בכל פעם שישראל פועלת בנחרצות נגד האויב הפלשתיני, מתרחשת בתגובה כמעט אוטומאטית פעולה כפולה: שמעון פרס מדבר או נפגש עם ערפאת, כדי לטהר בפעם המי-יודע-כמה את השרץ הזה, והתקשורת הישראלית מפרסמת ידיעות על "לחץ אמריקאי חסר תקדים" או "שפל שלא היה כדוגמתו ב20 השנה האחרונות ביחסי ארה"ב וישראל". "ידיעות" אלה מטרתן החלשת העמדה הישראלית והפסקת פעולת המלחמה של ישראל. ידיעות דומות במקרים כאלה יכולות להצביע על קרעים בממשלה, מתחים בין הרמטכ"ל לראש הממשלה, גורמים רמי-דרג בצבא שהביעו פליאה על מהלכיו המסוכנים של ראש הממשלה, איומים של נשיא סוריה במלחמה, לחץ של ש"ס על שרון לא להיכנע לתכתיביו של פרס, וכו'.

מה משותף לכל ה"ידיעות" הללו?

שמשותף להן הוא העובדה שהן אף פעם לא מגובות בעובדות או בעדויות. כלומר – הן אינן מוכחות. יותר מזה: הן אף מנוסחות בצורה כזו שאין כל אפשרות לבדוק אם הן נכונות או לא: מכיוון שאין עדויות, אין אמה פשרות לבדוק את אמיתותן. מכיוון שאין עדים, אין אפשרות לבדוק את אמינות עדויותיהם.

קחו, לדוגמא, את ה"ידיעה" הבאה, שהתפרסמה בתקשורת, בצורה זו או אחרת – ויותר מפעם אחת – במשך החודשים האחרונים: "מקורבי פרס מסרו כי קיימת מתיחות חריפה מאוד בין פרס לשרון"

זוהי ידיעה שאינה מגובה בעובדות. אנחנו לא יודעים מיהם אותם מקורבי פרס אלמוניים, וגם איננו מקבלים כל עדות אמיתית לכך שבאמת קיימת מתיחות כזו. אין לנו אדם שאתו נוכל לבדוק את אמיתות הידיעה, ואין לנו כל סוג של עדות אובייקטיבית שיכולה היתה לאושש את הקביעה המובאת בידיעה ולתמוך בנכונותה: לא מסמך, לא הקלטה, לא צילום, ולא שום סוג אחר של עדות. הידיעה, למעשה, "עומדת באוויר" ואין לקורא או לצופה כל אפשרות לבדוק את נכונותה. באותה מידה, אין גם כל אפשרות להפריך ידיעה כזו, מכיוון שאי-אפשר להוכיח שאין מקורב כזה שאמר את הדברים הללו. ואם נלך לעיתונאי ונדרוש את שמו של ה"מקור", הוא תמיד יוכל לטעון שהוא לא מוכן להסגיר את מקורותיו.

כלומר: קיימת האפשרות שידיעה מעין זו קיימת אך ורק בדמיונו הפורה של העיתונאי המפרסם אותה. או – במילים אחרות – פשוטות וברורות – הוא משקר במצח נחושה וממציא "ידיעות" שלא היו ולא נבראו. כפי שראינו, עיתונאי שיעשה מעשה נבלה שכזה יימצא מוגן לחלוטין מפני חשיפתו כשקרן.

חישבו על כך לרגע:

יושב לו העיתונאי בחדרו, מול המחשב, ובודה "ידיעות" חדשותיות מדמיונו. בורא "מקורבים" עלומי-שם ושם דברים בפיהם, ממציא סכסוכים שלא היו ולא נבראו, משלח דרך קלידי המחשב את מנהיגי המדינה והעולם אלה באלה מבלי, אפילו, לידע אותם, בורא עולמות ומחריבם בהבל פיו. אלוהים ממינוי עצמי. גמד שניפח עצמו לממדי ענק.

הוא יודע שאין לאף אחד דרך לעוצרו. הוא יודע שאף אחד לא יוכל לגרום לו לשאת באחריות על שקריו. אם, למשל, ייחשף אחד משקריו כל שעליו לומר הוא ש"מקורותיו" העבירו לו מידע מוטעה. ואם ירצה מישהו לחקור את ה"מקורות" הללו – הרי – כאמור – עיתונאי לא חושף את מקורותיו...

האם כל זה נשמע דמיוני? האם לא יכול להיות שהעיתונאים פשוט משקרים לנו? האם זוהי עוד "תיאוריית קונספירציה" מופרכת מיסודה?

שפטו בעצמכם: לפני כשנתיים נשפטה עיתונאית העובדת באחד ממקומוני תל-אביב. היא הודתה שחלק ניכר מעבודתה העיתונאית היה פרסום כתבות בדויות. "זה היה נוהג מקובל", אמרה העיתונאית במשפטה. פתחו עיתון – כל עיתון יומי בישראל – ובדקו את הידיעות בו. תמצאו שחלק גדול מהידיעות המתפרסמות בו אינן מגובות על ידי עובדות.

ואיך נדע להבחין בשקרים הללו? איך נוכל להתגונן מפניהם. העניין הוא פשוט בתכלית: יש להתייחס לכל אמירה שאינה מגובה בעובדות ועדויות כאל שקר – או, לפחות, כחשודה בחשד כבד ככזו. בכל מקרה של ידיעה מסוג זה ניתן להניח בסבירות גבוהה שאם היתה לעיתונאי הוכחה – תמונה, הקלטה, מסמך או עדות גלויה מאדם מסוים – הוא היה מביא אותה. אם לא הביא הוכחה לדבריו, הרי סביר להניח – במיוחד בהקשר הפוליטי של ימינו – שאין לו הוכחה כזו.

חשבו, לצורך הבנת עקרון זה, על פרשת בראון-חברון מלפני מספר שנים: במשך שבועות ארוכים דיווחה הטלוויזיה על אותו "הסכם מושחת" שנחתם, כביכול, בין אריה דרעי לבין בנימין נתניהו למינוי רוני בר-און ליועץ המשפטי לממשלה. היועץ היה אמור, לדברי אנשי התקשורת, לתת חנינה לדרעי תמורת תמיכת ש"ס בכנסת במסירת חברון לערבים.

האם ראינו, במשך כל אותם חודשים בהם דנה התקשורת בפרשה, הוכחה כלשהי לקיומו של הסכם זה? האם ראינו סרט בו חותמים הצדדים על אותו הסכם, או לפחות דנים בו? האם שמענו הקלטה כזו? האם קיבלנו איזה מסמך מפליל? או איזושהי עדות אמיתית אחרת? האם מאז ועד היום הוצגה לפני הציבור עדות תומכת כלשהי ל"קונספירציה" מעין זו?

התשובה המדהימה היא: לא! אף לא הוכחה אחת!

אם היתה לתקשורת הוכחה כזו או, אפילו, עדות אובייקטיבית שרק מרמזת לקיום "הסכם" זה, האם היא היתה מסתירה אותו, או נותנת לו חשיפה מכסימלית?

התשובה ברורה.

כאשר עיתונאי מפרסם ידיעה שאין מאחוריה עדות אמיתית, סביר שפירוש הדבר הוא שאין לו עדות כזו. אם היתה לו עדות כזו – סביר שהיה מציג אותה – והיתה זו גם חובתו כעיתונאי. פרסום השערות ושמועות – ואולי גם שקרים ממש – כאילו היו עובדות, הוא עבירה על האתיקה העיתונאית ועל האתיקה האנושית.

בירור סוגיה זו יכול גם לשמש כבסיס לתביעה נגד עיתונאים שקרנים, ונגד עיתונים נותנים להם חסות. אם יתברר, למשל, שחלק נכבד מהידיעות המתפרסמות בעיתון מסוים הן שקריות, או שעיתונאי מסוים מפרסם באופן קבוע שקרים, תהיה זו זכותו של כל קורא לתבוע בחזרה את הכסף ששילם בעד העיתונים שרכש במשך השנים, ואף לתבוע פיצויים על הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהטעייה זו. במקרה כזה ניתן יהיה גם להגיש תביעות קיבוציות נגד העיתונים.

ולמי שישאל: מהו האינטרס של עיתונאי זה או אחר לפרסם שקרים? האם זהו הצורך בפרסום? האם זה הרצון לקדם את הקריירה שלו? האם העיתון הוא זה הלוחץ על העיתונאי להביא עוד ועוד ידיעות, גם כאשר אין ידיעות אמיתיות לפרסום?

כל הסיבות הללו יכולות להיות נכונות, אך אפילו כך, הן אינן הסיבה העיקרית; הסיבה העיקרית, אם יורשה לי להציע תיאוריה, מצויה בפסקה הראשונה במאמר זה – בקשר של העיתונאי ו/או הידיעה שפרסם לפוליטיקה. בימים אלה, יעשו חלק גדול מעיתונאי ואנשי התקשורת בישראל, עושים וימשיכו לעשות כל מה שביכולתם כדי לקדם את המחנה הפוליטי שאליו הם משתייכים – וזה יהיה, בדרך כלל, מחנה השמאל.

לקשר הסימביוטי בין העיתונות והתקשורת הישראלית לבין השמאל הישראלי, יש להקדיש מאמר נפרד.

אזרחי ישראל זקוקים היום להגנה מפני השקרים העיתונאיים הלא-תמימים אליהם הם נחשפים. הדרך להתגונן מפני שקר, היא לזהות את העובדה שהוא שקר ולא אמת. לשקרן יש כוח רק כל עוד קורבנותיו חושבים את שקריו לאמת. ברגע שנחשף השקרן – הוא מאבד את כל כוחו. הדרך לחשוף שקר עיתונאי, כמתואר פה, היא פשוטה: אם אין הוכחות ואין עדויות לגבי ידיעה תקשורתית – יש להעריכה כשקר, ואת אומרה כשקרן.

על יסוד העיקרון שאדם חף-מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו, יש להתייחס לכל ידיעה תקשורתית המבוססת על "גורמים בכירים", "מקורבים" ו"יודעי דבר" אלמוניים, אשר אינה נתמכת בשמו המלא של מוסר הידיעה, או בעדויות אמת משכנעות, כאל שקר בכוח. בדקו זאת בעצמכם, ותיווכחו עד כמה נפוצות ידיעות מפוקפקות כאלה. השתמשו בשיטה זו לחשיפת השקרים, וניצחתם במלחמה הזו.
======================
יאיר גופן הוא הוגה דעות וחבר ב"מנהיגות יהודית - זו ארצינו".