השקט בגבולה המזרחי של ישראל מתעתע. מי שאינו מכיר את ההתרחשויות ההיסטוריות ואת הגעש שמתחת לפני השטח בממלכה ההאשמית, יכול להתרשם ממטעי הדקלים והמעיינות המפכים ולחשוב שאולי בכל זאת ניתן לוותר על האחיזה ביטחונית באזור זה ואולי להפקיד אותה בידי זרים כחלק מהסדר מדיני כזה או אחר. אל"מ במיל' ירון בית-און, מי שהיה בין תפקידיו הצבאיים הרבים גם מח"ט הבקעה, אינו מהמתבלבלים הללו.
כמי שמכיר כל פינה בבקעת הירדן לכל אורכה ומודע היטב למתח המזרח תיכוני, שאף פעם אינו שוקט, ניתח את הסכנות האורבות לישראל ממזרח בעבודת חקר מפורטת שהוגשה לבכירים בצבא ארה"ב על מנת להבהיר את חשיבות האחיזה הישראלית באזור זה. הפרטנר האמריקאי הבכיר, מספר בית-און, יכול להסכים או לא, אבל את ההנחיות הוא מקבל אך ורק מהבית הלבן ולכן מתנהל אך ורק על פי מדיניות הנשיא.
"הגבול עם ירדן הוא אמנם גבול שלום, אבל בשנים האחרונות רווחת בו תופעת הברחת אמצעי הלחימה לשטחי הרש"פ ולערביי ישראל. מדובר בעשרות אלפי כלי נשק מסוגים שונים, רבים מהם מייצור טורקי", הוא מספר. "המבריחים מגיעים מסוריה ומעיראק, שתי מדינות מפורקות שמצבן מקל על ההברחות, ומשם האמל"ח עובר דרך שבטים בדואים לבקעת הירדן וממנה הוא מתפזר ברש"פ על ידי סוחרי נשק פלשתיניים".
"לירדן, המדינה שניצבת בפתח ומהווה חיץ בינינו לבין המדינות שממזרח, אין משאבי טבע, הכלכלה שם קורסת, השלטון שם נשען על האירופים והאמריקאים ובלעדיהם הוא יקרוס ויביא אותנו למצוא על הגדר המזרחית שלנו את האויבים שלנו. כל יציאה שלנו מבקעת הירדן תביא לקשר רציף מאיראן, עיראק, ירדן, בקעת הירדן ויהודה ושומרון. כך נמצא גורמים איראניים בקלקילייה על גבול כפר סבא, וכך גם בצמוד לירושלים, בלי יכולת לעצור אותם".
בית-און מוסיף ומזכיר את האביב הערבי אותו אמנם שרדה ירדן, אך במהלכו ספגה לתוכה למעלה משני מיליון פליטים עיראקים וסורים. אלה משנים את המאזן הדמוגרפי ואת הכלכלה בממלכה. נתון זה מצטרף לילודה הפלשתינית הגוברת בירדן, להתמקמות של פלשתינים בעמדות שלטון, בצבא ובמשטרה, לירידה במספר ההאשמים בירדן ל-20-25 אחוזים, וכל אלה מובילים לסכנה של ממש ליציבות השלטון שם.
"ככל שהלחץ בירדן יגבר הערעור על השלטון יגדל. לפי שעה המלך מנהל את המצב בחוכמה, אבל לטווח רחוק, אם לא נהיה בבקעת הירדן כל מה שאנחנו מצליחים לסכל בגבולות בשיתוף פעולה עם הצבא הירדני לא יהיה. שום תחנת התראה או תחנת איסוף של צבא זר ללא אינטרס קיומי ישראלי, לא יתנו מענה. בלי נוכחות פיזית והחזקת השטח לא תהיה שליטה על הביטחון בבקעת הירדן המהווה חיץ אסטרטגי שמפריד בין מדינת ישראל למדינות ערב ובין הרש"פ לנגישות לעולם הערבי", הוא קובע.
המערכה האירופית-ערבית בישראל
התמודדות ישראלית נוספת אותה מכיר אל"מ במיל בית-און מקרוב היא המערכה על השטחים הפתוחים ברחבי הבקעה. "מדובר במערכה של השתלטות בהובלת הרש"פ, החל מלפני כעשור, על פי תכניתו של מי שכיהן אז כראש ממשלת הרש"פ, סלאם פיאד, שהגה תכנית לקביעת עובדות בשטח, הקמת מדינה פלשתינית ללא הסכם".
"חשוב לזכור שתחת השלטון הירדני נקודת הישוב היחידה שהייתה במרחב היא העיר יריחו. כל שאר הנקודות הוגדרו כישובים ארעיים, אבל כעת כל הנקודות הן נקודות קבע שמתרחבות ומתקבעות בתמיכת חלק ממדינות האיחוד האירופי, תוך השתלטות על שטחי אש, על שטחי C וניוד מכוון של פלשתינים מגב ההר ויהודה ושומרון אל הבקעה. האיחוד האירופי תומך בהם בהקמת אוהלים, הצבת גוררי מים, הקמת מוסדות חינוך, מרפאות, נטיעות חקלאיות ועוד".
ומה עושה ישראל מול התופעה? "מול זה מדינת ישראל לא עושה שום דבר בעשור האחרון. הדברים תלויים ברצונו של כל מח"ט. כשאני כיהנתי שם הייתי צריך לנהל מלחמות חורמה כדי ליישם החלטות בג"ץ להרס בניה ערבית בלתי חוקית, שגם היא הייתה טיפה בים. המאבקים הללו כללו לא מעט עימותים עם פעילים מהאיחוד האירופי. בממשלת ישראל רואים במאבק הזה תפוח אדמה לוהט ואף אחד לא רוצה לעורר את דעת הקהל העולמית ו"להתלכלך" עם הסיפור הזה. כך קורה שבבקעת הירדן אין מדיניות ואין אכיפה".
ועם כל זאת מוצא בית-און נקודות אור שהולכות ונדלקות ביישובי הבקעה. "בעשור האחרון קיימת תנועה חזרה של בנים חוזרים לבקעה. ישובים שננטשו בעקבות פיגועים כמו מכורה, חמרה, פצאל ואחרים קולטים משפחות חדשות, יש הרחבה של ההתיישבות וגם של החקלאות אחרי שהצבא פינה מיקוש ומאפשר זאת. הדור הצעיר מזהה את השקט הביטחוני, את איכות החיים, את האפשרות להשתכר בחקלאות ואת הנגישות למרכז הארץ דרך כביש חמש ובוחר לחזור וליישב את החבל".
אך יש מי שמקשה על התנועה הצעירה חזרה לישובים. בית-און מצביע על המינהל האזרחי כבעל אחריות לא מבוטלת להערמת קשיים על המועצה האזורית בקבלת היתרי בנייה של גנים, הרחבת בתי ספר ועוד. "המינהל פועל על פי תפיסות מדיניות. ככל שלא מאושרת בנייה ביו"ש הוא מונע בנייה גם בבקעה. זו מציאות שלא הייתה בתקופה שבה אנשי ההתיישבות העובדת, אנשי מפלגת העבודה, הגיעו להקים את הישובים".
(הכתבה מתוך גיליון 15 של כתב העת ריבונות)