השבוע צוין ברחבי הארץ יום גוש קטיף במערכת החינוך, מרכז קטיף שלח נציגים של העקורים ששוחחו עם תלמידים ברחבי הארץ ובסיכומו של המבצע הם מציינים את ההירתמות הלא פשוטה של העקורים למשימה.

נפגשנו בשנית עם דותן גל עד ודיקלה דיקשטיין גל עד, אח ואחות מעקורי גני טל אותם ליווינו בכתבה מיוחדת ביום העקירה ולפניו. צפינו יחד בקטעים מתוך הכתבה ההיא וממרחק 17 השנים שחלפו אנחנו חוזרים אל המראות והרגשות העזים.

גני טל היא הקהילה היחידה שעברה כמקשה אחת למגורים במקום חלופי וממנו למושב המחודש שהוקם מול קיבוץ חפץ חיים. כיום חיים בישוב כמאתיים משפחות לאחר שדור ההמשך לשמונים תושבי הישוב המקורי הצטרפו ובנו גם הם את ביתם עם הוותיקים. בעיני דיקלה ההחלטה לשמור על הקהילה הייתה משמעותית ביותר בשיקומם של עקורי הישוב. "זה לא שהיה לנו הרבה יותר קל מלאחרים אבל הידיעה שכולם ביחד ועוברים את המסע הכואב הזה יחד נותנת הרבה".

דותן מספר על החוויה המעצבת שעברו העקורים כאשר רצף האירועים, ממחאה לתקשורת, מהפגנה למאבק התישו אותו. "הייתי במירוץ של כארבעה ימים ללא שינה וכשיצאנו מהגוש קרסתי. נרדמתי באוטו והתעוררתי יומיים אחרי. זה היה מירוץ משוגע שבסופו תחושה של כלום, ריקנות, תחושה של מה עכשיו".

על השבר הפנימי מספר דותן על הקושי לראות כיצד כל המאמצים וההירתמות של רבים כל כך לא הניבו תוצאות והדבר יצר תחושה מורלית קשה מאוד. דקלה מוסיפה ומציינת את הפנים השונות של המשבר, לכל גיל ולכל מציאות חיים באופן אחר, ילדים, מבוגרים, רווקים, זוגות צעירים ואחרים. "לי אישית לקח הרבה זמן לעכל את זה ולאזן את המונה שבתוכי. התפללתי מעומק הלב ולא היו תפילות מרקיעות שחקים יתר, ומה? ככה אמרת לנו לא? לקח לי זמן לאחות את שהברים ולהבין שלפעמים צריך להישאר עם ה'לא' שהקב"ה אומר לנו".

היום, כהורים לילדים, הם מנחילים את הימים ההם לילדיהם. "אחרי שנישאנו גרנו בירושלים, נולדו לנו שני ילדים ואז החלטנו לעבור לגור כאן", מספרת דיקלה ומספרת כי באחד מימי שבט חזר בנה הקטן מהגן ושאל מה זה גוש קטיף, מושג שלא דובר עד אז בבית, אבל מאותו רגע נפתחה "תיבה אהובה שהייתה סגורה בסרט כתום, לפתוח, לספר ולהוציא תמונות. לקח לי זמן עד שעיבדתי את מה שאני רוצה להגיד ולתווך להם. היום יש לנו ארבעה ילדים שכולם חיים את גוש קטיף, הם שותפים ורואים הכול".

דותן מספר על בתו הגדולה בת החמש שעדיין לא שמעה ממנו הרבה על גוש קטיף, בשל תחושה אישית שעדיין לא מוצאת את הדרך הנכונה לעשות זאת. "אני חושב שאני צריך לעבד את זה כדי לדעת איך לתווך לה את זה בלי להרוס לה את התמימות. הכול היה יפה ונעים ופתאום הכול נגמר. עוד לא קל לי להעביר לה את הרעיון הזה".

דיקלה מספרת על שיחה שקיימה אתמול עם ילדי הגן בישוב ובה תיארה את האווירה המיוחדת של גני טל, ישוב קטן שבו כולם מכירים את כולם. "כשאני מסבירה להם אני מסבירה גם לעצמי ומתרפקת על הזכרונות", היא אומרת.

גם היום, 17 שנים אחרי, קיימת תחושת פספוס. דותן מספר שאם לא היה חוזר למגורים בישוב המתחדש משלוש שנות מגוריו ברמת גן לא היה סולח לעצמו, ועד היום מלווה אותו תחושת ההחמצה שילדיו לא יכירו את גוש קטיף כמו גם רעייתו, ועם זאת איפשהו קיימת התקווה והאמונה שאולי יום אחד עוד נחזור לגוש קטיף.