בתגובה לעמי הארץ שרוצים לבטל מצווה מהתורה ולטעון כאילו אין מצווה לשרת בצה"ל, אחזור להזכיר כאן דברים שכתבתי בספרי "פניני הלכה" חלק "העם והארץ" פרק ד':

משום שקיומו של צה"ל כצבא יהודי חשוב כל כך, פיקוח נפש כלל לאומי! יש מקום לבקר אותו כדי לתקן, אבל בשום פנים לא לטעון שאין מצווה לשרת בצה"ל
משום שקיומו של צה"ל כצבא יהודי חשוב כל כך, פיקוח נפש כלל לאומי! יש מקום לבקר אותו כדי לתקן, אבל בשום פנים לא לטעון שאין מצווה לשרת בצה"ל. יש מצווה לשרת בצבא ועם זאת צריך לעמוד על אופיו היהודי של צה"ל, ולא לוותר על קיום שום מצווה. 

מצווה גדולה מן התורה להתגייס לצבא ההגנה לישראל. שתי מצוות עומדות בבסיס החיוב, וכל אחת מהן מצווה כללית ששקולה במידה מסוימת כנגד כל המצוות:

א. להציל את ישראל מיד אויביהם.

ב. לשמור על ארץ ישראל שתהיה בידי עם ישראל.

הצלת ישראל: נצטוונו שאם נראה אחד מבני עמנו בסכנה שנחלץ לעזרתו, שנאמר (ויקרא י"ט, ט"ז): "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ", ולשם כך צריך אדם להיות מוכן להיכנס לסיכון מסוים. קל וחומר כאשר כלל ישראל נמצא בסכנה, שחובה להיחלץ להצלת ישראל. וכבר אמרו חכמים במשנה (סנהדרין ד', ה'): "כל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא", ואם כן השותף בקיומו של העם כולו על אחת כמה וכמה שהוא ממש מקיים עולם מלא.

וזוהי מלחמת מצווה מובהקת, וכפי שכתב הרמב"ם (הלכות מלכים ה', א'): "ואי זוהי מלחמת מצווה? זו מלחמת שבעה עממים (בכיבוש הארץ), ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם".

וזו אחת המצוות היחידות שצריך אדם להכניס את עצמו לסכנה כדי לקיימה, וכפי שכתב מרן הרב קוק (משפט כהן קמ"ג) שהכלל של "וחי בהם", ממנו למדנו שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה אינו חל בעת מלחמה, מפני שהלכות הציבור שונות מהלכות היחיד, ולצורך קיום הציבור צריכים היחידים להיות מוכנים להיכנס לסכנה. וכן כתב על פי זה בשו"ת 'ציץ אליעזר' (י"ג, ק'): שגם הכלל של "חייך קודמים לחיי חברך" אינו חל במלחמה, "אלא כל אנשי המלחמה כאיש אחד מחויבים למסור כל אחד ואחד את נפשו בעד הצלת חייו של משנהו. וגם זה נכלל בכללי הלכות ציבור, ובגדר הנהגת המדינה ותקנתה" (הצבא כהלכה פרק ט"ו).

יישוב הארץ

נצטוונו לרשת את הארץ וליישבה, היינו שהארץ תהיה בריבונות של ישראל ותיושב ביהודים לכל מלא אורכה ורוחבה. ומצווה זו שקולה כנגד כל המצוות, כמבואר בספרי (ראה פרשה נ"ג). ומצווה זו דוחה פיקוח נפש של יחידים, שכן נצטוונו לכבוש את הארץ, ולא התכוונה התורה שנסמוך על הנס, וכיוון שבכל מלחמה ישנם הרוגים, הרי שמצוות כיבוש הארץ מחייבת אותנו לסכן נפשות עבורה (מנחת חינוך תכה תרד, משפט כהן עמ' שכ"ז, וכמבואר לעיל ג', ד'). בוודאי שעלינו להילחם כדי להגן על חבלי הארץ שכבר נמצאים ברשותנו.

במשך דורות לא הייתה לנו יכולת להתארגן ולבנות כוח צבאי, ולכן היינו אנוסים ולא יכולנו לקיים את המצווה. בחסדי ה' אשר פקד את עמו, נתן לנו ה' בדורות האחרונים את הכוח לקיים את המצווה (רמב"ן הוספות למצוות עשה ד, שו"ת דבר יהושע ב', או"ח מ"ח, ועיין בעוד מקורות בספר הצבא כהלכה עמודים ז'-י').

מצווה כללית ואיסור הפחד

במצוות השירות בצבא מתבלט הצד הכללי שבכל יחיד מישראל. את כל המצוות אנו מקיימים כיחידים, ואמנם כל ישראל ערבים זה בזה, והכוונה העילאית בכל המצוות היא לקיימן "בשם כל ישראל", אבל המצווה היא חובת היחיד והוא מקיים אותה כיחיד. אולם במצוות השירות בצבא, היחיד מבטל במידה רבה את ייחודיותו והופך להיות חלק מהכלל, וכך כולם נלחמים כאיש אחד למען כלל ישראל.

על ידי כך יכול היחיד שלא לפחד מאימת המלחמה. אם ישקול את המצווה כיחיד - יחשוש. ואכן בחיים הרגילים צריך אדם להיזהר ולחשוש מהסכנות, שעל ידי כך יוכל לקיים את המצווה לשמור את נפשו מאוד. וכך הלכה - פיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה (זולת שלוש החמורות). אולם במלחמה צריך כל יהודי להתעלות מתפישת עצמו כיחיד, ולראות את עצמו כחלק מכלל ישראל, כנציג של עם ישראל שנועד לגלות את דבר ה' לעולם, וכך יוכל להתגבר על הפחד הטבעי ולהילחם באומץ.

וכן כתב הרמב"ם (הלכות מלכים ז', ט"ו): "ומאחר שיכנס אדם בקשרי המלחמה, ישען על מקווה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו. ולא יירא ולא יפחד, ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו. אלא ימחה זכרם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה. וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר (דברים כ', ג'): אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם, ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו. ואם לא ניצח ולא עשה מלחמה בכל ליבו ובכל נפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר (שם ח'): וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ. והרי מפורש בקבלה (ירמיהו מ"ח, י'): אָרוּר עֹשֶׂה מְלֶאכֶת ה' רְמִיָּה וְאָרוּר מֹנֵעַ חַרְבּוֹ מִדָּם. וכל הנלחם בכל ליבו בלא פחד, ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא, שנאמר (שמואל א' כ"ה, כ"ח-כ"ט): כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה ה' לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן כִּי מִלְחֲמוֹת ה' אֲדֹנִי נִלְחָם וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ מִיָּמֶיךָ וגו' וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת ה' אֱלוֹהֶיךָ".

מצוות הגיוס לצה"ל

ייעודו של צה"ל - להציל את ישראל מיד שונאיהם ולקיים את מצוות ישוב הארץ, בשמירת הריבונות הישראלית בארץ ישראל. לפיכך מצווה על כל אחד ואחד מישראל הנדרש לכך להתגייס לצבא. ואף שכל המתגייסים לצבא מקיימים מצווה, יש הבדל עצום בערך המצווה בין החיילים הקרביים ותומכי הלחימה הנצרכים לחרף את נפשם לבין החיילים שבעורף.


מפני שאחרי כל הביקורות, בלא צה"ל היו אויבינו קמים עלינו לכלותינו. יתר על כן, אפשר לומר שמעולם לא היה לעם ישראל צבא מושלם בלא שום תקלות מבצעיות ופגמים מוסריים
כבר בגיוס ובאימונים מקיימים החיילים את המצווה. כי מזה שאויבינו יודעים שיש לעם ישראל צבא חזק, הם נרתעים מללחום בנו. נמצא שעצם הגיוס והאימונים מועילים לביטחון ישראל ולקיום מצוות ישוב הארץ. ופעמים שההרתעה אינה מספיקה ויש צורך לצאת לקרב, אז המצווה נעשית חשובה לאין ערוך, וכל חייל צריך להיות מוכן לסכן את נפשו כפי הנדרש.

ואף שלרבים יש תלונות צודקות על מפקדים שונים ועל המדיניות הביטחונית, אין זה משנה את המצווה להתגייס לצבא. מפני שאחרי כל הביקורות, בלא צה"ל היו אויבינו קמים עלינו לכלותינו. יתר על כן, אפשר לומר שמעולם לא היה לעם ישראל צבא מושלם בלא שום תקלות מבצעיות ופגמים מוסריים. פעמים היו לצבא יותר תקלות ופעמים פחות, ואף על פי כן המצווה להילחם למען העם והארץ הייתה שרירה וקיימת. וכשלא הצלחנו לקיים את המצווה הגדולה הזו, באו עלינו צרות נוראות. על כן, כאשר יש ביקורת על צה"ל צריך לאומרה כדי לשפר את המצב ולתקנו, אבל כל הביקורות אינן מבטלות את המצווה העקרונית להתגייס לצבא.