נתחיל בגילוי נאות – אני לא חובב גדול של ריאליטי אוכל ואת מספר הפרקים של מאסטר שף של קשת 12 שראיתי אפשר לספור על כף יד אחת. במשחקי השף, ריאליטי האוכל של המתחרה רשת 13, כן צפיתי מעט יותר, אבל גם במקרה הזה מדובר בפרק פה ופרק שם, כך שאני לא ממש קהל היעד של תכניות בישול. מצד שני, את גבולותיו של קהל היעד הזה בדיוק מנסה 'המסעדה הבאה של ישראל לפרוץ'.
'המסעדה הבאה', שפרק הבכורה שלה שודר אתמול (שני) ברשת 13, מתהדרת בפורמט פורץ דרך – כל אחד מארבעת המתמודדים נדרש להציג לא רק שתי מנות אלא גם דגם מוקטן של מסעדה, ובסוף הערב השופטים (השפים אסף גרניט, מושיק רוט ויוסי שטרית המצוינים ממשחקי השף, ואליהם מצטרפת השפית רותי רוסו) מכריעים מי מבין הארבע יזכה לפתוח את המסעדה שהציג.
הייחודיות היא שלא מדובר בתמיכה עתידית בפתיחת מסעדה, אלא במשהו שקורה כאן ועכשיו. מהרגע בו הפרק נגמר ועד שבוע לאחר מכן, כשיעלה הפרק השני, המתמודד שזכה מקבל מסעדה בתל אביב בה הוא מגיש לקהל הצופים את המנות שרק לפני יום או יומיים הם ראו בטלוויזיה.
השבירה הזו של המסך בין הצופים בבית למתמודד המנצח נועדה לענות על הבעיה הבסיסית ביותר של ריאליטי האוכל למיניהם, והיא שהצופה לא באמת שותף לחוויה של השופטים. אם בריאליטי מוזיקה אין באמת הבדל מהותי בין הצופה לשופט, למעט אולי שהאחרון יושב בכיסא מסתובב או לוחץ על באזר, בריאליטי אוכל יש תהום שפעורה בין השניים כי בניגוד לשיר שאני יכול לשמוע דרך הטלוויזיה/המחשב, הטעם של הניוקי לא ממש עובר.
זה לא מונע מאנשים להמשיך ולצפות בתכניות האלו, גם אני כאמור חוטא בכך מידי פעם, אך זה מסיבות אחרות. הסיפורים האישיים של המתמודדים, הנראות של המנות והאינטריגות בין השופטים הם שמהווים את הפקטור העיקרי, כששאלת הטעם של המנה, אולי הדבר הכי חשוב באוכל, קצת הולך לאיבוד בדרך.
הרעיון של פתיחת מסעדה מיד בסיומה של התכנית והגשת המנות לצופים אמנם פותר את הבעיה הזו, ומהבחינה הזו אין ספק שהפתרון של 'המסעדה הבאה' הוא אלגנטי להפליא, אבל, וזה אבל גדול, הוא עושה זאת בצורה חלקית בלבד ולקהל חלקי בלבד.
למרות שעד כמה שזכור לי בפרק הראשון לא היה ערבוב של בשר וחלב או שרימפסים למיניהם, די ברור לי שעל כשרות במסעדה החדשה אין מה לדבר ככה שהקהל הדתי מחוץ לסיפור. זה בסדר, התכניות האלו מעולם לא התיימרו לפנות אלינו. התרגלנו.
המסעדות החדשות כמובן ממוקמות בתל אביב אז כל מי שגר נגיד במרחק שעה נסיעה, אולי שעה וחצי אם מישהו ממש מוכן להשקיע, כנראה גם הוא ייאלץ להישאר מול המסך והמשיך לדמיין את הקריספיות של המטוגנים או לזפזפ לערוץ אחר. אבל זה בסדר, הוא מהפריפריה. הוא כבר התרגל.
הלאה, מה לגבי מי שגר בתל אביב אבל בשכונות קצת פחות נחשבות מרמת אביב ג, שכונות כמו יד מרדכי למשל? אני לא יודע כמה בדיוק תעלה כל מנה, אבל אפשר להניח שלא לכולם הם ייכנסו בתקציב החודשי. ככה זה כשמרוויחים שכר מינימום. מתרגלים.
וזה בסדר, ככה העולם עובד. בהתחשב בעובדה שרשת 13 הם לא ארגון צדקה וולנטרי ושהמסעדות האלו צריכות להיות רווחיות, זה מאוד הגיוני שהן ממוקמות בתל אביב וגובות מחיר מסוים. אין שום הגיון לפתוח מסעדה כזו בקצרין או להתחיל לחלק מנות בחינם בצומת קסטינה. הגיוני, אבל מחזיר אותנו לאותה נקודה.
אחרי כל הבאזז והדיבורים על הפורמט (הבאמת) חדשני, בסוף, עבור רוב מוחלט של הצופים, 'המסעדה הבאה של ישראל' היא בסך הכל עוד תכנית בישול. מושקעת, עם גימיק מגניב ואולי גם עם עוד כמה מאות תל אביבים בתור ניצבים, אבל בסך הכל עוד תכנית בישול.
