1. "רבינו קורא לך"

חודש שלם אמרתי לכולם שאני לא טס השנה. קורונה / בידודים / אחריות על עם ישראל / הילדים כבר גדולים. זה באמת לגמרי לא היה בתכנון. אז מי ששאל אותי איך ברגע הכמעט אחרון קניתי כרטיס ועליתי על טיסה, עניתי שיש שתי תשובות: הפשוטה היא שלא עמדתי בזה; זה היה חזק ממני. אבל התשובה העמוקה היא שהשנה יותר מכל שנה הרגשתי את זה בפנים, בנשמה, שרבנו קרא לי.

2. שיינר

השנה החלטתי לאכול את כל הסעודות ב"שיינר". בשביל החוויה וה'יחד'. להיות באוהל אחד עם אלפי אורחים של רבנו שרוקדים ולשמוע מכל כיוון עוד אוהלים של אלפים נוספים שרוקדים גם הם, זו חוויה לא מהעולם הזה.

כשהלכתי לקנות כרטיסים לארוחות ביקשתי מרבנו שיושיב אותי בשולחן עם אנשים טובים. בליל חג הגעתי לאוהל שלי אחרי התפילה ואני מגלה איתי בשולחן קבוצת אברכים מישיבת הסדר, ברסלבר תימני, רב ספרדי מקרית ביאליק ובחור מתוק מבני ברק. תוך דקותיים נהיינו כולנו חברים. זה פשוט מדהים החיבור הזה שנוצר והשיחות חברים שנפתחות עם אנשים שלפני רגע לא הכרת.

מדובר גם בסטארט-אפ מעולה. ככה אנשים שמגיעים לאומן לבד מוצאים חברים, ולחילופין חבורות סגורות שהגיעו עם החברים מהבית, נפתחות ומתערבבות עם אנשים שאחרת ספק אם היו פוגשים. והכי מרגש לשמוע את הסיפור של כל אחד, מה הביא אותו לרבינו, עם איזו ציפייה הוא הגיע ומה התפילה שהוא נושא בלב.

ברל'ה קרומבי באומן

צילום: באדיבות המצלם

3. פושקינא

בשנים עברו קיללתי בלב את פסטיבל פושקינא. בחלומי ראיתי את אומן חוזרת להיות עיירה בתולית כמו מז'יבוז' או האדיטש (למי שהיה..), אפופת הוד, כשרבבות יהודים צועדים לציון חרישית בפנים רציניות, ממלמלים תפילה נשגבה או מפזמים ניגון געגועים בדרכם לציון. כל פסטיבל פושקינא שבר לי את כל החוויה של ההליכה לציון בכובד ראש. (בחב"ד יש אפילו ניגון מיוחד בהליכה לציון שנקרא "ניגון ההשתטחות", ממליץ להאזין ביוטיוב).

אבל השנה משהו נפתח בי לאירוע פושקינא ואפילו קצת התאהבתי בכל הסצנה. הבנתי שיש לא מעט התנשאות ועין צרה כשמביטים על הנוער המשולהב שרוקדים שם ומזלזלים בהם. גם הם חסידים של רבנו וזו הדרך שלהם להתחבר. פתאום מצאתי את עצמי נהנה ללכת על פושקינא ולנשום את האווירה. משהו בתוכי התיישב וקיבל שזה מה שמיוחד ברבנו, שמקבל את כולם. היכל הגוונים המשתנים. והשחרור הזה איפשר לי עוד קומה של התחברות לצדיק.

4. צעקה

רבינו דיבר הרבה על מעלת הצעקה. אחד הדברים היפים שנכנסו באומן בשנים האחרונות הוא צעקת רבים. אלפים רוקדים ושרים באמצע סעודת חג ואז בבת אחת כולם עוברים לצעקה בקול אחד פשוט אֶהֶהֶהההה, מלווה במחיאות כפיים. ואחרי דקה חוזרים לשירה. זה נשמע כמו סצנה מטריאליסטית למי שלא מכיר, אבל כשאתה מתחבר ומסכים לשחרר ולצעוק יש ברגע הזה עוצמה שאי אפשר לתאר. לא משנה אם זה קורה בסעודות שבת, ריקודים שלפני התפילה או כשחבורה שמנגנת בציון מתחילה צעקה וכולם מצטרפים, ניתנת לך הזדמנות להביא לידי ביטוי באותו רגע את צעקת הלב.

לאומן כל אחד מגיע עם תפילה מיוחדת, משאלה, ציפייה לא ממומשת, וזה בדיוק הרגע לחבר את הצעקה לתפילה. ומי שמתקשה בצעקה ספונטנית יכול לקיים את תורת רבנו: "דַּע, שֶׁיְּכוֹלִין לִצְעק בְּקוֹל דְּמָמָה דַּקָּה בִּצְעָקָה גְּדוֹלָה מְאד וְלא יִשְׁמַע שׁוּם אָדָם כְּלָל, כִּי אֵינוֹ מוֹצִיא שׁוּם קוֹל כְּלָל רַק הַצְּעָקָה הִיא בְּקוֹל דְּמָמָה דַּקָּה".

5. נהר דעה

התפילות באומן הן ענין גדול. יש מאות מניינים עם סגנונות שונים ולכל מנין גם מנהגי אומן שלו. כאן רוקדים לפני התפילה, כאן שרים בדביקות "רעבע רעבע" חצי שעה, כאן מנגנים ארבע בבות לפני תקיעת שופר וכדו'. כמובן שיש גם עשרות נוסחים של תפילות, ספרדי, אשכנזי, תימני, חסידי, ברסלב אותנטי, דתי לאומי וכדו'.

מכל המניינים הלב שלי נפתח במיוחד במניין קטן ולא המוני מאד, של חבורת עובדי השם, רובם מיצהר שבשומרון, שמגיעים לרבנו למרות שהלב נשבר לעזוב את ארץ ישראל. את המתחם מנהל נפתלי פומברג, איש פלא קסום עם חיוך שלא מש מהפנים ואנרגיות שלא נגמרות והוא נקרא "נהר דעה", אבל אני הייתי קורא למנין הזה פשוט חבורת עובדי השם. הם מתחילים שחרית בחמש וחצי ומסיימים לקראת שתיים בצהריים (אפשר להגיע גם לקראת שמונה ולהספיק "ברכו" בנחת). כל התפילה מלאה ניגונים, כיסופים, ריקודים, דיבורי חברים והמרחב גם מאפשר לבכות / לרקוד / לקרא ספר, או כל דבר אחר שמאיר לך כרגע.

התפילה איתם מלאה בחן, בעיקר בגלל שהם ממש מונחים בעבודת השם, אבל גם כי מאירה להם שם הבחינה של "אל נא תבכי ארץ אהובה, כל צעד מקרב אותנו לזכות לגלות שוב את פניך" (שם, שם). הקטעים

שזוכים לריקודים הכי סוחפים הם אלה שמעלים את ירושלים על ראש שימחתנו. וזה פלא גדול למצוא באומן אנשים שיכולים להכיל את המורכבות הזו בפשטות: מצד אחד את נקודת ההתקשרות לצדיק ומהצד השני את ההשתוקקות והכיסופים לשוב לחלות זוהר אדמת ארץ קודשנו.

6. יהודה גרין

אצל חסידים ההכנה לנסיעה לרבי היא חלק מהנסיעה עצמה. אז מי שרוצה להגיע לרבנו מבושל כמו שצריך, שיפתח יוטיוב וישמע כבר מראש חודש אלול את הקליפים של ר' יהודה גרין, "דער רעבע איז דא" ו"הריני מקשר עצמי". זה יביא אותו לציון אחרת לגמרי.

7. נקודת הצדיק

וכאן אני רוצה לעבור לחלק הכבד של הפוסט, לנקודה שהולכת איתי חזק כבר זמן רב. יש הרבה דרכים להסביר את נקודת הצדיק, אבל התורה המדויקת ביותר עבורי בענין היא מאמר של הרבי מליובאוויטש על הפסוק "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד". הרבי מסביר שעל ידי זה שיהודי מביא למשה רבנו את ה"כתית למאור" שלו - ההתקשרות של עצם הנשמה, זה מה שנותן לרבי את הכח לגלות בו את האמונה, כמו שנאמר על משה רבינו שהיה רועה האמונה, "רעיה מהימנא". כלומר כמו שרועה צאן שומר על הצאן, ככה הנקודה המרכזית של הצדיק היא לרעות את האמונה של נשמות ישראל. אבל את הכח לכך הוא מקבל דווקא מנשמות ישראל שמתקשרות אליו.

יש כאן עומק נפלא בהסבר של הרבי. כי יש מי שאומר בגלל שאנחנו מאמינים באנו לרבי. אבל כאן הדגש הוא הפוך: בגלל שבאנו לרבי הוא יכול היה להאיר בנו את האמונה. דווקא היהודי עצמו נותן לרבי את הכח לעורר אותו. וזה מדהים כי בעצם זה שיהודי מגיע לרבי ואומר "הריני מקשר את עצמי, רוחי, נפשי ונשמתי לנשמת אדוני, מורי ורבי", זה מה שנותן לרבי את היכולת לגלות בו את האמונה שבנשמתו.

להגיע לרבי זה להביא את נקודת הנשמה שלך לצדיק, להיטלטל בדרך כדי לקשר נשמתך אליו ובזכות זה שהחסיד מביא לרבי את השמן זית זך של נשמתו, "כתית למאור", הרבי מגלה מחדש את אור נשמתו.