לאבותינו לא היו שמות משפחה. ברם, ככל שיורדים הדורות, משתבחים השמות והכינויים, עד שבדורנו אין אדם כותב שמו אלא אם כן נספח אליו לא רק שם משפחתו אלא גם תוארו האקדמי או התורני, וכל המאריך בכינויים הרי זה משובח. וכל תואר מביא עימו חבר, איש איש ונטיותיו, מעסקנים חרדים שעם התמנותם למשרה כגון חבר כנסת מוסמכים אוטומטית לרבנות ונהיים ח"כ הרב, ועד לפמיניסטיות המצרפות לשם נישואיהן גם את שם משפחת אביהן. כל רב בית כנסת היום הוא הרה"ג שליט"א, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות בטמפל הרפורמי תשמש בכהונה הרבה ד"ר אריאלה כהן-וולוולבסקי. אברהם אבינו, יצחק בנו, יעקב, משה רבינו ושאר גדולי האומה, לא היו הרה"ג, לא מרן, לא פאר הדור והדרו ואף לא כותבים עליהם זצוקלל"ה, דבר שכמעט כל אברך מתחיל זוכה לו. גם לא היו להם שמות משפחה. סתם אברהם, יצחק ויעקב ומשה.
בתקופות המקרא, המשנה והתלמוד אמנם התייחסו אנשים למשפחותם (כשהכוונה בדרך כלל למסגרת משפחת רחבה ושבטית, כמו משפחת הקרחי במקרא ובית אבטינס במשנה) אבל לא הוצמד לשמם בדרך קבע שם משפחה. כל אדם נקרא בשמו הפרטי, לעתים בתוספת שם אביו. השם יוסף בן אלעזר לא בטא אז שם משפחה אלא זיהוי מיוחד לאותו יוסף על שם אביו, ובנו כבר ייקרא בן יוסף, על שם אביו.
השימוש בשמות משפחה כפי שהם נהוגים כיום אצל יהודים הופיע לראשונה במאה העשירית בצרפת, ספרד, איטליה וצפון אפריקה. במרכז אירופה ובמזרחה, נכנסו שמות משפחה לשימוש במאה השש-עשרה, בעיקר אצל משפחות ממעמד גבוה. נשיאת שם משפחה הייתה אז סימן למעמד מכובד.
רק בסביבות המאה השמונה עשרה החלו היהודים לאמץ להם שמות משפחה באופן גורף. הסיבות לכך תלויות בנסיבות השונות בכל מקום ותקופה. לעתים קרובות היה זה השלטון, אשר לצרכי מיסוי, מפקדי אוכלוסין, גיוס לצבא וכד', קבע כי לכל משק בית חייב להיות שם משפחה קבוע, שעובר מדור לדור. התהליך התרחש בתקופה של שינויים בשיטות הממשל העירוני והארצי, שנבעו, בין היתר, מגידול מהיר של אוכלוסיית הערים. ישנן גם קהילות יהודיות שבהן לא השתמשו בשמות משפחה עד המאה העשרים, כמו באתיופיה.
ג'ינג'ים גבוהים רודפים שלום
חלק משמות המשפחה היהודיים נבחרו על ידי המשפחות עצמן, וחלקם שמות שהודבקו להם על ידי הסביבה או השלטון. קבוצת שמות המשפחה המרתקת ביותר היא זו אשר מקורה בתכונות שבהן התבלטו בני אותו משפחה, לגנאי או לשבח. התיאורים נעים בין היצמדות, לא תמיד פוליטיקלי-קורקטית, לפגמים או סימנים בולטים במראה החיצוני, דרך פירוט תכונות אופי, בדרך כלל חיוביות, ועד לתשבחות של ממש.
כך נולדו 'אמסלם' שפירושו בערבית רודף שלום, 'ליברמן', איש אהוב או 'ארליכמן', אדם ישר. 'גוטסדינר' עובד את הקב"ה בגרמנית, ו'שטרית' הוא פיקח וחכם. לעומתם קיימים 'קליין' ו'זעירי' הקטנים לעומת 'טוויל' הגבוה, 'רוט' הג'ינג'י, 'וייס' החיוור ו'שוורץ' השחרחר, 'רייך' העשיר ו'שיין' או 'שיינר' היפים. חלק מהכינויים מחייבים מחקר מעמיק יותר, כמו למשל הדרייפוסים: האם למישהו מאבות המשפחה אכן היו שלוש רגליים? לרוב, כל קשר בין מקור השם לנושאו הנוכחי הוא מקרי בהחלט. הארנסטים כבר לא רציניים, הגרוסים אינם גמדים, והליבסקינדים גדלו והפסיקו להיות ילדים אהובים.
חבר כנסת לשעבר דדי צוקר, אתה בטוח שאתה מתוק?
צוקר: "השם לא משפיע עלי עלי במובן המתוק שלו, אני לא מתייחס למשמעות שלו. אבל הוא חלק מהזהות שלי, האישית והמשפחתית"
חשבת פעם לעברת אותו?
"אני אספר לך סיפור. בשנות החמישים כל העובדים הבכירים בשירות המדינה חויבו לעברת שמם. בן גוריון שם לב שדווקא מפקד חיל האוויר, דן טלקובסקי, לא עשה את זה. בן גוריון טילפן אליו ושאל למה? אמר לו טלקובסקי: אין לי בעיה לשנות את השם אם תקבל רשות מאבא שלי. אביו כבר לא היה בחיים... גם לי אין רשות לשנות".
משפחה פסטורלית
קבוצה גדולה של שמות משפחה אשכנזיים מורכבת מתיאורי נופים, כגון: הרים ("ברג"), עמקים ("טל") שדות ("פלד") וכוכבים ("שטרן"). כך מסתובבים היום בורגניים עירוניים עצלים ששמות משפחתם מטפסים הרים, יורדים עמקים ומעבדים שדות, ואפילו ממריאים לחלל, ובעיקר צובעים אותם בצבעים אמנותיים. לעיתים הם ירוקים (גרינברג, גרינפלד), לעתים הם שחורים (שוורצברג, שוורצפלד), לעיתים אדומים (רוטנברג) או פורחים באופן כללי (בלומנפלד, בלומנטל, בלומברג) או מגדלים שושנים (רוזנטל, רוזנברג). לפעמים באורח פלא, פנטזיה יהודית אופיינית, הם מצמיחים גם כסף או זהב (גולדנברג, זילברפלד, גולדנטל). אבל המוח היהודי לא מסתפק בשאיפות ארציות וכובש גם את הכוכבים: ה'שטרנפלד' וה'שטרנברג'. כל אותם תיאורים צבעוניים נפוצים גם ביחס לאבנים: אבן ירוקה (גרינשטיין), או מוכספת (זילברשטיין) או שושנית?! (רוזנשטיין).
רק בעמק של סבא של בעלי לא צמח כסף או זהב, הוא גם לא פרח ולא העלה שושנים. קראו לו בליטנטל: עמק מדמם.
בעלי, אתה לא חושב שזה מפחיד?
"תאמיני לי שאני לא יודע למה קראו ככה לאבא של אמא שלי. אם במקרה שמעת ממישהו משהו, אני מכחיש כבר מעכשיו, לא היו דברים מעולם ודברי הוצאו מהקשרם. רק שלא יהרסו השידוכים של הילדים".
ומאיפה השם שנתת גם לי , חסדיאל?
"טוב, למרות שזה נותן לך בכל מקום אפיל טוניסאי שיכול לעזור בסיקור הפוליטי של ש"ס, המקור הוא בגרמנית, מ'גוטסגנדה' שפירושו חסדי האל, וביחד חסדיאל. חסדיאל הוא גם שם של מלאך מהזוהר. מהמלאכים החיוביים".
אפשר לחשוב שאמא שלי הביאה מהבית שם יותר אטרקטיבי. לסבא שלי קראו פנצר. שרידי הטראומה ניכרים עד היום בקולה של אמא: "בבית הספר כל הזמן צחקו עלי וקראו לי פנצ'ר. אבל סבא עודד אותי והסביר לי שהשם הזה הוא דווקא מקור לכוח, פנצר זה שריון בגרמנית"
כמו טנק הפנצר?
"בדיוק".
מכאן ירשנו את מבנה הגוף המשפחתי?
אין תגובה.
רוקח, חזן ונגר גרים ברחוב רבין
פעם, לפני שבאו הסינים והרומנים, ולפני התורתו אומנותו, היו גם בעלי מלאכה יהודיים. כשהוכרחו לבחור שם משפחה בחרו רבים מהם, או שהשלטון בחר עבורם, בעיסוק המשפחתי. שמות אלה היו כרוכים בדרך כלל במסורת משפחתית של גאווה מקצועית שעברה מדור לדור. גם תפקידים חשובים במסגרת הקהילה שובצו בשמות המשפחה.
כך נוצרו גבאי, חזן (וגם קנטור וחסן), שוחט, שוב (שוחט ובודק), שור (שוחט ורב), חכם (משפחת הרב בעירק), שמש, רבינוביץ (הרב ברומניה), רבין (שוב הרב, לכולם היה הרי סבא רב), וגם שלל מקצועות חול, יוקרתיים יותר או פחות. הסנדלר (משפחת לדרמן) הנפח, המסגר והפחח (משפחת חדד), הטוחן (משפחת מילר), העוסק באבני יקרות, אבני רובי (משפחת רובנוב), הנגר (משפחת טישלר), והרוקח (משפחת אטר) הנגר (בניזרי), סוחר התבואה (וייצמן) ואפילו עושה הכפתורים (קנעפלמאכר) ומוכר התופים (בוטבול).
שמות גרמניים בני דת משה
לפעמים נקבע שם המשפחה רק על סמך שמו הפרטי של אבי המשפחה, או על שם בנו. בדרך כלל תוך שינוי צורת השם העברי המקורי והתאמתו לשפה המקומית בדרך של שינוי הצליל או הוספות תחיליות או סופיות. היהודים עשו זאת מפני שרצו לשמור על מסורת אבותם וגם לחיות בשלום במקומם ולהשתלב בחברה הנוכרית שבקרבה חיו. כך למשל הפך השם הפרטי נתן לשם המשפחה נתנזון, שפירושו בגרמנית בן נתן, כאשר הסופית 'זון' משווה לשם צליל גרמני. וכמוהו גם יעקובזון, שאולזון, אברהמסון, אהרונסון, אהרונוביץ, ישראלביץ ואחרים. גם שמות נשים הפכו לשמות משפחה לצאצאיהם, שורס וסורקיס. על פי סברה אחת, גם מקור שם המשפחה המרוקני הנפוץ 'בוזגלו' הוא עיבוד של השם התנ"כי בוז (בן נחור, אחיינו של אברהם אבינו) לצליל מקומי.
בקרב יהודי המזרח מצוי השם 'ועקנין', שם חיבה והקטנה לשם יעקב בלשון הברברית. שינוי הצורה שיווה לשם צליל ערבי. פעולה דומה נעשתה גם בשם 'כ"ץ' שמשמעותו בראשי תיבות היא כהן צדק. על ידי ראשי התיבות קיבל השם צליל אירופאי, שמשמעו בגרמנית חתול. גם 'וייל' הוא שיכול אותיות של לוי שנעשה לאותה מטרה.
אבל ישנם ראשי תיבות מיוחדים ויצירתיים. צאצאי ר' אלכסנדר זיסקינד מהורדנו, מחבר 'יסוד ושורש העבודה', הפכו למשל לברא"ז (בני ר' אליעזר זיסקינד) ויש גם משפחת בנש"ק (בנם של קדושים).
דוד חרמ"ץ, סגן העורך שלי, אתה שלחת אותי לכתבה הזו, אתה הולך יחף או שיש לך מושג מה מקור השם המוזר הזה?
"דווקא כן. חרמ"ץ הוא ראשי תיבות חתן רבי משה צבי. גירסה אחרת מדברת על חתן רבי משה צורף. כנראה שאחד מאבות אבותי התחתן עם בת של אדם חשוב בשם משה צבי או צורף וחשב שהייחוס לא יזיק לו. אפשרות אחרת הוא התחתן עם בת של אבו-אל-באנת, אחד שהיו לו רק בנות, וכצעד של כבוד לחתנו הוא שמר את שמו בדרך מקורית זו".
לעתים פשוט תרגמו את השם העברי לשפה אחרת, חיים הפך לביבאס אצל דוברי לדינו, הירש לצבי וכהן לקפלן אצל דוברי הגרמנית. לא רק שמות אלא גם מילים עבריות אחרות, בעיקר בעלות משמעות דתית, תורגמו לשפה המקומית בדרכים דומות, והפכו לשמות משפחה.
עם שיבת ציון הנוכחית, תחיית העברית והקמת מדינת ישראל, החל להתרחש תהליך הפוך. עברותם של שמות משפות זרות לעברית. כך נוצרו והתיישבו להם בלשכותיהם המהודרות ברק, שרון, נתניהו, מצנע ואיתם.
דע מאין באת
קטיגוריה חשובה נוספת של שמות משפחה היא שמות הנובעים ממקומות מוצא. לפעמים האדם קרוי פשוט על שם המקום שממנו בא: ברלינר הבא מברלין, שפירא הבא מאשפיירא שבגרמניה, הורביץ הם מהורביץ שבגרמניה, טולדנו מטולדו, דמארי מדמאר וצנעני מצנעא, שתיהן בתימן. סוויסה הוא על שם סואסה שבספרד, ודרעי גם הוא מאותה מפלגה על שם דרעא שבמרוקו. ועדיין במרוקו: העיר פאס שבה היא המקור למשפחת אלפסי; ובין יוצאי הודו תמצאו את נגאוקר, פנקר ורוהקר, שנקראו גם הם על שם עיירות מוצאם.
הרב מרדכי קרליץ, ראש עירית בני ברק, מה פרוש השם הרבני המיוחס הזה?
"זו עיירה קטנה בליטא".
וזהו?
"זהו".
אבל יש גם שמות שבהן מבוטאת האריסטוקרטיה המשפחתית. מאותו איזור גיאוגרפי, מלטביה, הגיעו גם בני משפחת דון יחיא. שם משפחה אשכנזי חריג.
עו"ד בני דון יחיא, מה ליחיא בלטביה?
"המקור הוא מספרד. אבי המשפחה היה רופא בחצר המלך, שם והוענק לו תואר הכבוד הזה. יש לנו אילן יוחסין בן אלף שנה. יתכן ויחיא היה במקור יחי-ה ושינו בגלל שם ה'. בגירוש ספרד הגיעה המשפחה ללטביה. רק ענף אחד שמר על השם, והשאר השתכנזו והפכו לדוניך או דונכין".
דון יחיא חריג גם בהכרת המורשת המשפחתית שלו. גם רוב האנשים המצוטטים בכתבה זו אינם מלמדים על הכלל. הבאתי פה בעיקר את דבריהם של מי שידע לבאר את שם משפחתו, אך האמת היא שרוב האנשים אליהם פניתי הביעו אדישות בקשר לשם משפחתם. חברי כנסת, אישי ציבור וסתם ידידים הפגינו חוסר מודעות בקשר למורשת המשפחתית שלהם. מסתבר שאנשים רבים מדי מסתובבים עם שם משפחתם כבר עשרות שנים ואינם טורחים לעמוד על טיבו ומקורו. אחד מהם הצהיר שהוא משאיר את זה לפנסיה. השאר לא הראו אפילו עניין מועט שכזה. הדבר מפתיע במיוחד כשמדובר בציבור שהמורשת המשפחתית, הקהילתית והדתית היא נר לרגליו. לטעמי, זהו חלק מה'דע מאין באת' שבלעדיו אינך יודע לאן אתה הולך.
בתקופות המקרא, המשנה והתלמוד אמנם התייחסו אנשים למשפחותם (כשהכוונה בדרך כלל למסגרת משפחת רחבה ושבטית, כמו משפחת הקרחי במקרא ובית אבטינס במשנה) אבל לא הוצמד לשמם בדרך קבע שם משפחה. כל אדם נקרא בשמו הפרטי, לעתים בתוספת שם אביו. השם יוסף בן אלעזר לא בטא אז שם משפחה אלא זיהוי מיוחד לאותו יוסף על שם אביו, ובנו כבר ייקרא בן יוסף, על שם אביו.
השימוש בשמות משפחה כפי שהם נהוגים כיום אצל יהודים הופיע לראשונה במאה העשירית בצרפת, ספרד, איטליה וצפון אפריקה. במרכז אירופה ובמזרחה, נכנסו שמות משפחה לשימוש במאה השש-עשרה, בעיקר אצל משפחות ממעמד גבוה. נשיאת שם משפחה הייתה אז סימן למעמד מכובד.
רק בסביבות המאה השמונה עשרה החלו היהודים לאמץ להם שמות משפחה באופן גורף. הסיבות לכך תלויות בנסיבות השונות בכל מקום ותקופה. לעתים קרובות היה זה השלטון, אשר לצרכי מיסוי, מפקדי אוכלוסין, גיוס לצבא וכד', קבע כי לכל משק בית חייב להיות שם משפחה קבוע, שעובר מדור לדור. התהליך התרחש בתקופה של שינויים בשיטות הממשל העירוני והארצי, שנבעו, בין היתר, מגידול מהיר של אוכלוסיית הערים. ישנן גם קהילות יהודיות שבהן לא השתמשו בשמות משפחה עד המאה העשרים, כמו באתיופיה.
ג'ינג'ים גבוהים רודפים שלום
חלק משמות המשפחה היהודיים נבחרו על ידי המשפחות עצמן, וחלקם שמות שהודבקו להם על ידי הסביבה או השלטון. קבוצת שמות המשפחה המרתקת ביותר היא זו אשר מקורה בתכונות שבהן התבלטו בני אותו משפחה, לגנאי או לשבח. התיאורים נעים בין היצמדות, לא תמיד פוליטיקלי-קורקטית, לפגמים או סימנים בולטים במראה החיצוני, דרך פירוט תכונות אופי, בדרך כלל חיוביות, ועד לתשבחות של ממש.
כך נולדו 'אמסלם' שפירושו בערבית רודף שלום, 'ליברמן', איש אהוב או 'ארליכמן', אדם ישר. 'גוטסדינר' עובד את הקב"ה בגרמנית, ו'שטרית' הוא פיקח וחכם. לעומתם קיימים 'קליין' ו'זעירי' הקטנים לעומת 'טוויל' הגבוה, 'רוט' הג'ינג'י, 'וייס' החיוור ו'שוורץ' השחרחר, 'רייך' העשיר ו'שיין' או 'שיינר' היפים. חלק מהכינויים מחייבים מחקר מעמיק יותר, כמו למשל הדרייפוסים: האם למישהו מאבות המשפחה אכן היו שלוש רגליים? לרוב, כל קשר בין מקור השם לנושאו הנוכחי הוא מקרי בהחלט. הארנסטים כבר לא רציניים, הגרוסים אינם גמדים, והליבסקינדים גדלו והפסיקו להיות ילדים אהובים.
חבר כנסת לשעבר דדי צוקר, אתה בטוח שאתה מתוק?
צוקר: "השם לא משפיע עלי עלי במובן המתוק שלו, אני לא מתייחס למשמעות שלו. אבל הוא חלק מהזהות שלי, האישית והמשפחתית"
חשבת פעם לעברת אותו?
"אני אספר לך סיפור. בשנות החמישים כל העובדים הבכירים בשירות המדינה חויבו לעברת שמם. בן גוריון שם לב שדווקא מפקד חיל האוויר, דן טלקובסקי, לא עשה את זה. בן גוריון טילפן אליו ושאל למה? אמר לו טלקובסקי: אין לי בעיה לשנות את השם אם תקבל רשות מאבא שלי. אביו כבר לא היה בחיים... גם לי אין רשות לשנות".
משפחה פסטורלית
קבוצה גדולה של שמות משפחה אשכנזיים מורכבת מתיאורי נופים, כגון: הרים ("ברג"), עמקים ("טל") שדות ("פלד") וכוכבים ("שטרן"). כך מסתובבים היום בורגניים עירוניים עצלים ששמות משפחתם מטפסים הרים, יורדים עמקים ומעבדים שדות, ואפילו ממריאים לחלל, ובעיקר צובעים אותם בצבעים אמנותיים. לעיתים הם ירוקים (גרינברג, גרינפלד), לעתים הם שחורים (שוורצברג, שוורצפלד), לעיתים אדומים (רוטנברג) או פורחים באופן כללי (בלומנפלד, בלומנטל, בלומברג) או מגדלים שושנים (רוזנטל, רוזנברג). לפעמים באורח פלא, פנטזיה יהודית אופיינית, הם מצמיחים גם כסף או זהב (גולדנברג, זילברפלד, גולדנטל). אבל המוח היהודי לא מסתפק בשאיפות ארציות וכובש גם את הכוכבים: ה'שטרנפלד' וה'שטרנברג'. כל אותם תיאורים צבעוניים נפוצים גם ביחס לאבנים: אבן ירוקה (גרינשטיין), או מוכספת (זילברשטיין) או שושנית?! (רוזנשטיין).
רק בעמק של סבא של בעלי לא צמח כסף או זהב, הוא גם לא פרח ולא העלה שושנים. קראו לו בליטנטל: עמק מדמם.
בעלי, אתה לא חושב שזה מפחיד?
"תאמיני לי שאני לא יודע למה קראו ככה לאבא של אמא שלי. אם במקרה שמעת ממישהו משהו, אני מכחיש כבר מעכשיו, לא היו דברים מעולם ודברי הוצאו מהקשרם. רק שלא יהרסו השידוכים של הילדים".
ומאיפה השם שנתת גם לי , חסדיאל?
"טוב, למרות שזה נותן לך בכל מקום אפיל טוניסאי שיכול לעזור בסיקור הפוליטי של ש"ס, המקור הוא בגרמנית, מ'גוטסגנדה' שפירושו חסדי האל, וביחד חסדיאל. חסדיאל הוא גם שם של מלאך מהזוהר. מהמלאכים החיוביים".
אפשר לחשוב שאמא שלי הביאה מהבית שם יותר אטרקטיבי. לסבא שלי קראו פנצר. שרידי הטראומה ניכרים עד היום בקולה של אמא: "בבית הספר כל הזמן צחקו עלי וקראו לי פנצ'ר. אבל סבא עודד אותי והסביר לי שהשם הזה הוא דווקא מקור לכוח, פנצר זה שריון בגרמנית"
כמו טנק הפנצר?
"בדיוק".
מכאן ירשנו את מבנה הגוף המשפחתי?
אין תגובה.
רוקח, חזן ונגר גרים ברחוב רבין
פעם, לפני שבאו הסינים והרומנים, ולפני התורתו אומנותו, היו גם בעלי מלאכה יהודיים. כשהוכרחו לבחור שם משפחה בחרו רבים מהם, או שהשלטון בחר עבורם, בעיסוק המשפחתי. שמות אלה היו כרוכים בדרך כלל במסורת משפחתית של גאווה מקצועית שעברה מדור לדור. גם תפקידים חשובים במסגרת הקהילה שובצו בשמות המשפחה.
כך נוצרו גבאי, חזן (וגם קנטור וחסן), שוחט, שוב (שוחט ובודק), שור (שוחט ורב), חכם (משפחת הרב בעירק), שמש, רבינוביץ (הרב ברומניה), רבין (שוב הרב, לכולם היה הרי סבא רב), וגם שלל מקצועות חול, יוקרתיים יותר או פחות. הסנדלר (משפחת לדרמן) הנפח, המסגר והפחח (משפחת חדד), הטוחן (משפחת מילר), העוסק באבני יקרות, אבני רובי (משפחת רובנוב), הנגר (משפחת טישלר), והרוקח (משפחת אטר) הנגר (בניזרי), סוחר התבואה (וייצמן) ואפילו עושה הכפתורים (קנעפלמאכר) ומוכר התופים (בוטבול).
שמות גרמניים בני דת משה
לפעמים נקבע שם המשפחה רק על סמך שמו הפרטי של אבי המשפחה, או על שם בנו. בדרך כלל תוך שינוי צורת השם העברי המקורי והתאמתו לשפה המקומית בדרך של שינוי הצליל או הוספות תחיליות או סופיות. היהודים עשו זאת מפני שרצו לשמור על מסורת אבותם וגם לחיות בשלום במקומם ולהשתלב בחברה הנוכרית שבקרבה חיו. כך למשל הפך השם הפרטי נתן לשם המשפחה נתנזון, שפירושו בגרמנית בן נתן, כאשר הסופית 'זון' משווה לשם צליל גרמני. וכמוהו גם יעקובזון, שאולזון, אברהמסון, אהרונסון, אהרונוביץ, ישראלביץ ואחרים. גם שמות נשים הפכו לשמות משפחה לצאצאיהם, שורס וסורקיס. על פי סברה אחת, גם מקור שם המשפחה המרוקני הנפוץ 'בוזגלו' הוא עיבוד של השם התנ"כי בוז (בן נחור, אחיינו של אברהם אבינו) לצליל מקומי.
בקרב יהודי המזרח מצוי השם 'ועקנין', שם חיבה והקטנה לשם יעקב בלשון הברברית. שינוי הצורה שיווה לשם צליל ערבי. פעולה דומה נעשתה גם בשם 'כ"ץ' שמשמעותו בראשי תיבות היא כהן צדק. על ידי ראשי התיבות קיבל השם צליל אירופאי, שמשמעו בגרמנית חתול. גם 'וייל' הוא שיכול אותיות של לוי שנעשה לאותה מטרה.
אבל ישנם ראשי תיבות מיוחדים ויצירתיים. צאצאי ר' אלכסנדר זיסקינד מהורדנו, מחבר 'יסוד ושורש העבודה', הפכו למשל לברא"ז (בני ר' אליעזר זיסקינד) ויש גם משפחת בנש"ק (בנם של קדושים).
דוד חרמ"ץ, סגן העורך שלי, אתה שלחת אותי לכתבה הזו, אתה הולך יחף או שיש לך מושג מה מקור השם המוזר הזה?
"דווקא כן. חרמ"ץ הוא ראשי תיבות חתן רבי משה צבי. גירסה אחרת מדברת על חתן רבי משה צורף. כנראה שאחד מאבות אבותי התחתן עם בת של אדם חשוב בשם משה צבי או צורף וחשב שהייחוס לא יזיק לו. אפשרות אחרת הוא התחתן עם בת של אבו-אל-באנת, אחד שהיו לו רק בנות, וכצעד של כבוד לחתנו הוא שמר את שמו בדרך מקורית זו".
לעתים פשוט תרגמו את השם העברי לשפה אחרת, חיים הפך לביבאס אצל דוברי לדינו, הירש לצבי וכהן לקפלן אצל דוברי הגרמנית. לא רק שמות אלא גם מילים עבריות אחרות, בעיקר בעלות משמעות דתית, תורגמו לשפה המקומית בדרכים דומות, והפכו לשמות משפחה.
עם שיבת ציון הנוכחית, תחיית העברית והקמת מדינת ישראל, החל להתרחש תהליך הפוך. עברותם של שמות משפות זרות לעברית. כך נוצרו והתיישבו להם בלשכותיהם המהודרות ברק, שרון, נתניהו, מצנע ואיתם.
דע מאין באת
קטיגוריה חשובה נוספת של שמות משפחה היא שמות הנובעים ממקומות מוצא. לפעמים האדם קרוי פשוט על שם המקום שממנו בא: ברלינר הבא מברלין, שפירא הבא מאשפיירא שבגרמניה, הורביץ הם מהורביץ שבגרמניה, טולדנו מטולדו, דמארי מדמאר וצנעני מצנעא, שתיהן בתימן. סוויסה הוא על שם סואסה שבספרד, ודרעי גם הוא מאותה מפלגה על שם דרעא שבמרוקו. ועדיין במרוקו: העיר פאס שבה היא המקור למשפחת אלפסי; ובין יוצאי הודו תמצאו את נגאוקר, פנקר ורוהקר, שנקראו גם הם על שם עיירות מוצאם.
הרב מרדכי קרליץ, ראש עירית בני ברק, מה פרוש השם הרבני המיוחס הזה?
"זו עיירה קטנה בליטא".
וזהו?
"זהו".
אבל יש גם שמות שבהן מבוטאת האריסטוקרטיה המשפחתית. מאותו איזור גיאוגרפי, מלטביה, הגיעו גם בני משפחת דון יחיא. שם משפחה אשכנזי חריג.
עו"ד בני דון יחיא, מה ליחיא בלטביה?
"המקור הוא מספרד. אבי המשפחה היה רופא בחצר המלך, שם והוענק לו תואר הכבוד הזה. יש לנו אילן יוחסין בן אלף שנה. יתכן ויחיא היה במקור יחי-ה ושינו בגלל שם ה'. בגירוש ספרד הגיעה המשפחה ללטביה. רק ענף אחד שמר על השם, והשאר השתכנזו והפכו לדוניך או דונכין".
דון יחיא חריג גם בהכרת המורשת המשפחתית שלו. גם רוב האנשים המצוטטים בכתבה זו אינם מלמדים על הכלל. הבאתי פה בעיקר את דבריהם של מי שידע לבאר את שם משפחתו, אך האמת היא שרוב האנשים אליהם פניתי הביעו אדישות בקשר לשם משפחתם. חברי כנסת, אישי ציבור וסתם ידידים הפגינו חוסר מודעות בקשר למורשת המשפחתית שלהם. מסתבר שאנשים רבים מדי מסתובבים עם שם משפחתם כבר עשרות שנים ואינם טורחים לעמוד על טיבו ומקורו. אחד מהם הצהיר שהוא משאיר את זה לפנסיה. השאר לא הראו אפילו עניין מועט שכזה. הדבר מפתיע במיוחד כשמדובר בציבור שהמורשת המשפחתית, הקהילתית והדתית היא נר לרגליו. לטעמי, זהו חלק מה'דע מאין באת' שבלעדיו אינך יודע לאן אתה הולך.