"גר ותושב" הוא ביטוי הסותר לכאורה את עצמו, שהרי "גר" הוא אדם נכרי וזר שאינו בן המקום, ואילו "תושב" הוא אזרח קבוע ובעל זכויות.

בספרו "עין איה" (ביכורים, אות לה) מסביר הראי"ה שבביטוי הזה באה התורה להרגיל ולהדריך אותנו איך ליישם את השלום הכללי הגדול שעל עם ישראל לנהוג לכל העמים על פי תורת ה' אשר דרכיה דרכי נעם. על כן קוראת התורה לנוכרי אשר מצד אחד אינו מבקש להצטרף כ"גר צדק" לאומה הישראלית, אלא רצונו להמשיך להיות גוי המקפיד על קיום שבע מצוות בני נח ולחיות עמנו בארץ ישראל, ועל הגוי הזה אמרה התורה: "גר ותושב וחי עמך"/

מה מלמד אותנו החיבור של כפל המשמעות הזו? מסביר זאת הראי"ה: הגוי שבחר להיות "גר תושב" בארץ ישראל, לגוי הזה יש מצד אחד אומה וארץ אבות משלו, למשל: אנגלי מאנגליה, או תאילנדי מתאילנד, ועל אף שהוא חי עמנו בארץ ישראל יש לו גם געגועים וחיבה לעמו וארץ מולדתו, ומבחינה זו הוא "גר" בארצנו, ובמקרה זה אל ייקחך לבך למנוע ממנו את רגשותיו הטבעיות הללו לעמו ולארצו, ולדרוש ממנו שימחק את כל עברו ויתנהג בארצנו כ"תושב" בלבד ללא "נאמנות כפולה".

אלא אדרבא תאפשר לו להיות גם "גר", השומר על הקשרים עם עברו. אבל מאידך אין גם לומר ההיפך, כיון שהוא מבני עם נוכרי נשלול ממנו את זכויות האזרח ונשאיר אותו להיות "גר" בלבד, אלא "גר ותושב וחי עמך", עליך להכירו גם כ"תושב" לעניין קירוב הדעת וחופש הזכויות הראויות לאדם. זהו מובנו של "גר התושב" שהתורה מחנכת אותנו להתייחס אל הנוכרי שבארצנו.

הנצי"ב בפירושו "העמק דבר" מסביר שאברהם בשימושו בביטוי "גר ותושב" מנסה להסביר לבני חת מדוע אדם חשוב כמוהו לא דאג לעצמו עד כה לאחוזת-קבר-משפחתית כמנהגם של אנשים חשובים באותה התקופה. ואומר להם אברהם שהוא בחברון גם גר וגם תושב, מצד אחד הוא תושב ותיק בחברון, הוא דר שם עשרות שנים מה שמקנה לו להיות תושב העיר, אלא שמאז שזכה לבן הוא נאלץ שלא להיות בחברון, ובאותה תקופה שנעדר היה לגבי חברון כגר ועל כן לא יכול לדאוג עד כה לאחוזת קבר, כך שה"גר" מסביר מדוע אין לו אחוזת קבר, וה"תושב" מדוע הוא כן זכאי לאחוזת קבר משפחתית.

ואילו רבי חיים בן עטר בפירושו לתורה "אור החיים", מסביר שאברהם אבינו רומז לבני חת שעליהם להתייחס אליו כאותה ההתייחסות שהתורה דורשת מאתנו כלפי הגר תושב. ומסביר שם 'אור החיים' כי דיני התורה הנוגעים לענייני ההנהגה הארצית הם שכליים, שהשכל האנושי מחייב אותם, ועל כן יש הצדקה שגם בני חת ינהיגו ביניהם את ההתחשבות הזו עם גר התושב החי עמהם.

את העיקרון הזה, שעל האדם עם היותו מחובר אל הכלל יחד עם זאת יש לאפשר לו לשמור גם על יחודו המקומי, את העיקרון הזה לומד הראי"ה (בעין איה שם) גם מנוסח הפנייה של אנשי ירושלים למביאי הביכורים הבאים בשערי ירושלים, שאומרים להם: "אחינו, אנשי מקום פלוני, בואכם לשלום", מדוע מזכירים אנשי ירושלים לכל אחד ואחד מהבאים בשערי ירושלים את שם מקום המגורים שממנו באו?

ומסביר הראי"ה שלכל מקום וישוב יש הייחוד שלו, המושבניק והקיבוצניק, אנשי העיר ואנשי העיירה, אנשי הדרום ואנשי המרכז, אנשי העמק ואנשי הגליל, לכל אחד מהם יחוד משלו. והנה ירושלים העיר שחוברה לה יחדיו, שהיא שייכת לכלל ישראל ולא נתחלקה לשבטים, שבה נבנה המקדש, ובה יושבת הסנהדרין וכל מוסדות השלטון המרכזי ומוסדות הרוח של כלל ישראל, בהיותה עיר כללית, יש חשש שהבא ממקומו הפרטי אליה, עלולה האווירה הכללית של ירושלים לטשטש ולהשכיח מהאדם שבא אליה את יחודו המקומי, על כן מוצאים אנשי ירושלים להזכיר לנכנס, כבר בשערי ירושלים, את שם המקום שהוא בא משם, כדי שגם בחוויה הכללית שלה שהוא זוכה עתה בירושלים, לא יזנח ולא ישכח את המיוחד שיש בו מהמקום שהוא בא ממנו.