ככל שנוקף הזמן הולכים ומתקרבים אנו אל מה שבימינו, הוא עיקר העיקרים של חג הפסח, הישיבה סביב השולחן משפחות משפחות, כשלפני כל אחד מאיתנו, היכן שנהיה מונחת ההגדה.

הגדה שהיא איננה בשום אופן אגדה עם א', זו שמשמעותה סיפור שהוא לרוב דמיוני, לא מציאותי, שמטרתו הפקת לקחים או העברת מסרים. הגדה של פסח היא אמירה של פסח, ואם נבקש הגדרה נרדפת, נאמר: הגדה - היא סוג של הצהרת כוונות, מעין פרוגרמה לאומית.

על ההבדל בין אמירה להגדה עומד רש"י (שמות יט) ע"פ המכילתא: כה תאמר - בלשון הזה וכסדר הזה: לבית יעקב - אלו הנשים, תאמר להן בלשון רכה: ותגיד לבני ישראל - עונשין ודקדוקין פרש לזכרים. דברים הקשין כגידין:

זוהי ההגדה שלנו דברים קשים ונחרצים, ויחד עם זאת, חשובים מרכזיים ויסודיים. הגדה שהיא תפוחי זהב במשכיות כסף. המביט מרחוק רואה את שבכת הכסף המקיפה אותה. המביט מקרוב ומעיין בה יוכל לגלות, שישנו סוד הצפון עמוק בתוכה, מעין כתב סתרים, שכדי לרדת לעומקו יש לעיין ולקרוא את שנכתב בו ועוד יותר את מה שלא נכתב.

שמים את השאלות על השולחן

מ
מי שלא מתעצל ומביט לאחור ומעיין בתולדות עמינו המיוסר, רואה בבירור שכמעט ואין דור שאין בו שאלות, ואנו מדברים על שאלות בסיסיות ויסודיות באמונה. שאלות של ערכים ומטרות, וגם על עצם הקיום היהודי ועתידו
רכזה של ההגדה היא השאלה. ניכר שבדור שלנו החווה טלטלות כל כך קשות, שאלת שאלות אינו עניין של פסח בלבד. אנו שואלים, הילדים שלנו שואלים. מה יהיה? עד מתי? כיצד מתמודדים? ומתחבטים מאוד בניתוח המציאות שבה אנו נמצאים.

מי שלא מתעצל ומביט לאחור ומעיין בתולדות עמינו המיוסר, רואה בבירור שכמעט ואין דור שאין בו שאלות, ואנו מדברים על שאלות בסיסיות ויסודיות באמונה. שאלות של ערכים ומטרות, וגם על עצם הקיום היהודי ועתידו.

תשובות לשאלות הגדולות הללו אנו נותנים במשך כל השנה כולה, אבל פעם בשנה אנו מושיבים את כל המשפחה סביב שולחן וכמו שאומרים, 'שמים את השאלות על השולחן', על שולחן הסדר.

על פניו נראה שהגדה של פסח מספרת את סיפור יציאת מצרים זו שהיתה בדור של משה ואהרון, אך עיון קל בהגדה מגלה ששמו של משה ואהרן לא נזכרים בהגדה כלל, ואין הדבר יד המקרה.

משהוא על ייעודה ניתן ללמוד מהדרשנים העיקריים של ההגדה המובאים כבר בתחילתה:

מעשה ברבי אליעזר, ורבי יהושע, ורבי אלעזר בן עזריה, ורבי עקיבא ורבי טרפון, שהיו מסבין בבני ברק, והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם: רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית.

החכמים המוזכרים בפסקה זו מלווים את ההגדה מראשית לאחרית, הם חכמים בני דור יבנה. הם מוזכרים ע"פ סדר החשיבות שלהם. קודמים הזקנים ר' אליעזר בן הורקנוס ור' יהושע בן חנניה שראו את חורבן הבית, ולאחריהם ר' אלעזר בן עזריה שהתמנה בשלב מסויים לנשיא ישראל בעקבות הדחתו של רבן גמליאל, ועימם ר' עקיבא ור' טרפון מגדולי חכמי דור יבנה.

דורו של שמד

הימים, ימים של אחרי חורבן המקדש, כבודו הלאומי של עם ישראל הושפל עד עפר. הרומאים ימ"ש לא הסתפקו בהחרבת המקדש, והפיכתו למקום פריצות ועבודה זרה, הם גם לא הסתפקו בשבי של עשרות אלפי יהודים, מכירתם לעבדות ולטרף חיות, לקול תשואות ההמונים בתיאטרונים שלהם. הם ביקשו בין היתר לקעקע עד היסוד את קיומו של עם ישראל כעם. לכן:  הם שללו מהיהודים את זכות הקנין בקרקע, היהודים הפכו להיות שכירים (מעין עבדים) באדמותיהם הם, כשווטרנים (=פנסיונרים של הצבא הרומי) הופכים להיות בעלי הבית של האדמות היהודיות. על אף שהמקדש חרב, היהודים נדרשים להמשיך ולתת סכום שווה למחצית השקל, אך הסכום מועבר למקדש הקפיטוליני ברומא, כחלק ממסע השפלה. וכשלא היה די בזה, החלו גזרות הדת הקשות, על ברית המילה ושמירת השבת על אמירת קריאת שמע, על אכילת מצה ועל נטילת לולב ועוד.  כמו שלמדנו מהמכילתא דר"י (יתרו פרשה ו):

רבי נתן אומר, לאוהבי ולשומרי מצותי, אלו ישראל שהם יושבין בארץ ישראל ונותנין נפשם על המצות. מה לך יוצא ליהרג, על שמלתי את בני, מה לך יוצא לישרף, על שקראתי בתורה, מה לך יוצא ליצלב, על שאכלתי המצה, מה לך לוקה מאפרגל[2], על שנטלתי את הלולב; ואומר (זכריה יג ז): אשר הוכיתי בית מאהבי, מכות אלו גרמו לי ליאהב לאבי שבשמים.

המדרש מצייר את המציאות הבלתי אפשרית של הקיום היהודי בדור זה. דור שקיום המצוות בו, היה כרוך במסירות נפש ממש. מנהיג
אף שהוא אינו מוזכר בראש, כולם נתכנסו ובאו אליו, לא רק מפני שהיה ראש לחכמים, אלא כפי הנראה בגלל מעמדו ועמדתו בקשר למרד בר כוכבא שכמעט ומוטט את האימפריה הרומית
ישראל בימים אלו הוא רבי עיקיבא. בשעה קשה זו החכמים כולם מסבין בבני ברק, מקום מושבו של ר' עקיבא. אף שהוא אינו מוזכר בראש, כולם נתכנסו ובאו אליו, לא רק מפני שהיה ראש לחכמים, אלא כפי הנראה בגלל מעמדו ועמדתו בקשר למרד בר כוכבא שכמעט ומוטט את האימפריה הרומית.

חורבן המקדש וההתעללות הרומית בשארית הפליטה, הביאו לשאלת שאלות מהותיות. בשווקים כבר הסתובבו 'יהודים חדשים', תלמידי אותו האיש (יש"ו), והטיפו להחלפת דת ישראל. חכמים עומדים בפרץ ומתקנים את 'ברכת המינים', אך לא יכולים בשום אופן להתעלם מהשאלות שנשאלות. האם הקב"ה עזב את עם ישראל? למה עם ישראל כל כך סובל ואויביו מצליחים? ההגדה היא סוג של תשובה לדורו של ר' עקיבא, המכונה 'דורו של שמד', אך גם ליהודים במרתפי האינקוויזיציה, לטבוחי מסעי הצלב ומחנות ההשמדה, ולכל מי שעומד מבולבל מול מאורעות הזמן. ההגדה היא תשובה ניצחת למייאשים ולמיואשים, למרפים ולנרפים.

מקומו של קורבן פסח בחיי עם ישראל

קשה מאוד היה לבני דור החורבן עם המציאות החדשה ששללה מהם אפשרות לקיים מצוות רבות, שהיו לחם חוקם היום יומי. זהו דור שזיכרון חורבן המקדש היה חרוט על ליבו, והעלבון של החורבן היה מוטל עליו כאבן כבדה. קשה לקבוע איזו מצווה ממצוות המקדש בערה בהם הכי הרבה, אך אין ספק שחסרונו של חג הפסח היה קשה מנשוא. מצווה זו דורשת מכל יהודי לקיים את מצוות החג בירושלים, מתוך שמחה, אחדות לאומית וגאווה יהודית. ובזמן שבית המקדש היה קיים, המונים המונים, נתחברו בחבורות. משפחות משפחות, עלו לירושלים, להקריב את קרבן פסח בתוך המון חוגג, ולאכול אותו. כששירת ההלל העולה מהבתים והרחובות, כמעט וממוטטת את גגות העיר.

המיוחד בקרבן פסח, הוא הצד הלאומי המודגש בה מאוד מאד.

פסח וקרבן פסח הם אבן בוחן ליהודי,  מעין 'מיהו יהודי? - זה שאכל מקרבן פסח!' שהרי מצוות הפסח בה ורק בה יש הדגשה כל כך חריפה, שכל ערל וכל בן נכר לא יאכל בו, וע"פ חז"ל אפילו מי שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים - זאת אומרת מי שהוא משומד.

ע"פ חומש במדבר כל מציאותו של 'פסח שני', הוא פועל יוצא מהטענה והזעקה של האנשים שנטמאו לנפש אדם, החוששים מהיעדרותם מכלל המקריבים את קורבן הפסח. הם טוענים בחרדה (במדבר פרק ט ז): "... אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקרב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל: ויאמר אלהם משה עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם".

מסתבר שהעברת המסרים האמוניים והלאומיים באמצעותו של חג הפסח אינה מקרית. המעמד הזה של חג הפסח, כחג הלאומי, של עם ישראל, זה שמבטא את העצמאות של העם היהודי מול אויביו השונים, כמו גם את ישועת ה' הבאה באותות ומופתים ועושה נקם בכל אויבי ישראל, היא שעמדה נגד עיניהם של חכמי הדור, הדורשים ביציאת מצרים. כפי שביררנו, לא רק של אותה יציאה בדורו של משה אלא ביציאתם שלהם ושלנו, כדבריהם: 'חייב כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'

חג הפסח חג המהפכות והמרידות

לא לחנם מהפכות ומרידות בתולדות עם ישראל קשורות לחג הפסח. את המרד של חזקיהו באימפריה האשורית, הוא פותח בחג הפסח. לכן אגב, הוא מעבר ניסן בניסן, כדי לאסוף כמה שיותר יהודים מקצווי הארץ, שארית הפליטה של גלות עשרת השבטים, כדי שיתכנסו לבית המקדש המחודש, ולהכריז על העצמאות הלאומית בחג העצמאות הלאומי ובאמצעות קורבן הפסח.

גם יאשיהו המלך שעושה מהפכה עצומה בתוך עם ישראל ומנער ממנו את כל טפילי העבודה זרה באמץ ובנחישות עושה זאת סמוך לחג בפסח. המהפכה ההירואית של יאשיהו, מסבירה את היחס המיוחד שיש בכתוב לאותו הפסח שבימיו (מלכים ב פרק כג):

"(כא) ויצו המלך את כל העם לאמר עשו פסח לה’ אלהיכם ככתוב על ספר הברית הזה: (כב) כי לא נעשה כפסח הזה מימי השפטים אשר שפטו את ישראל וכל ימי מלכי ישראל ומלכי יהודה: (כג) כי אם בשמנה עשרה שנה למלך יאשיהו נעשה הפסח הזה לה’ בירושלם: (כד) וגם את האבות ואת הידענים ואת התרפים ואת הגללים ואת כל השקצים אשר נראו בארץ יהודה ובירושלם בער יאשיהו למען הקים את דברי התורה הכתבים על הספר אשר מצא חלקיהו הכהן בית ה’".

זאת הרוח הפועמת בליבה של ההגדה רוח לחימה והתנערות כשהצל המוטל מהקלגס הרומי ומהמקדש החרב מביא עמו ריחות של מרד וגאולה.

מתחיל בגנות ומסיים בשבח

מתוך ההבנה שמטרתה של ההגדה היא לחזק ידים רפות בדור של חורבן, נעיין מה יש בה. חז"ל אומרים על מבנה הדברים של ההגדה, 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח'.

זהו המושכל הראשון, אין מטשטשים את המציאות, לא אומרים על רע טוב זוהי טעות נוראה. מתחיל בגנות, אכן כן, הרומים שולטים
זהו המושכל הראשון, אין מטשטשים את המציאות, לא אומרים על רע טוב זוהי טעות נוראה. מתחיל בגנות, אכן כן, הרומים שולטים בנו. אכן כן, ירושלים מרמס. אכן כן, בכל דוד ודור עומדים עלינו לכלותינו. אך ישנה ההכרה שהסיום חייב להיות שונה.
בנו. אכן כן, ירושלים מרמס. אכן כן, בכל דוד ודור עומדים עלינו לכלותינו. אך ישנה ההכרה שהסיום חייב להיות שונה. מציאות זאת מכריזה ההגדה,  היא זמנית, היא ברת חלוף, זהו 'ומסיים בשבח'.

באופן דומה נבקש להסביר את ראשיתה של ההגדה האומרת: 'כנגד ארבעה בנים דברה התורה'. כאמור, קשיים מזמינים שאלות. יש מי שתוהה ורוצה לדעת, יש מי שכועס ומתריס, יש מי שמתייאש ויש מי שמתנתק. כנגד כל אחד מאלו משיבה ההגדה.

בזמן כזה על המנהיגים להבחין ולראות היכן נמצא העם היכן נמצא הנוער. אחרי חורבן המקדש התעוררו בעם ישראל שאלות רבות. היו שרצו לפרש את חורבן המקדש חס ושלום כחורבנו של עם ישראל, זו הדרך שהולך בה כפי הנראה יוסף בן מתתיהו בספריו, ולא רק הוא, (שהרי לצערנו לא מעט יהודים מצטרפים ליהודים החדשים).

במענה לשאלתו של חכם הרוצה לדעת, להבין את נצח קיומו של עם ישראל, מלמדים אותו את הלכות הפסח הלכות הגאולה, ומצרפים אל התקווה והרצון את הפעולה המעשית לגאולת ישראל. שהרי דברי חכמינו על גאולה בדורו של ר' עקיבא לא נסתיימו בבית המדרש, הם לוו בפעולות מלחמתיות מעשיות, ותלמידיו הם עיקר הכוחות של המצביא הגדול בר כוכבא ור' עקיבא עצמו נושא כליו.

מול החכם עומד הרשע, הבז לתקווה. לועג הוא: 'מה העבודה הזו לכם'. מעין, תשכחו ממה שאתם עושים, מצוות ועם ישראל זה עניין של פעם. הוא מרגיש את עצמו כחלק מהאימפריה הרומית הגדולה, הוא משלים עם נצחונה, עם עמידתו של אדריינוס שחיק עצמות כאל, כמי שקובע בעולם. זהו אחד שחצה את הקווים, הוא והאויב של עם ישראל הם אחד. עד כדי כך שהוא  מגיע למצב שהוא מסוגל להסביר את האויב ולהצדיק את האכזריות ואת רוע מעלליו. אחד כזה, הקהה את שיניו, אמור לו: לא רק שעכשיו אין לך שום סיכוי להיגאל, אתה עבד נרצע למציאות לזמן הקיים, אלא אפילו אם היית שם לא היית נגאל.

את שני האחרים, מצווה עלינו לצרף אלינו, ולדאבוננו, מדובר ברבים. לתם שמביע התעניינות אך הוא חסר בסיס כדי לנתח את המציאות, צריך לעזור, ולצרף אל השולחן ע"י חיזוק האמונה. הוא רואה מצד אחד את האויב שמתחזק, שרומס, שהורג, שמאיים, וחושב שזו המציאות. אתה בא ומשיב לו: 'בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים', גם פרעה הרג, רדף, התעלל, איים והשתחצן, סופו שטבע הוא וכל חילו בים סוף, וכפי שידו של הקב"ה חזקה היתה על המצרים, כן תהיה חזקה על כל אויבינו, להשמידם ולאבדם.

והאחרון שאינו יודע לשאול, האדיש, לו אתה אומר 'בעבור זה'. בשולחן הסדר אתה מלמד אותו בעבור מה, מהי תכליתו של היהודי, לאן פניו של עם ישראל.

הגדה של רוח של לחימה והתנערות

הרב סולביצ'יק מסביר את משמעות דברי הזוהר 'אתא משה אתא קול' (בא משה בא הקול). עד חיסול המצרי המכה, איננו שומעים קול זעקה. העבדים משכימים לעבודתם, סופגים מכות והתעללות כעובדה שאין לשנותה. התערבותו של משה בהריגת המצרי, הופכת סדרי בראשית. מבחינתם של בוגדים וחלשי שכל, אין הבדל בין מצרי לעברי, לכן: הלהרגני אתה אומר ... את המצרי', מבחינתם של 'יפי הנפש', כשהמצרי מכה עברי, מתעלל בו וטובח בו, זה נורמלי. שיהודי יכה מצרי, זה כבר לא מוסרי. אף על פי כן המסר שמשה מעביר מחלחל. הזעקה של עם ישראל באה רק אחרי המעשה המהפכני של משה. מי שנשאר עבד במהותו לא יבין ולא יזעק, מצב העבדות הוא הוויתו התמידית. אך עם ישראל ככלל נוכח שמצב העבדות הוא הפיך, והוא מפר את השתיקה עד שעולה שוועתו השמימה. חיסול המצרי ע"י משה מוציא מהעם קולות, קולות של התנערות ותקווה חדשה.

אפשר להיכנע, לראות בזה יד הגורל, לנסות לחיות עם זה ולצמצם נזקים, ולעומת זאת אפשר להתנער, להתקומם, לבקש להפוך את הקערה על פיה, להפוך את הרודף הצורר לנרדף מובס
תוכנית השלבים של הגאולה

אף שהשלב הראשון של כל מהפכה, היא שלב הזעקה הנובעת ממרמור, ומחוסר שביעות רצון מהמצב, עדיין צריכים את השלבים הבאים. לא ניתן להסתפק בלהגיד מה לא טוב, חייבים להציג דרך חלופית סוחפת, ובנויה לתלפיות. בהגדה של פסח יש לנו רוח של מרד, של התקוממות, התנערות. כמיהה עזה לגאולה ושנאה תהומית לאויב ולצורר, לאויב ולצורר שבכל דור ודור, 'שהרי בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו'. כל דור והפרעה שלו האדריינוס שלו החמילנצקי שלו או אחמדינאג'ד שלנו.

אפשר להיכנע, לראות בזה יד הגורל, לנסות לחיות עם זה ולצמצם נזקים, ולעומת זאת אפשר להתנער, להתקומם, לבקש להפוך את הקערה על פיה, להפוך את הרודף הצורר לנרדף מובס.

לשם כך ודווקא משום כך צריכים אנו את ההגדה של פסח בכל שנה ושנה ובכל דור ודור.

הגדה של פסח היא אמירה, היא הפה שסח וכשהאדם מתחיל לדבר אנו לומדים מה הם חלומותיו לאן הוא רוצה להגיע, לאן הוא חותר. וזהו תפקידה של ההגדה לנתח את המציאות הקשה ולחנך שניתן וצריך להיות אחרת, שניתן וצריך להכות את האויב שוק על ירך. אך זה לא מספיק, חייבים אנו לקבל את התורה ואת יסודות היהדות כמו שמירת השבת אך גם כל זה לא מספיק עד שאנו לא מגיעים לבית הבחירה.

זהו בעצם הרעיון שעומד מאחורי אותה מקאמה, שנוהגים לשורר אותה בתוך קריאת ההגדה, 'אילו הוציאנו ממצרים, דיינו?' ומכאן לשלבים הבאים, הכאת המצרים, התורה, השבת, ארץ ישראל, עד ההשלמה של תמונת הגאולה בבניית בית הבחירה.

אדם בעל אופי של עבד, כל רצונותיו, כמיהותיו, מתמצים בצרכיו הפרטיים החומריים, שחשבון הבנק יהיה מסודר, שהבריאות תהיה תקינה וכן הלאה וכדומה. יש מכנים זאת 'בני חיי ומזוני'. המבקש להיות נגאל בדור של גאולה יעיין בהגדה, הגדת הגאולה. זו המחנכת, למה יש לשאוף, על מה כדאי וצריך להילחם, שלב אחר שלב.