרת?

מכאן ניתן לגשת לעומד מאחורי גישה זו, שיש מכנים אותה, גישת הקונפליקט.

גישה זו מתארת מצב בו נקודת ההנחה היא שהאדם בפועל הינו חיה מפותחת, והפרט עומד במרכז, ועל מנת לשמר את קיומו, עליו לפעול בכל האמצעים על מנת להבטיח את הישרדותו. וכידוע, בחוק הג'ונגל, שם מתגוררות החיות, החזק שורד, וקיומו של הפרט חשוב בעיניו מהקולקטיב.

את הגישה הזו ניסו ומנסים להחיל בחברות מסוימות, ניתן להדגים זאת מאימוץ התזה הדרוויניסטית על ידי התנועה הנאצית. שם היה גזע עליון, ותחתיו היו גזעים כמו הגזעים הסלאביים, שבדומה למילה Slave, תפקידם לשרת את הגזע העליון. כלומר היה כאן למעשה, יישום "שרשרת המזון" בתוך המין האנושי.

צעד קדימה, נניח שהארנב ינסה להציג לאריה את האינטרס המשתלם לו (לאריה), בהסכם שלום איתו ויאמר לו- "אם תחתום איתי על הסכם שלום, תפוצה באנטילופה המחכה לך במאורה שלי".

אם נמשיך בקו שהוזכר, האריה ייגש למאורתו של הארנב, ושם יטרוף גם את הארנב וגם האנטילופה. מדוע? כי הוא רוצה לשרוד והוא יכול.

אפשט זאת, אם יש לבעל היכולת את היכולת להשיג את מבוקשו בכח הזרוע, זה עדיף אלפי מונים מהסכמים ופשרות, שמשמען בטווח הרחוק- חולשה (ע"ע תחרות האריות לעיל על הצבי).

אם כן, מי כן יבקש הסכם שלום? מי שאין לו את היכולת להפעיל אלימות, או בשפת "הג'ונגל" – החלש.

נתקדם, האריה רוצה לטרוף דוב גריזלי, הדוב חזק מהאריה. במקביל, את אותו גריזלי רוצה לצוד גם נמר. נניח והאריה והנמר, החליטו, שהמטרה מקדשת את האמצעים. מה יקרה דקה לאחר תבוסת הדוב על ידי שיתוף הפעולה של האריה והנמר? הם ילחמו עד מוות על בשרו של הדוב, וכן- דקה אחריו שלחמו כתף אל כתף כנגדו.

מכאן, שהסכמי שלום על פי גישה זו, לא רק שהם נובעים מחולשה ואף משדרים אותה, אלא גם אם יתממשו - לעולם יהיו זמניים ופגי תוקף, ברגע שלצד האחד יהיו את היכולת והאפשרות להכניע תחתיו את הצד איתו עשה הסכם שלום, שאף הוא היה לצורך ספציפי, מוגדר מאד ואינטרסנטי לחלוטין !

כלומר, אם המניע הינו הישרדות, כל האמצעים כשרים לכך ואכן לא רק אלימות היא האמצעי, ואם האינטרס של האחד כעת לשתף עם משנהו פעולה, איך בכך שום ערובה לכך, שכאשר הוא ישתנה- יימשך שיתוף הפעולה.

אז מה יכול בכל זאת לעשות הארנב? להפוך לחזק כאריה.

כיצד? ובכן, ישנו עוד יצור קטן מאד, שיכול לעשות שמות באוכלוסיות שלמות, לעיתים הדבר אף מתבטא בצורה אכזרית ביותר. יצור זה הוזכר בסרט "מטריקס" , בסצנה בה אחד הגיבורים בעודו שבוי, מקבל הסבר משוביו, על היות צורת ההישרדות של בני האדם זהה לזו של וירוס.

הוירוס, (שאין ספק שהוא קטן אפילו מהארנב) כך בהסבר שבסרט, משתלט על הגוף המארח אותו, מכלה בו את משאביו לטובתו עד כיליונו של הגוף המארח (אם כשלה מערכת ההגנה של הגוף), מתרבה בתוכו, ולאחר מכן מחפש מארח אחר וחדש להתרבות בו.

כך גם החלש, על מנת לשרוד, לא זו בלבד שעליו להיות מרתיע וקטלן על מנת להבטיח את קיומו, ולקיים יחס הפוך בין מידתו הפיזית - לבין מידת הרתעתו, אלא שעליו להתרבות אך לא בכדי שהלהקה/עדר שלו, ישמשו כ"מחסן מזון נייד" לטורפי הסביבה, אלא על מנת להתקיים ולהמשיך את קיום העדר/להקה. ככל שירבו חברי הלהקה וקטלניותם- יהיה עליהם לחפש בכל פעם משאבי קיום, כאריה המחפש בכל בוקר את הציד שיקיים אותו, ובכך הפך הארנב ל... להקת אריות בפועל.

יש לציין, הקונפליקט והעימות הוא מצב תמידי ולכתחילה על פי גישה זו, אין סטטוס קוו או איזון לעולם, מאחר והטורף והנטרף ביחד, תמיד יהיו בפעולה על מנת לשרוד. יתרה מכך, הקונפליקט יתקיים גם בתוך הלהקה של הטורף, למשל בקרבות על הנהגת העדר בין זכרי האלפא, או על ליבה של הלביאה בלהקה, אל מול אריה אחר.

אגב כך, רגש איננו חלק מהמשחק. האריה לא קוטל את הארנב בגלל כעס, נקמה או אהבה נכזבת, הוא פועל כך כי הישרדותו תלויה בכך, לעיתים אפילו לא באופן מודע אלא באופן טבעי ואינסטינקטיבי. הצורך והיכולת שלו לטרוף את הארנב הם הדבר הטבעי ולכן גם הנצרך והחיוני ביותר.

 

***

 

עם זאת ישנה גישה נוספת ושונה. לצורך העניין נכנה אותה גישת ההסכמה התבונית.

על פי גישה זו, האדם מובחן מהבהמה בהיותו בעל תבונה. פועל יוצא של דבר זה, הוא שהפעלת אלימות היא המוצא האחרון, זאת משום שהתבונה גורמת לאדם בשונה מבעלי חיים, להגיע להסכמים ופשרות, שככל שתהיה בשני הצדדים הסכמה רחבה יותר ועל מה שיותר סעיפים בהסכם ביניהם, ההסכם יהיה יותר ארוך טווח ויקיים את האינטרסים של שני הצדדים.

יתרה מכך, אלימות עומדת בסתירה לתבונה על פי גישה זו, מאחר ואלימות תופעל על ידי מי שהתבונה, איננה הצד החזק אצלו ומאחר ואיננו מיישם את התבונה- ידחקו ויאלצו לפעול מולו בשפה שאיננה תבונית ואף זאת, רק על מנת לשמר את הקולקטיב ומתוך אילוץ כפוי שאיננו אידיאלי.

במידה רבה, ניתן לראות בכך את הקולקטיב כעומד מעל הפרט. חברה לא יכולה להתקיים ללא הסדרים בתוכה הקובעת מיהו העומד בראש הפירמידה (שגם הוא אמור להיבחר על פי גריפת תמיכה רחבה ביותר של הקולקטיב) ושתסדיר את היחסים, הגבולות והמעורבות של האחד ביחס לשני, כמו גם את הזכויות והחובות שיקיימו את הקולקטיב כך שיוכל להתקיים במידת הסכמה נרחבת ככל האפשר, לטווח ארוך ביותר, כשקיום הקולקטיב מתעלה על שרידות הפרט, הגם ששרידות הפרט היא חלק חיוני מקיום הקולקטיב בו הוא חי.

זאת ועוד, ייצור הסכמים על פי גישה זו, בניגוד לקודמתה, לא זו בלבד שאיננו מעיד על חולשה, אלא מעיד על היותם של המגיעים להסכם בעלי תבונה - ומובחנים מכך, משאר בעלי החיים, שאינם מסוגלים להגיע להסכמים מושכלים שאינם נכפים זה על זה בכח ובאלימות.

במידה רבה, ניתן לראות אף דרך שלישית, והיא דרכה של ברית.

ברית זו, בניגוד להסכם שמטרתו לתחום בין פרטים ולשרטט גבולות גזרה בין האחד לשני, היא משהו שבדרך כלל איננו כתוב, אלא יותר בבחינת "תורה שבעל פה", והיא מייצגת דרך אמוציונאלית ואולי אף ניתן לכנותה "רוחנית", לפיה האחד רוצה לעשות הכל למען השני, ללא גבולות ותתי סעיפים, אף במחיר חייו.

 

***

 

נחזור כעת אל גישת הקונפליקט וגישת ההסכמה הרחבה ונשחק משחק תיאורטי:

קבוצה א' – מהווה חברה בו שולטת גישת הקונפליקט, קבוצה ב'- מייצגת חברה בה שולטת גישת ההסכמה התבונית.

אדם מקבוצה א' – בא לחיות בקבוצה ב', מה הצעד הראשון שינסה לעשות וכיצד תגיב אליו החברה? אדם מקבוצה ב' – בא לחיות בקבוצה א', מה הצעד הראשון שינסה לעשות וכיצד תגיב אליו החברה?

ניתן להמשיך ולפתח שאלות אלו גם ביחס למושגים כמו: האם מרכז הכח והעוצמה הלוחמתית צריכה להיות בידי הפרט או בידי הקולקטיב? באיזו מידה המצפון, המוסר והערכים רלוונטיים לגישות אלו? מי הוא המנהיג הראוי יותר? החזק או המוסכם? האם הצבת גבולות היא לכתחילה או בדיעבד?

ולגופו של נושא: האם הסכם הוא רק אמצעי להשגת הפסקת אש אל מול היריב החזק ושרידות של הפרט העומד מולו? או שמא לחימה ואלימות היא הכרח מצער של המציאות, עליו יש לגבור וממנו יש להימנע על ידי הסכם שלום ארוך, מוסכם ויציב?

לסיכום: ישנן גישות קוטביות מאד ביחס להסכמי שלום, לכל גישה הצדקות להיותה מוכרחת, ואמצעים לשימורה. בסופו של דבר, הגישות במועד כזה או אחר יאלצו להתמודד זו עם זו, ולכן עליהם להבין את "השפה" בה מדבר הצד השני. סיכם את הצורך בהבנת שתי הגישות, משפט מתוך הספר "אומנות המלחמה", של סון דזה: "הרוצה בשלום-יכון למלחמה".

 

לביא כ"ץ הוא מחנך, מורה ומרצה למזרחנות