מסופר על החסיד הרשב"ץ ע"ה שערך התוועדות חסידית בביתו. בשלב מסוים נגמרה התקרובת שהוגשה בפני המשתתפים. הרשב"ץ הורה לשחוט את הכבשה שעמדה בחצר ולהגישה בפני המתוועדים. בבוקר כאשר הרבנית ראתה שהכבשה לא נמצאת, היא הקימה קול זעקה בעקבות "גנבתה והיעלמותה" של הכבשה. הרגיע אותה בעלה ואמר לה: הכבשה לא נגנבה, היא פשוט התקדמה למצב נעלה יותר. עד עכשיו היא אמרה "מה", ואילו עכשיו היא אומרת "ה' אחד!".

בחג השבועות אנו מציינים את "זמן מתן תורתנו". אולם נשאלת השאלה: מהו החידוש הגדול שבמתן תורה, הרי גם קודם מתן תורה, התורה הייתה בעולם ומצוותיה קוימו?
בחג השבועות אנו מציינים את "זמן מתן תורתנו". אולם נשאלת השאלה: מהו החידוש הגדול שבמתן תורה, הרי גם קודם מתן תורה, התורה הייתה בעולם ומצוותיה קוימו? וכפי שאומרת המשנה בקידושין: שאברהם אבינו קיים את כל התורה כולה. אלא שהחידוש הגדול של מתן תורה הוא לא בעצם מציאות התורה, אלא במשמעות המהפכנית שניתנה משלב זה למצוות.

במדרש מבואר שעד מתן תורה הייתה גזירה "עליונים לא ירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים", כלומר שעד מתן תורה היה קיים נתק בין הרוחניות לגשמיות ולא הייתה מציאות של חפץ גשמי שיש בו קדושה רוחנית. כל המצוות שקוימו עד אז נשארו ברובד הרוחני בלבד, אך החפצים הגשמיים שבאמצעותם קוימו המצוות, נשארו שייכים לעולם החול. אולם במתן תורה נתבטלה הגזירה: הקב"ה ציוונו (קיבלנו כוח לְצַוֵּת ולחבר בין גשמיות לרוחניות) על קיום המצוות, וניתן לנו הכוח לגלות את הקדושה שבעולם.

אם הרשב"ץ היה מאכיל את אורחיו בכבשה הנ"ל קודם מתן תורה, גם אם היו אוכלים אותה עם כל הכוונות הנכונות מתוך סעודת מצווה והתוועדות ומכוח אכילה זאת היו האוכלים לומדים תורה ומקיים מצוות, לא היה מתחולל שום שינוי במהותה של הכבשה. אולם ביטול הגזירה עם מתן התורה נתן לנו את הכוח לגלות את הקדושה שבתוך העולם ולהכין אותו להיות כלי לאור הגדול של גאולתנו האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, עת יכריז העולם כולו "ה' אחד ושמו אחד".

והעיקר שיהיה תיכף ומיד ממש.