אז ב"הצלחה!

======================================================================

סרוג- http://www.saroog.co.il/modules.php?name=articles&op=CatIndex&cid=37

דתי ברשת- http://dati-breshet.co.il/peola

בני עקיבא- http://www.bneiakiva.org.il/show_item.asp?itemId=23&levelId=58751&itemType=0

פעולה נט- http://www.haroe.org.il/peulanet.asp

חבריא ב'- http://www.hevb.org/hevb/main.php?mod=news

חוברת ערבים של בנ"ע- /Forum/Forum.aspx/t20149#928269

תנועת אריאל- http://tariel.co.il/?CategoryID=189

שירשור בתח"ב- Forum/Forum.aspx/t54079#684426

שירשור בפורום "עוז" /Forum/Forum.aspx/t134085

חברים מקשיבים- http://www.kipa.co.il/noar/

עזרא- http://www.ezra.org.il/msdn/?type=madrich

ויקיפדיה- http://he.wikipedia.org/

דעת- http://www.daat.ac.il/

פנינים על התורה- pninim.area.co.il

נושא הפעולה: לימוד זכות

מטרת הפעולה: לגרום להם ללמד זכות (שימושי בד"כ אחרי שחניך מהשבט/משבט אחר נחשד במשהו)

סיפור\משחק\דיון וכדומה: א. משפט - עורכים משפט (לשבטים הקטנים מומלץ להכין פטיש עץ לשופט וכדו').

סיפור המעשה ע"י העדים (שני חניכים) - "ראינו את נאשם מס' 1 מרדים את הקורבן ע"מ שנאשם מס' 2 יוכל לתקוע לו סכין בלב. נאשם מס' 3 עמד בצד, ראה את המעשה ולא עשה כלום למנוע את הפשע."

כל החניכים (למעט השופט ושני העדי) יתחלקו לקטגורים וסנגורים וינסו להפחית/להגדיל את העונש.

אחרי שהם מתווכחים מספיק, מספרים להם שהיה כאן ניתוח לב פתוח שנכשל.

ב. כיפה אדומה - אם נשאר זמן אפשר לקרוא את גרסת ההזאב הרע לסיפור כיפה אדומה (יש לי אותה איפה שהוא, אם אני אמצא אני אכתוב אותה)

מסר: לימוד זכות

לפני הפעולה אומרים לחניכים להביא נייר טואלט

לחלק את השבט ל-2 קבוצות

1.לעטוף ילד בנייר טואלט.

2.לעשות סמל בני עקיבא עם נייר טואלט

3.לחתוך לריבועים של אחד

4.לשחק משחקי כדור עם הנייר טואלט

5.מרוץ שליחים-סביב הרגליים לשים נייר טואלט

6.מביאים לחניכים גליל וכל אחד רושם בריבוע אחד משפט ובסוף מקריאים להם מה הם כתבו בתור סיפור...ואמרו לצאת משהו מצחיק

7.לקחת ריבוע של נייר טואלט לקמצ'צ' אותו ו2 חניכים צריכים לנסות להעיף אותו עד סוף המסלול

זה ערב כיפי ומהנה!!בסוף הפעולה אפשר אפילו לעשות מלחמת נייר טואלט...

בהצלחה!
--------------------------------------------------------------------------------------------------------------
מסרים שהציעו- [עריכה]

-שכמו שהנייר טואלט הוא דבר נורא בזוי ובכל אופן אפשר לעשות איתו דברים מהממים ככה גם אצל בני אדם : אפילו האיש הכי בזוי יכול להיות מאד מרתק\מענין...

-עוד מסר- שיהיו לנו חיים ארוכים ומלאי תועלת-טואלט..

צ'ופר- לכתוב על טישו- מזכרת מערב "שלום הגליל"
 

נושא:שמחה

מטרת הפעולה:החניך יבין מהי שמחה אמיתית.

החומרים:כרטיסיות,הגדים,קרטונים,צבעים,דבק,נירות,מספרים,בדים,
בית של שיר על גבי דפים.

שלב א'-מחלקים לכל זוג היגד על גבי בריסטול וכל זוג צריך לומר אם הוא מסכים או לא.ולהסביר.
-בכוחו של אדם שמח ליצור יותר,לעשות יותר דברים.
-אם את בוכה סימן שאת עצובה.
-אם את מחייכת סימן שאת שמחה.
-השמחה לפעמים מזיקה וגורמת להתפרעות.
(אפשר להוסיף עוד)


שלב ב'-חניך מקבל כרטיס עם דבר משמח והוא צריך להבדיל בין שמחה פנימית לחיצונית.
-לקבל מתנה
-להשתחרר מוקדם הביתה
-לנצח במריבה
-להוכיח לעצמי את כוחי
-להצליח במבחן בלי להעתיק
-להתגבר על יצר הרע


שלב ג'-קבוצה אחת צריכה לבנות בית מהציוד ואילו הקבוצה השניה מקבלת בית מתוך שיר (וצריך ללמוד ולשיר אותו),
המדריך מגיע ומפרק את הבית שבנו ומנסה להרוס את הבית של השיר אך ללא הצלחה כי החניכים זוכרים אותו.

מסר:הבית הרוחני נשאר,אי אפשר להרוס אותו אבל את הבית החומרי אפשר להרוס.כך גם השמחה,שמחה פנימית היא אמיתית ואותה אי אפשר להרוס ואילו שמחה חיצונית תלויה במשהו זמני וחיצוני כמו הבית.

צופר:"עצבות נועלת שערי שמיים,תפילה פותחת שערים נעולים
והשמחה בכוחה לשבור חומות".

עוד צ'ופר: כשאתה נשאל לשלומך, אל תתלונןעל צרותיך אם אתה משיב "רע לי" אז אומר לך הבורא: "זה רע בעינך אני אראה לך מהו רע באמת" 
אבל-
כשאתה נשאל לשלומך ולמרות כל הקשיים אתה משיב: "טוב" אז אומר לך הבורא זה טוב בעינך? אני אראה לך מהו טוב באמת!

תשתדלו תמיד לענות "טוב"
ושבעז"ה באמת יהיה טוב!
 

ערכו של הכוכב הבודד!
חבר שלנו הלך על חוף נטוש במקסיקו בשעת השקיעה,
כאשר טייל להנאתו ראה אדם נוסף במרחק.
כאשר קרב אליו הבחין שהמקומי גוחן לקרקע, מרים משהו וזורקו לים.
הוא חזר על כך פעמים אחדות.
כאשר החבר שלנו קרב יותר, הוא ראה שהאיש אוסף כוכבי ים
שנשטפו אל החוף ומחזיר אותם לים.
החבר שלנו עמד נבוך, הוא הגיע אל אותו אדם ואמר:
"ערב טוב, חבר, תהיתי מה אתה עושה?"
"אני מחזיר את כוכבי הים בחזרה למים,
עכשיו יש שפל וכל הכוכבים האלו נשטפו לחוף. אם הם יישארו כאן, הם ימותו מחוסר חמצן".
"אני מבין"- השיב החבר שלנו. "אבל בוודאי יש אלפי כוכבים על החוף הזה. לא תוכל להחזיר את כולם, הם רבים מדי, ובוודאי זה קורה במאות חופים אחרים. האם אינך מבין שאין בכך טעם?!".
המקומי חייך והמשיך להרים כוכבים ולהחזירם לים.
"אתה מבין, עבור הכוכב הבודד הזה זה משנה מאוד!"

------------------------------------------------------------------------------
עריכה: הוספתי את הנספח

מסר- החניכים יבינו איך התפילה שלהם נראית כאשר הם עוסקים במחשבות אחרות ולא מרוכזים בתפילה.

מהלך הפעולה:
# מחלקים את השבט ל-4 קבוצות. כל קבוצה מקבלת זברה מסוימת ואת השיר "מי יודע מדוע ולמה...". כל קבוצה מקבלת זברה שונה וצריכה לשיר את השיר ע"פ הזברה שלה. קבוצה 1: צילום של זברה רגילה צריכים לשיר את הששיר כרגיל. קבוצה 2: צילום של זברה מטושטשת- צריכים לשיר את השיר בזמזום 3:צילום של זברה בלי רגליים וראש- צריכים לשיר בלי הפזמון. 4:זברה פסים- לשיר ולדלג כל פעם על מילה.

# משחקים את המשחק "סל המחשבות". בוחרים 2 חניכים שעומדים אחד מאחורי השני. החניכים מקבלים מקרה לדוג' אישה תולה כביסה, החניך שעומד מקדימה צריך להציג בפנטומימה את המקרה, והחניך שעומד מאחורה צריך להגיד את המחשבות של מי שעושה את הפעולה... משחקים את זה עם כמה מקרים ובסוף עם אדם שמתפלל שחרית.
הערה: אצלנו החניכה שעשתה את המחשבות בתפילה, הבינה את הקטע ואמרה מחשבות שקשורות להכול, חוץ מלתפילה, אם החניכים שלכם מציגים תפילה אידיאלית, תציגו אח"כ אתם! תפילה שחושבים בה על הכול.

#מחלקים צופר את הקטע "ההקלטה" (יש באתר של חב"ב)

# מסכמים את הפעולה: המשחק עם הזברות היה מראה של התפילה שלנו: לפעמים אנחנו רק מזמזמים את התפילה ולא באמת מתכוונים אליה,לפעמים אנחנו מדלגים על מילים או קטעים, והחניכים ראו איך התפילה נראית כך.
מבהירים את המסר של סל המחשבות.

הרבה הרבה ב"הצלחה!!!!!!!!!!!!!!!

ההקלטה

שני אחים רצו להקליט תוכנית בטייפ, כל אחד רצה תוכנית אחרת שמשודרת ברדיו. אח אחד רצה להקליט את החדשות ואח שני רצה להקליט תוכנית למתכונים. אף אחד לא וויתר, וכל רגע אח אחר הקליט כמה מילים ממה שרצה לשמוע. התוצאה לפניכם:
"קול ישראל מירושלים שלום רב, השעה שש והרי החדשות מפי חמישה קישואים ירוקים. להכנת האוכל קצוץ את ראש הממשלה והוסף את שר האוצר לפי הצורך. ד"ר פרוינד מזכיר שצריך להשרות במי מלח פושרים את המלך חוסיין שיופיע בשבוע הבא בצלחת עמוקה ורחבה עם מרק שמיר. המנכ"ל הודיע שהמרק טעים. לא כדאי להתייעץ עם מועצת העגבניות שנרקבו לאחר תאונה קטלנית שקרתה בסיר לחץ על אש בינונית. משטרת ישראל מודיעה כי אמש נמלטו מבית החולים לחויל רוח שני חצילים גדולים ושמנים. כל היודע דבר על מקום הימצאם מתבקש להודיע לעוף ולחלק למנות שוות. עם ערב ניסו כוחותינו להתקיף את דגי הכינרת בתוספת פרוסות לקישוט, לכוחותינו אין נפגעים בעוד שלאויב יש ששה מלפפונים לצנצנת המיונז שבמקרר. לאחר הארוחה מומלץ להכין מלחמה בצפון קוריאה, מפי מקורות יודעי דבר, נודע שיאסר ערפאת המריא הבוקר לתוך מים רותחים שיש להוסיף להם את הליפתן. ראש הממשלה הודיע היום בממשלה שכדאי לקשט את העוגה ולהוסיף חטיבת גולני שיצאה הבוקר לסיור ברצועת עזה, וזאת עקב רצועות תפוחי עץ מטוגנות שנמצאו שלשום במדבר סיני...

זה כנראה מה שיוצא בתפילתנו כשאנו חושבים על דברים אחרים בתפילה...

הרבה ב"הצלחה!

צ'ופר מס' 8-
"החיים הם כמו שוקולד.
לפעמים מתוקים ולפעמים מרים, אבל תמיד צריך לברך-'שהכל נהיה בדברו'..."

מקור:http://www.saroog.co.il/modules.php?name=articles&op=ViewItems&vid=721

קטע שהכנתי בשביל העיתון של הסניף (נו"ש) על מטרת המחנה ...

                                   מחנה להשכיר

מנשה, המדריך הכפכף, עמד ערב לפני המחנה מול החניכים, שנעצו בו עיני חתול נוצצות, הרי מחר הם הולכים למחנה!!.

מנשה,כהרגלו בקודש, מרח באיטיות מורטת עצבים את כל הכללים והחוקים (את כולם!!), שעליהם אף אחד לא מתכוון לשמור במחנה הקרוב, לא כל עוד זה תלוי בהם....

"אוקי", מנשה המהם, מודע לחשיבות המעמד, "רציתי רק לשאול דבר אחרון..."

"למה אתם יוצאים למחנה???"

...החניכים התכלו בו המומים, בטוחים שנפל על הראש, ותקעו מבט שאמר ללא מילים "נפלת מהירח???".

יוסי, זה עם המשקפי שמש והנמשים, שאת המבט שלו לא כל כך ראו, קפץ ואמר: "מזתומרת למה?? לעשות כייף חיים!!!".

מנשה הגיב אוטומטית, "כיף תעשה בבית,אני שאלתי למה אתה בא למחנה!!?"

בשלב הזה, כבר כל אחד לא יכל לשתוק, הקולות עלו בעירבוביא...

"מה רע בסתם לכייף?"

"זה בשביל הגיבוש"

"אנחנו נחים כדי שנוכל ללמוד תורה"

"ברור שזה בשביל שנהנה...סופסוף בנ"ע עושה משהו שווה, רק טוב שלא רוששו אותנו בשביל זה"

"כן","לא","שחור","לבן".

וברגע הנוכחי, מנחם כבר נהפך לאדמוני, וזעק זעקה גדולה ומרה שהשתיקה תוך שניות את חבורת הברווזים.

"בסדר",הוא התנשף,"מי שחשב שהוא הולך לעשות במחנה כייף, טעה, ובגדול!  במחנה אנחנו עומדים לעבוד קשה, קשה, אנחנו עומדים להיות הראשונים, בכל דבר, בכל מקום, אנחנו עומדים לקבל את המזכ"ל!!!!!!".

מבול הקריאות של: "למה מי מת?? המחנה עומד להיות בסטלה (ועוד אי אלו קריאות ביניים)", נתנו למנחם הפוגה.

מנחם קרא הצ'יקיקוקו הצ'יקיקוקוקו (זה של המורל), עשה סלטה באוויר (מי הגאון שאמר בהתחלה שהוא כפכף???), ואמר:

"טוב, שאלתם למה אנחנו צריכים את המזכ"ל, האמת... אנחנו בכלל לא צריכים אותו, אבל אנחנו נקבל אותו! כי אנחנו מבינים למה אנחנו נמצאים במחנה...(הוא התכוון שתכף נבין..אחח.. המדריכים האלה)".

"אנחנו הולכים למחנה כדי לממש את ערכי התורה, את ערכי בני עקיבא (ואגב, זה בדיוק אותו דבר), אנחנו הולכים בשביל הגיבוש, גיבוש של עשייה, המטרה של המחנה היא שתוכלו לעבוד יחד, שתוכלו יחד לעשות דברים גדולים: ללכת להתנדבויות,להרים פרויקטים, להקים מועדוניות לנזקקים, לתת באהבה בגמ"ח, לארגן לבד סעודה שלישית כל שבת,  להיות אידיאליסטים, ולתקן עולם במלכות ש-די, לא בתור סיסמא.

אתם עומדים להיות אחראים לעצמכם, לארגן משהו לבד,  ההישמעות שלכם לכללים עכשיו, תוכיח את היכולת שלכם לעבוד במסגרת ובלחץ בעתיד. במחנה, תלמדו איך לשמור על הדברים הרגילים שלכם: הלכה יומית, פרק תהילים, תפילות בזמן, השכמה כמו שצריך, משנה, דף יומי, וכאלה... אבל, תצטרכו גם לבוא לכל הפעילויות המטורפות שהכנו לכם, (ואז הוא קרץ קריצה רבת משמעות) ולהתמודד עם זה, זה לא פשוט.

 אם לא תבואו עם מטרה, אם לא תבואו לבנות (הוא אמר לִבְנוֹת, ולא מילה עם ניקוד שונה) ולעשות, לא תצליחו, אתם תתבזבזו, וכל המחנה ירד לטמיון, עדיף יהיה שלא תבואו, שתישארו בבית, כי מי שלא יבוא עם מטרה, במקרה הטוב הוא לא יעשה כלום, במקרה הגרוע הוא ידרדר "

הנחירות של החניכים העייפים, עלו עד לב השמיים, כך שהשכנים, למזלם של החניכים, באו להתלונן על הרעש, והזמינו משטרה, שהעירו את החניכים המותשים שעדיין לא התארגנו למחנה.(עולה השכנים של הסניף!!, השכנים של הסניף עולהֶהֶהֶהֶ!!)

"אז שיהיה לכם מחנה מוצלח וערכי", סיים מנחם .

"אה, ואל תשכחו לקחת תמזכ"ל..."

ואז מנשה נעצר לחקירה משטרתית, אבל זה כבר סיפור אחר, ויסופר בפעם אחרת.

-----

מה דעתכם??.. חשבתי אם להעלות ללל"ת

קורה לכם שהחניכים לא מגיעים לפעולות? מייבישים אותכם?
יש לי שיטה שאצל חבר שלי עבדה....

אומרים לחניכים שכל פעם שחניך בא לפעולה הוא צובר נקודה - ואחרי 10 נקודות הוא יכול "לקנות" איתם ממתקים - ואז קונים איזה ואפלה בשקל ומביאים להם.. חח

---------------------

עריכה- עוד שיטה- נחש המוות

מצלמים הרבה כרטיסים (בעמוד נכנסים הרבה כאלה...) אנחנו כתבנו עליהם "הייתי בפעולה" עם המל, אבל אפשר לכתוב כל דבר ואז כל פעולה מחלקים לכל מי שבא כרטיס ומסבירים לחניכים שישמרו את הכרטיסים ועוד____ זמן (אנחנו עשינו את זה חצי שנה, אבל היינו אמורות לעשות את זה בערך 3 חודשים, תלוי במספר הפעולות שעושים...) אתם תספרו את הכרטיסים של כל אחד ומי שיש לו הכי הרבה כרטיסים יקבל פרס!!!!!! גם כאן לא צריך להשקיע בפרס! כשאני הייתי בנבטים הביאו כיפכיף....! זה עובד מניסיון על חניכות שלי!.... ;) בהצלחה!

המטרה: החניכים יבינו שעלינו לנצל את הזמן שהקב"ה נותן לנו כדי לחזור למקור הקדושה העליונה

מהלך הפעולה: מתחילים במשחק טלפון שבור(מילים מוזרות:סינטומיצין, אחשדרפנים, וכו')

לאחר המשחק, מספרים להם את הסיפור על אביו של הרב מרדכי אליהו, הרב סלמאן אליהו שבגיל 18 גילה את המאור שבתורה וחזר בתשובה,
רוצים חיים קלים? הנה הסיפור השלם!(מנקודת מבטו של 'דאוד אל כוויתי' המשרת בווילה של משפחת אליהו לפני 150 שנה, מספרים כצופה מהצד על מהלך חייו של הרב סלמאן אליהו, מהבית ספר החילוני שבו למד עד התקרבותו לתורה ומלחמתו עם משפחתו.

ובסוף אומרים שכמו בטל' שבור ככל שהמילה מתרחקת מהמקור, אז היא משתנה, כך גם אנחנו ככל שאנחנו מתרחקים מהמקור שלנו בכל מיני חטאים עוונות ופשעים, אנחנו צריכים לנצל את ההזדמנות חודש אלול, ר"ה, יוה"כ כדי להתקרב לה' יתברך, אנחנו לא צריכים לחכות עד גיל 18 כמו הרב סלמאן אליהו זצ,ל אנחנו יכולים לחזור עכשיו בתשובה!

את הסיפור המלא אפשר להשיג בספר 'חכמי בבל'

הפעולה הועתקה מהקישור הבא- מומלץ להכנס! יש שם עוד הרבה פעולות!

http://www.saroog.co.il/modules.php?name=articles&op=ViewItems&vid=730

בתחילת הפעולה מחלקים לכל חניך סוכריה, וכשמשהו אומר- תודה, שואלים- "למה תודה?? יש פעולה, אז מגיע לך סוכריה, לא????"

דף מקורות או.. לכתוב כל מקור על 1/8 בריסטול, ולחק את החניכים ל8 קבוצות, כל קבוצה מקבלת מקור. נותנים להם כמה דקות, לדון על המקור שקיבלו, ואחרי הדיונים, כל קבוצה שולחת נציג/ים להציג את המקור שלהם.
שימו לב לסדר של המקורות, אחד מוביל לשני.
ההערות ליד מספר המקור, הן בשבילכם!
מה שכתבתי בסגול זה השאלות לדיון, כמובן שכל אחד יכול לשנות לפי ראות עיניו, אני רק נותנת הצעות..

מקור 1- הכרת הטוב לאחר ראיית הרע. (אני מעתיקה מתוך כתבה בעיתון ישן)
איתן רפאל רוצה לחיות
שחרית מנחה וערבית, נאלצים הוריו של איתן-רפאל בן השנה וחצי, לבצע בגופו דיאליזה. כליותיו אינן מתפקדות, והפעוט החייכן שרוחו טובה עליו למרות שכל חייו הקצרים הוא מחובר לצינורות, מחכה בימים אלו להשתלה שתתבצע בו כאשר הוריו יצליחו לגייס את שלוש מאות הדולר המפרידים בינו לבין בריאותו

האם כותרת זו גורמת לנו לחשוב על פעולות יומיומיות הנראות לנו כמובנות מאליהן?


מקור 2- לי מגיע הכל. אין סיבה שאכיר טובה/תודה למישהו. כולם חייבים לי.
"יש אדם הרואה עצמו במרכז העולם, וחושב בדעתו שהכל מגיע לו. הסתכלותו על המציאות היא תובענית, וברור לו שבא לעולם ע"מ להנות ממנו כמה שיותר, וממילא העולם חייב לו את הנאותיו שהרי לשם כך הוא נמצא כאן."
(הרב יהושע ויצמן)

ואנחנו???


מקור 3-להכיר תודה וטובה גם לאנשים שלא ממש נראה שטרחו ועמלו למעננו.

לאחר מסע ארוך הגיעה הרכבת לתחנתה הסופית. כל הנוסעים מהרו לרדת מהרכבת ונחפזו בדרכם למחוז חפצם. רק אדם אחד, הרב מיוהנסבורג, עשה את דרכו לאורך הרציף עד לקטר, שם פנה לנהג הקטר והודה לו על הנסיעה: "הרי השקעת עבודה ותשומת לב להוביל אותנו בבטחון ובדייקנותעד כאן, תודה לך!" נהג הקטר התרגש מאד. זה 25 שנה שהוא עובד ברכבת ומעולם לא הודה לו איש מרבבות הנוסעים שהסיע.
מקרה זה נפוץ כידיעה פיקאנטית בכל עתונות העולם. שום מכון לא ערך סקר על תגובות הקוראים לסיפור זה, אך יש להניח שרוב רובם חייכו למקרא מעשה חריג ויוצא דופן זה. ואפשר שבודדים הרהרו לעצמם: באמת, אף פעם, בנוסעי ברכבת, לא חשבתי על כך שבעצם מישהו טורח להסיע את הרכבת ולדאוג לבטחונה, ושאולי פעם צריך להודות לו.
רכבת חיינו עושה את דרכה בבטחון.לא מאיליה היא מתקדמת. את מסענו ואת נוחותנו חבים אנו להמון עצום ואנונימי של בני אדם שתודות לעמלם הישיר והעקיף מתאפשרים קיומינו, נוחותנו והנאותינו. קשה לומר שאנו זוכרים אנשים אלה כאשר אנו נהנים מפרי עבודתם. מי מאתנו זוכר ברגע קריאת שורות אלה את המורה מכיתה א' שהשקיעה עמל ממושך ומיגע על מנת להקנות לנו את אומנות הקיראה? ואם גם זוכרים אנו אותה, האם חשים אנו חובת תודה כלפיה?
נודה על האמת: ככל אדם גם אנו איננו אוהבים כלל לראות את עצמנו חייבים משהו למישהו. שאל אדם רגיל אם הוא חש עצמו אסיר תודה לחבר שלו על מה שהלה עשה למענו. הנשאל יתקשה להזכר שקיבל בכלל איזו שהיא טובה מאותו חבר. וגם אם יזכר באיזו טובה, תראה זו כה קטנה וכה שולית עד שבוודאי לא תןכל לשמש עילה לתחושת חובה ממשית. ברור שאם נלחץ על הנשאל: "האמנם כה קלושה החברות שביניכם?" יזכר מיד בחסדים מרובים וטובות אין ספור שעשה הוא לחברו, ועל כן אמנם חייב חברו לו חוב כבד של הכרת הטוב...
<דוד סלומון מתוך "אל המקורות">
מה תגובתכם על הסיפור המובא בפתיחה?
האם גם אנחנו חברים כמו שמתואר בסוף???


מקור 4- קטע מסיפור. לא יודעת מה המקור... מי שמזהה שיעדכן אותי בבקשה!
תודה לטבחית, ומתוך התודה, הטבחית טורחת ומכינה אוכל בשמחה.
להבין שהתודה היא לא רק בשביל מי שטרח ועמל אלא גם בשבילנו

"יוסי, אני אומר לך", אמר שמוליק בפנים מרצינות, "צריך להפסיק עם זה."
"עם מה?" שאל אלי מופתע.
"עם כל ההתלוצצות הזו. ביננו, האוכל לא כל כך גרוע, ואנחנו סתם כפויי טובה."
...
"אממ... באנו להודות לטבחית רבקה על האוכל הטוב שהיא מבשלת לנו כל יום."
"מה?" שאלה כלא מאמינה.
"הדג היה מצויין וגם האטריות והרוטב," אמר ילד אחר.
"וגם הסלט."
גברת רבקה לא ידעה איך לעכל את כל המחמאות ביחד. היא פשוט לא הורגלה בכל אלה. עיניה השקועות נצצו מאושר, גבה השחוח נתישר קמעה, חיוך נפרש על פניה. "כן, היה טוב?" שאלה כלא מאמינה.
"היה מצויין," אמר נער אחד.
"תודה רבה," אמר גבריאל בקול חזק, והחבורה ימאה את המטבח.
*
שעת בוקר מקדמת. גברת רבקה לבדה במטבח. היום, למרות הקור החד שבחוץ, חמים במטבח; למרות הערפל, אין כל אפלולית. העובדות הנוספות עדיין לא כאן, אך היא אינה בודדה כאן היום. פזמה לעצמה זמר עליז והחלה עובדת במרץ. הגב כמעט אינו כואב והרגליים מסוגלות לשאת את משא היום הכבד. ומה הפלא, והרי אתמול אמרו לה נערים חמודים "תודה רבה"...

מה דעתכם? ואולי.... זה מקצועה, ולא צריך להודות לה על כך???
מה עשו המילים "תודה רבה" לטבחית?

מקור 5- הכרת טובה - עניין של נימוס תרבות ומוסר. לבקש רשות ולומר תודה לפני ואחרי לקיחת דבר מה.
גם מבנ"א, וגם מהקב"ה.........!

שנים עומדים ליד הקיוסק ומקבלים את כוס המשקה. שניהם אוחזים בכוס ומגביהים אותה אל פיהם. אך האחד עוצר לרגע כששפתיו נעות ומבטו מרוכז. הנה לנו ביטוי לגדלותו המוסרית המקורית של האדם. הרי לפנינו אדם שהוא אדם. והשני, שלא עשה זאת, מה נאמר עליו? האם הוא מאנשי "חטוף ואכול" חסידי "מגיע לי", הרואים את המוכן להם בעולם כמובן מאליו, ובחוסר נימוס אלמנטרי: ללא בקשת רשות לפני הלקיחה וללא תודה לאחריה, הם פשוט שולחים יד ולוקחים. האם כזה הוא? או אולי פשוט לא חשב על כך. חבל, כמה חבל. הן גם הוא יכול, אם רק ירצה, להיות בן תרבות ומוסר, להיות אדם ויהודי.
< "אל המקורות" דוד סלומון>

איך מבקשים רשות על לקיחת כוס משקה, לפני ואחרי... ???
האם בקשת הרשות טבועה בנו?
מה מבטאת בקשת הרשות?


מקור 6- "בעקבות מרק ירקות" - השיר לקוח מתוך הסרט "על שבת ותפילה" בהוצאת "גשר".
הכרת טובה לאדם מובילה להכרת טובה לריבוש"ע

בעקבות מרק ירקות

זוג חברים ביום קיץ בהיר ,
חפשו מסעדה ברחובה של העיר.
אחרי שמצאו, התיישבו בתוכה,
והזמינו כמובן לשולחן ארוחה.
המתינו מעט, אולי שתי דקות,
ובא המלצר עם מרק ירקות.
הם אכלו המרק, הוא היה נהדר,
ואמר האחד :"בוא נודה למלצר."
הם קמו מיד והלכו למלצר
ואמרו :"המרק, הוא היה נהדר."
אמר המלצר :"שמחתי כל כך,
אבל אם להודות אז תודו לטבח."

אז ראשית הם הודו למלצר, אח"כ
הם הלכו ואמרו "תודה" לטבח,
אמר הטבח :"ברכות זה נעים,
אבל בגלל הירקות המרק הוא טעים.
לא רק לי מגיעות הברכות -
אלא למי שמכר הירקות.

אז ראשית הם הודו למלצר, אחר כך
הם הלכו ואמרו "תודה" לטבח,
אחר כך נסעו לשוק וישר
בקשו להודות לאדם שמכר.
אמר המוכר :"להודות הן אפשר
לנהג שהביא הירקות מן הכפר."

אמר הנהג :"הריני מסמיק
עניין התודה נראה לי מצחיק.
לי להודות זה ממש מיותר,
כל התודה מגיעה לאיכר."

אז ראשית הם הודו למלצר, אחר כך
הם הלכו ואמרו "תודה" לטבח,
אחר כך נסעו לשוק וישר,
בקשו להודות לאיש שמכר.
אחר כך הודו בחיוך מאושר
לנהג שהביא הירקות מהכפר,
ומיד בלי לחוס על זמנם היקר
הם נסעו אל הכפר והודו לאיכר.

שמח האיכר לשמוע תודה
"אך לא לי מגיעות הברכות", הוא הודה.
"טיב הירקות לא תלוי בי דווקא
אלא במזג האוויר, בסוג הקרקע,
בכמות הגשמים בחוזקם, מועדם
כלומר, אם להודות זה לא לאדם.
כי רק מי ששולט על טללים ורוחות
הוא אחראי על טיבו של מרק ירקות."

אז ראשית הם הודו למלצר, אחר כך
הם הלכו ואמרו "תודה" לטבח,
אחר כך נסעו לשוק וישר
בקשו להודות לאיש שמכר.
אחר כך הודו בחיוך מאושר
לנהג שהביא הירקות מהכפר,
ומיד בלי לחוס על זמנם היקר
הם נסעו אל הכפר והודו לאיכר.

ובסוף הם הודו למי ששולט
על חמה, אדמה ורוחות בל עת,
למי שאחראי על טללים וגשמים :
חן, חן, על מרק הירקות הטעים !!!

ומה איתנו??
כמה מאיתנו טרחו ע"מ להגיד תודה?
מה אנחנו עושים כשאנחנו צריכים להגיד תודה אבל לא מתחשק?!


מקור 7- מתוך הכרת טובה לאדם נגיע להכרת טובה לריבוש"ע ...
מידה זו של הכרת הטובה חשובה ויקרה לנו כל כך גם בגלל שהכרת הטובה לאדם תוביל להכרת טובה עמוקה יותר ונדרשת לא פחות- והיא- הכרת טובה לריבוש"ע, על כל החסדים שהוא גומל עימנו יום יום ממש. וזהו שורש האמונה בקב"ה"

איך ועל מה מכירים טובה לקב"ה?
איך הכרת טובה לאדם תגרום להכרת טובה לקב"ה??


אבל זה לא מסתיים פה, עפ"י פרשת וארא <אפשר גם שמות, תלוי מתי אתם מעבירים ת'פעולה, ואם יש לכם כח לחפש.. >
מקור 8-פרשת וארא

לצלם את פרק ז' פסוקים יד-כ' בספר שמות.
או לחפש את הפסוקים המתאימים בספר שמות <תעזרו בספר- שיחות לפרשת שבוע של הרב נבנצל, הוא מביא את הנ"ל על פרשת שמות..=)>

למה משה מכיר טובה ליאור הדומם??

מקור 8ב-מדברי רבנים על הקטע המצורף (שמות ז, יד-כ')

* בהכרת טובה זו אין כל חשבון של תועלת עתידית, הכאת המים והעפר ע"י משה, עלולים לפגוע בנפשו שלו, במידת הכרת הטוב שלו.
שלושת סוגי הכרת טובה אלו- לקב"ה, לאדם ואף כלפי הדומם- הינם חלק מהבסיס לתורה. מידות טובות ובתוכן הכרת הטוב, הן משרתות לתורה. רק אדם הנזהר לנטוע בעצמו את המידות הטובות, יגיע לכך שהתורה תשכון בו.
נמצא, שאמרת חז"ל- "בור ששתית ממנו מים, אל תזרוק בו אבן" (בבא קמא דף צ"ב עמוד ב') לא באה רק להגן על הבורות מפני סתימתם, ועל אספקת מים כסדרה בעוד שנים רבות. היא באה להטמיע בתוך כל אדם את מידת הכרת הטוב, מידה זו חשובה ביחסים שבין אדם לחברו, בין אדם למקום וגם בין האדם לעצמו.
<מתוך העלון "שבת בשבתו" פרשת וארא, לא יודעת איזו שנה>

* והכרת טובה זו ממש מתמיהה, משום שהרי הוא לא בן אדם, ולא מסוגל לחוש בכאב. ושנית, הרי משה לא מנע מהיאור את ההלקאה.
ונסביר זאת בעזרת דבריו של הרב נבנצל-
"התורה מלמדת אותנו, שהכרת הטובה אינה מחווה עבור היאור אלא שאתה צריך את הכרת הטובה. הבעת התודה היא בראש ובראשונה- עבורך.
אם משה יכה דבר שגרם לו הנאה כלשהי, הרי שלמשה יחסר במידת נפש זו ונפשו לא תגיע לשלמותה!"
ולכן משה מכיר טובה גם ליאור למרות שהוא בכלל לא מסוגל לחוש בהכרת הטובה של משה.

* פרשתנו מפרטת חלק מן המכות אשר לקו בהם המצרים. 3 הראשונות התייחדו בכך שנעשו ע"י אהרן בלבד ולא ע"י משה, ואף הציווי היה רק לאהרן. חז”ל ביארו כי ב3- מכות אלו צריך היה להכות בעפר או במים, ואלו הרי סייעו למשה בעבר; המצרי, שהומת ע"י משה, הוטמן בחול, והמים החביאו את משה בתיבה. לכן נצטווה אהרון להביא 3 מכות אלו לבדו, כדי שמשה לא ישיב רעה תחת טובה.
כך אמרו חז”ל: "בורא דשתית מיניה לא תשדי ביה קלא" (ב"ק צב,ב; בור ששתית ממנו על תשליך לתוכו אבן). ונשאלת השאלה, וכי המים או העפר מרגישים בהכאתם? ועוד, וכי זו סיבה מספקת כדי שמשה לא יבצע מכות האלו? והתשובה; חז"ל לימדונו שכל פעולה שאנו פועלים, אפילו על עצם דומם כעפר או מים, הריהי משפיעה על פנימיותינו ומידותינו, ומשאירה בנו רושם וחותם, לטוב או לרע.
<הרב אבי אמסלם ראש כולל תורה מציון, מתוך העלון "שבת בשבתו " פרשת וארא התשס"ב>

זה קצת חוזר על עצמו, אבל.. שוב-
למה משה מכיר טובה ליאור הדומם??

צ'ופרים-
*
תודה אלוקים על כל מה שיש לי
על כל הדברים, ואפילו על מה שאין לי,
תודה שאני שומעת,
ןתודה שאני רואה
ואפילו אני מודה על זה
שאני לא הכי יפה
וזה טוב שגם רע,
שלפעמים עצוב וכואב
ואולי גם רטוב
תודה לך אלוקים כי לימדתני
דבר חשוב מאד...
רק אחרי שמרגישים את הרע
לומדים להעריך את הטוב....

* אני רוצה תמיד עיניים / נתן זך (שלמה ארצי שר את השיר הזה...!)
אני רוצה תמיד עיניים כדי לראות
את יפי העולם ולהלל את היופי
המופלא הזה שאין בו כל דופי ולהלל
את מי שעשה אותו יפה להלל
ומלא, כל כך מלא, יופי.

ואינני רוצה להיות עיוור ליופי
העולם כל עוד אני חי. אני אוותר
על דברים אחרים אבל לא אומר די
לראות את היופי הזה שבו אני חי
ושבו ידי מהלכות כמו אניות וחושבות
ועושות את יד באומץ ולא פחות
מכך, בסבלנות, סבלנות בלי די.

ולא אחדל מהלל, כן, להלל לא אחדל.
וכשאפול עוד אקום - ולא רק לרגע -
שלא יאמרו
הוא נפל. אלא הוא קם עוד רגע להלל
בעיניים אחרונות
את שלהלל לא יחדל

הפעולה נערכה מתוך דף מקורות שערכנו ליציאה לברכת האילנות, אולפנית אמונה -אלישבע פר"ח, התשס"א. תודה רבה למורה חיה שטרסברג שדאגה לרוב המקורות (או לכולם..=))
אפשר להשתמש בחלק מהמקורות המצורפים, ולהוסיף את הקטע של הרמב"ם, (הלכות יסודי התורה ב',ב')- "...והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים, הגדולים, ויראה מהן חכמה שאין לה קץ- מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול..." ואז זה מתאים גם לברכת האילנות- ר"ח ניסן+ ו/או לטובשבט, ובכלליות, לאהבת הבורא ולהכרת טובה

מקורות נוספים:
שיחות לספר שמות- הרב נבנצל. (נראה לי ששם הוא מפנה גם לשיחות לספר בראשית) שיחה לפרשת שמות ואולי יש גם בפרשת וארא.
"אל המקורות"- דוד סלומון
חוברת "דעה" (דפי עיון והפעלות) של נחלת ש"י -חיספין בנושא הכרת טובה.

קטעים נוספים:
* שירי סוף הדרך- לאה גולדברג, 2 הבתים האחרונים-
למדני אלוהי ברך והתפלל
על סוד עלה קמל, על נוגה פרי בשל
על החירות הזאת לראות, לחוש, לנשום
לדעת, לייחל, להכשל

למד את שפתותי ברכה ושיר הלל
בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל
לבל יהיה יומי כתמול שלשום
לבל יהיה עלי יומי הרגל

*
יש בעולם הרבה דברים יפים
עצים ופרחים
אנשים ונופים
ומי שיש לו עיניים פתוחות
רואה יום יום מאה דברים נפלאים לפחות!

*
אך ישנו עוד כח עיקרי, אשר אם לא טיפחו בעולם הזה יחסר לו כל כח התמיחה לעולם הבא, והוא כח הכרת טובה. תהליך הצמיחה (הנאה גדלה והולכת מזיו השכינה) מותנה בהכרת חסדיו יתברך שבעצם תשלום השכר, ומי שאין מידת הכרת טובה שלו מפותחת כראוי, לא יכיר בזה את חסדיו יתברך (כי יחוש שהשכר מגיע לו) נמצא שהעולם הבא שלו ישאר בבחינת "עומדים" (הנאה קבועה ועומדת) ולא יתפתח לעולם לבחינת "מהלכים" (הנאה גדלה והולכת) ותחסר לו לגמרי בחינת החיים הנצחיים.
<הרב דסלר ב"מכתב מאליהו">

הכנתי אוסף פעולות בנושא. מחולק עפ"י גילאים <העברתי את כולם> בהצלחה!!

• המצווה של ואהבת לרעך כמוך.
• אולי אנו לא חברים טובים עם כולם אך עלינו להתייחס אליהם יפה-  כפי שאנו היינו רוצים שיתנהגו כלפינו.
• אנו לא מוגדרים כאנשים טובים אם פעלנו רק בשביל חברינו. אנשים שאינם החברים הטובים שלנו ראויים להגיע למקלט בדיוק כמו החברים הטובים שלנו!
• ישנו איסור דאורייתא :על תעמוד על דם רעך"- אנו לא יכולים לעמוד בטלים ברגע שיהודי אחר בצרה. זה לא אומר שעלינו למות למענו אבל עלינו לנסות לעזור לו!

• מה אתם חושבים על הסיפור?
• מה הייתם עושים בסיטואציה של ליאורה?
• את מי ניתן להאשים יותר, ג'ון או לאורה?
• האם אי פעם היית בסיטואציה שמישהו ניסה לשכנע אותך לעשות משהו כשידעת שזה לא נכון לעשות?
• מה עשית?

אני, מהרגע שנולדתי, הייתי ילד מיוחד. קודם כל, זה שנולדתי במדבר ולא באיזה בית חולים מסודר- זה כבר משהו. חוץ מזה, אבא שלי הוא אלוקים, וזה ממש יחוס! בגלל זה, כבר שהייתי בין חמישים- עשיתי יום הולדת וקיבלתי מלנטאלאפים מתנות... ליתר דיוק 613 מתנות יקרות יקרות!

ומי נתן לי אותן?

אבא! את כולם נתן לי, ובעיניים חמות ציין שאני צריך לשמור עליהן טוב, וכשאדע לשמור עליהם היטב- אבא יעזור לי ויתן לי מכל טוב בעולם. תתפלאו, אבל זה הדבר היחידי בעולם שביקש ממני!

<סתם בינינו, חלק נתן ממש בידו הקדושה וחלק נתן לאחרים לתת לי...העיקר שיש לי המון, ברוך ה'..>

טוב, לא כל יום מסיבה, וחוזרים לשגרה, תינוק, תינוק- אבל המשכתי במסע. האמת היא שהיה לי ממש טוב להשתזף ולהסתלבט, לשחק בצעצועים ולקרוא ספרים חדשים שאבא נתן לי. אבא פינק אותי כל היום, גלידות, אבטיח, מה לא?!

כשהייתי כבר בין 40, אבא אמר שאני כבר גדול ואני צריך לדעת לדאוג  לעצמי לחיות חיים יותר מסודרים. בעצם הוא אמר שאני צריך...להגיע הביתה!

האמת היא, שאהבתי את המדבר ומאוד רציתי להישאר בו. מאד נהנתי מהפינוק והטיולים ופחדתי להתחיל לעבוד. אבל כיוון שאבא חכם וגדול- החלטתי שאפשר לסמוך עליו, התחלתי ללכת.

כשנכנסתי הביתה, ממש הייתי ילד טוב. דאגתי יומיום להשקות את העציצים, לנגב אבק, ובאופן כללי- דאגתי שהבית יהיה מסודר. אכסנתי את כל המתנות היקרות שקיבלתי בזמנו מאבא תוך זהירות מרבית. כיוון שהיה לי הרבה סוגים, שמתי כל אחד במקום המתאים לו. חלק במטבח, חלק בסלון, חלק במקלחת, בארון- לכולם הקדשתי חלק בבית!

לאט לאט התחלתי לשכוח את חשיבות המתנות שאבא נתן לי., ואת בקשתו היחידה והמיוחדת. נשברה לי המכונית, הוצאתי עין לבובה, אבדתי המון חלקים מהלגו. ספר אחד נפל לי מהחלון, ואת הטטריס בכלל לא מצאתי. ובכלל לא התרגשתי מזה, כי יש לי עוד המון צעצועים! אבל אבא כעס, כעס ממש. אף פעם לא ראיתי אותו ככה! הייתי כזה ילד רע הילד הרע שבתוכי, לא אני. ואבא כעס וגירש אותי מהבית, ואני נשארתי בחוץ, לבד, בקור, בוכה... כל הלילה ישנתי על ספסל בגן הציבורי, ובבוקר כאב לי הגב נורא, והייתי מצונן!

אבא אמר לי שעוד לא למדתי את הלקח שלי והוא לא מרשה לי לחזור הביתה, והוא השאיר אותי כמעט שבוע בחוץ...ומיום ליום החמיר מצבי עד שיום אחד בא אבא ומצא אותי בפינה קטנה ברחוב צר, ואמר: "בוא ילד, בוא הביתה.."

כמובן שרצתי הביתה! אך הראש כאב לי והרגשתי לא טוב. וכשקמתי מהמיטה- התנדנדתי כולי, ורגל אחת דרכה על השנייה, ונשכתי את הלשון, והידיים לא הגיעו לשיתוף פעולה. הרגשתי שאני לא שולט בעצמי, והן מרביצות. אולי אלה מחיאות כפיים? לא!!! אני יודע את ההבדל!

אבא אמר לי שפה הוא לא יוכל לעזור לי, ואולי טיפול בחו"ל יועיל ואני אירגע ואחזור לעצמי כמו שהייתי פעם, ילד טוב, בריא ושלם!

יצאתי לחו"ל.

האמת- די יפה שם. אבל הצרות האמיתיות רק התחילו. בגלל חילופי מיזג האוויר- כל הגוף כאב. אני לא רגיל לטמפרטורות כאלו. מרוב שהיה נורא, התחלתי ללכת כמו איזה ברווז, עם ידיים ורגליים פסוקות.

אנשים כבר ממש תהו על קנקני. אוי, מה לא היה לי? כאבי בטן, ראש, כליות, ראות, עיניים, מעיים, לב, מה לא?! כל מה שיש...חולה!!!

לפעמים התקפות חזקות, לפעמים פחות. כל פעם במקום אחר. אבל תמיד זיפת...עברה עלי תקופה ארוכה וקשה, ולא האמנתי שיהיה לזה סוף. האמת היא, שכששכנתי בבית החולים, מידי פעם נזכרתי באבא, אך לרגע. והרגעים האלו חלפו כ"כ מהר, עד שלפני איזה 100 שנה, אני חושב שזה היה בהתקפת הלב האחרונה שלי- ראיתי פתאום לנגד עיני את דמותו של אבא. ככה, ברור-ברור!

אולי זה כלום? אולי..אבל אני באמת חושב שראיתי אותו. והוא מלמל משהו. נדמה לי "בוא..." לא יודע, אולי זה בגלל  שרציתי כל כך שיקרא לי, אז דמיינתי כל איש ברחוב לאבא שאומר "בוא...". הייתי קרוע בתוך עצמי והתלבטתי ארוכות. ללכת? הוא מחכה לי? יש סיכוי להירפא? המחשבות אכלו אותי מבפנים.

החלטתי להושיט יד- ולבדוק את העניינים. פתאום הרגשתי איך התחיל לזרום בה דם. זה כמעט שכנע אותי, אבל אתם יודעים איך זה בעיות טכניות! אתה כבר כמעט יודע שאתה רוצה ורצוי- אבל את רגל שמאל לא הצלחתי להזיז. ממש שותקה, כאילו לא קשורה אלי! לקחתי בחשבון אפשרות של פירוד לצמיתות. ממש לקטוע? שאלה רצינית!

כל האיברים היו חלשים. גם אלו שכבר רצו והצליחו לזוז לא הצליחו למשוך את כל הגוף אחריהם. ואני תקוע, קרוע במעבר, מפורק כולי. החלק האקטיבי שלי הצליח לזוז, אך גם בבית לא בא על סיפוקו.

 הוספנו ופגענו אחד בשני, ואחר כך החלו הויכוחים של: איפה המקום של כל אחד בבית? וכמה אוכל הוא צריך? וכמה מים כל חלק יקבל? ובאיזה מרחק מהתנור ישב כול אחד?

כל אחד רצה להבריא את עצמו. מי ישלוט? מי המנהיג? מי שווה יותר? מי יותר חשוב? מה יותר חשוב?- כל אחד חושב שהוא הכי חכם, ושיעשו מה שהוא רוצה!

"כרגע חשוב לשטוף ידיים" לא, "הרגל רוצה לרוץ" ו"- זה הרבה יותר דחוף!". בקיצור- מרביצים ונשארים בויכוחים, הבית שלי הפך לגיהינום של צעקות. לפעמים תמהתי- בשביל זה עשינו את המאמץ לשוב? אפשר לחשוב, זה לא יותר טוב ממה שהיה בחו"ל, שם רבנו על תנאים מסודרים, מה קוראים לזה אידיאלים, דעות. מצחיק. לא, לא...זה עצוב. אפילו פעם הגענו למצב שאחד רצה להכות את השני, להכות אותו, לסלק אותו מהדרך...מה קורה לנו? צועקים, מגדפים, שונאים של ממש!

רגע...אמממ...רגע, רגע, מה אני מדבר על עצמי בלשון רבים?? אני אחד, לא? אני לא איברים נפרדים! אני גוף אחד!

איך אוכל בלי לב, ראש, גפיים, ציפורניים...

פתאום הבנתי שאני אחד-

אני אותו הילד המיוחד והמושלם!

הבן היחיד של ריבונו של עולם!

1) היכרות-פשוט היכרות,כל אחד אומר את שמו, איפה הוא לומד ומה הוא מצפה מהמדריכים.

2) לאכול סוכריות -שמים חבילת סוכריות בקופסא אטומה כך שהחניכים לא רואים איזה צבע הם לוקחים.כל חניך בתורו ניגש לקופסא ולוקח סוכריה אחד עם צבע מסוים.

מחליטים שכל צבע יהווה דבר אחר.למשל:

אדום-לספר בדיחה

ירוק-לספר פאדיחה

צהוב-שלוש עובדות עליך

כחול-תחביבים

3משחק -7 צעדים

4 איזה דבר קטן על הנושא של השבט

נותנים לאחד נייר כסף שבתוכו נייר, ואומרים לו לשמור אותו.

מספרים את הסיפור על האדם שאכל וופלים בתחנת רכבת, ואז קם וגילה שמישהו יושב ואוכל לו את הוופלים, ובסוף הוא מצא את הוופלים שלו בתוך התיק...

אפשר ורצוי להוסיף עוד סיפור אישי שקרה שהאשמת חבר או משהו כזה, ובסוף גילית שאתה האשם...

בסוף אומרים לחניך שהבאת לו את הנייר, לחפש נייר אצל אחד מהאנשים, וכמובן שהוא לא יחפש אצלו...

(אני יודע שזה לא מובן...
לשאלות, אפשר במסר אישי...) 

כשיש מריבות בשבט, קבוצה נגד קבוצה, נידוי של חניך וכו'....

סוג של גיבוש, קצר, ונראה לי שקולע:

מביאים פאזל מנייר, ונותנים לכל חניך חלק, ואחרי שהם מרכיבים אותו, מחסלים איתם חשבונות.

ז"א, לוקחים את החלק של משה, מקמטים אותו, בגלל שהוא הפריע אתמול בפעולה.

את החלק של מאיר זורקים, כי אתמול הוא הציק לחבר.

ככה עושים לכולם, עד שחלק אחד נשאר, ומראים לכולם כמה הפאזל "מושלם" בלי כל המעצבנים האלה....

לתת להם לשחק, או לעשות משהו אחר, שיגרום להם להתווכח...

פעם אחת אתם נותנים להם לשחק ולהתווכח, ופעם אחת אתם שמים שופט, וקובעים איתם שמה שהשופט מחליט, זה מה שעושים, ולא מתווכחים.

מראים להם שהרבה יותר נחמד והגיוני, שיש מישהו שקובע...

בעקרון חסר לנו משחק אחד אז נשמח לרעיונות..

בהתחלה משחקים משחק שבו יש חוט והם עומדים בצד אחד ובצד השני המדריכים עם משהו ביד. אומרים שכל פעם שמישהו עובר את החוט הוא מקבל עונש(תהיו יצירתיים).. בהתחלה יש למדריכם דברים מעאפנים ואפחד לא עובר. אחרי זה ממשיכים לעשות דברים יותר שויים(אוכל וכו..) והחניכים עוברים כי זה שווה, ובעצם עוברים את הגבול.

אחרי זה מקריאים את הסיפור בארץ יצוריהפרא על אחד שמתחצף ומקבל עונש ובעקבות כך פורץ את הגבולות של חייו ויוצא לארץ יצורי הפרא.

אחרי זה עוד משחק-רעיונות!

ואז סיכום על זה שיש גבולות שאסור לעבור ויש גבולות שמותר ולפעמים צריך תלוי מה המטרה והסיטאוציה.

סה''כ פעולה נחמדה לשבת..

---------

עריכה- הצעת משחק- אח*פז!נת

בהתחלה מעבירים בין החניכים חבילת במבה, אומרים להם שכל אחד יקח כמה שהוא רוצה... אחרי שכל אחד לקח [אומרים להם לא לאכול עדיין] , אומרים להם שיספרו כמה במבות יש להם, ולפי מספ' הבמבות הם צריכים לעשות סיבובי ריצה...

אח"כ נעמדים בקו מסויים, כל חניך בתורו זורק קוביה והולך מספ' צעדים הפוף ממה שיצא לו... [יצא 6 הולך 1. יצא 5 הולך 2. יצא 3 הולך 4...] וצריך להגיע לנק' מסויימת...

אח"כ משחקים "אף פעם לא"

והמסר-

לפעמים מה שנראה לנו כהפסד זה יכול להיות ניצחון אמיתי...במשחק הראשון כל אחד לקח כמה שיותר במבות.. ובעצם מי שלקח הרבה רק הפסיד מזה כי הוא רץ המון.. ובמשחק השני, תמיד בקוביה רוצים שיצא מספרים גבוהים, אבל פה דווקא מי שהיה לו מספ' גבוה הפסיד מזה..ובמשחק האחרון... בד"כ מי שלא עושה דברים הוא יעני "דפוק" ו"לא שווה" וכד'.. אבל פה הוא רק הרוויח...ואפשר ביחד עם החניכים לחשוב על דוגמאות מהחיים..-היה אור אדום ברמזור וזה גרם לי להפסיד את האוטובוס, אולי אותו הפסדתי אבל הרווחתי את החיים ... [-ולזרום עם המסר...]

יושבים במעגל- ברקע- מוזיקה רגועה- ומתחילים 'דמיון מודרך'

"תחשבו שאתם עכשיו על חוף הים הזהוב. מסביבכם דקלים, הים הכי כחול שאפשר לחשוב [וכו'-מתארים את הנוף של גוש קטיף] ופתאום- הכל נעלם. לוקחים לכם הכל".
"תחשבו שאתם על הר גבוה, הרוח מנשבת- רואים את כל ארץ ישראל..... [מתארים את הנוף של צפון השומרון] ופתאום- הכל נעלם."

מחלקים לכל אחת דף- ואמרים לה לצייר/לתאר את הבית שהיא הייתה רוצה שיהיה לה- איך הוא יראה.

עוברים וקרעים את הדפים של כולן.

אפשרות אחרת:

מחלקים לקבוצות ומביאים לכל קבוצה לגו/פלסטלינה ואומרים להם לבנות בית כמה שיותר יפה- ואז הורסים להם.

-שמים ברקע את הדיסק "נגוהות מאופל"- שירים של חליליות שמשולב בהם הקלטות מהגוש-

שואלים איך הבנות הן הרגישו שקרעו להם את הדפים

מתארים את גוש קטיף- המקום, מה הוא היה וכו' ואז מספרים על הגירוש.

מקריאים את הקטע של הרב חנן פורת "איפה ישנם עוד אנשים כמו האנשים ההם" [בתחילת הספר "שחר כתום".

אפשר לפתוח דיונים, לספר חוויות ועוד.

מביאים דפים וצבעים ואומרים לחניכים לציר איך הם רואים את השבת. במקביל המדריך\כה מקשקש על דף אחד בשחור ומשאיר חלקים קטנטנים לבנים. ועל דף שני מציר נקודה אחת שחורה. וכשכולם מסימים מי שרוצה מציג את מה שהוא ציר+הסבר למה הוא ציר את זה. ולבסוף המדריך\כה מראה את הדפים שלו ואומר ששניהם בעצם אותו אחד- פשוט-הדף המקושקש הוא הנקודה השחורה רק בהגדלה... ובעצם השבט לבן וטוב ויש לו נקודה שחורה לשפר כמו כל שבט אחר...

זו סתם פעולה מגניבה!!!

תעודה זה אוסף  של מספרים

מספרים זה אוסף של קווים

קווים זה אוסף של נקודות

נקודה?!?!?

מה מפחיד בנקודה????

ואז משו כמו

קטן עליכם וכו'...

מטרת הפעולה:

החניכים ירגישו מה זה לצפות למשהו, ומדוע בנ"י ספרו את הימים ועשו כ"כ הרבה הכנות לפני קבלת התורה [ואנחנו גם- מקבלים את התורה בכל שנה מחדש].

מהלך הפעולה:

1. נותנים לחניכים משהו "שווה" [קולה, סוכריה וכד'] ואומרים להם שאסור לאכול עד שנגיד להם.

2. מציגים מצבים שונים בחיים של ציפייה. [לחופש הגדול, ללידה, לטיסה, לשיעור שייגמר וכו'.]

3. קוראים 2 מקורות בתורה - אחד על ההכנות למעמד הר סיני, והשני על ספירת העומר.

(מצורף למטה) שואלים - למה לדעתכם היו צריכים כ"כ הרבה הכנות? ולמה צריך לספור את הימים?

--אפשר למתוח עוד את הזמן כדי להעצים את המתודה הראשונה- סבב מה נשמע וכד'--

4. אומרים לחניכים שהם יכולים סוף סוף לאכול את הצ'ופר.

מסבירים: כשאתם חיכיתם שתוכלו כבר לאכול, וגם בסיטואציות שהראנו- סופרים כל דקה עד שיגיע הרגע המיוחל. וככה בנ"י, בפסח הם אמנם יצאו ממצרים, יש להם חרות- אבל עדיין אין משמעות לחירות הזאת! כשיש לך כוס קולה ביד ואתה לא יכול לשתות- מה עוזרת לך הקולה?! בשבועות, כשהם יקבלו את התורה- לחירות הזאת תהיה משמעות. ולכן הם כ"כ מחכים לקבלת התורה, ועושים כ"כ הרבה הכנות.

וגם אנחנו, כל שנה מחדש מקבלים את התורה בשבועות. ובספירת העומר אנחנו ממש סופרים את הימים- מחכים בקוצר רוח שזה יגיע כבר.. ולכן גם צריך כ"כ הרבה הכנות.

אז שנזכה!!

"וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱ-לֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן-הָהָר לֵאמֹר...  אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל-כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי: וְעַתָּה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ: וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ... וַיַּעֲנוּ כָל-הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה...  וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵךְ אֶל-הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם: וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד יְהוָה לְעֵינֵי כָל-הָעָם עַל-הַר סִינָי:... וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן-הָהָר אֶל-הָעָם וַיְקַדֵּשׁ אֶת-הָעָם וַיְכַבְּסוּ שִׂמְלֹתָם:" [שמות יט]

"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לה':" [ויקרא כג]

כבוד

1. לתת לחניכים להגדיר "כבוד" , הם לא יצליחו. מקראים את ההגדרה המילונית

שזה משהו כמו פאר, יקר, הערכה והוקרה כלפי עד מתוקף סמכותו או ערכו הפנימי.

2.דיון:  למה בכלל צריך כבוד? לא עדיף שכל אדם יחיה לעצמו, מה בכלל החשיבות של

זה?

3. אפשר לשים שתולים, ברב המקרים זה פשוט קורה לבד, במהלך הדיון חניכים

יתפרצו אחד לדברי השני לעצור אותם להראות שאפילו שאנחנו מדברים על כבוד וכמה

 שהוא חשוב אנחנו לא

נוהגים כבוד זה בזה ולא מתייחסים למה שחברים שלנו אומרים

4. בד"כ תגיעו למסקנה שכבוד זה הדבר הכי בסיסי שבלעדיו אין קיום לעולם <כמו

סיפור נוח>.

5. כבוד עצמי- להדגיש כי אסור לאדם לחשוב את עצמו לאפס, צריך שלאדם יהיה ערך

מסוים כלפי  עצמו.. אבל שהוא לא יהפוך לגאווה.

6. המסקנות שאנחנו הגענו אליהן:

צריך להיות כבוד לכל אדם, גם זר לחלוטין גם אדם שאני לא מסכימה איתו.

לחברים הקרובים שלי צריך להיות לי יותר קל לכבד אותם כי אני כבר מוקירה בערך

הפנימי שלהם.

לרבנים הורים ומורים יש לי כבוד שהוא כי הם מבוגרים אבל שוב אני מכירה בערך

הפנימי שלהם.

- האם הערך של האדם נמדד לפי הבגדים שהוא לובש? <להקריא בגדי המלך

החדשים<

נותנים סיטואציה בה תגובתו של החניך תראה על הכבוד שהוא נותן לאחרים,  לדוג' :

' אתה זורק עטיפה של חטיף בשביל, האיש הבא מעיר לך, מה תהיה התגובה?'

ומחלקים לחניכים 3 פתקים של

"אני אקשיב לו וארים את הנייר מהשביל" ,

"אני אקשיב לו, אחכה שהוא ילך ולא יעשה כלום"

ו-"אני לא ישים עליו, למה מי הוא?!?!"

נותנים את הדמויות הבאות: איש מהקבוץ שאני מכיר, סתם איש מהרחוב, מורה בביה"ס , המחנך שלי בביה"ס , מנהל בי"הס, סתם ילד מהיכתה, חבר קרוב ומדריך משבט אחר. (כל אחד לפי האזור שהחניכים שלו גרים/ גדלים...) 

ואז שואלים "אם האיש הבא היה אומר לך את זה, מה היתה התגובה?" וכל אחד מרים את התגובה לדעתו, ככל שהאיש פחות חשוב בעינהם(נגיד מנהל ביה"ס לעומת מדריך של שבט אחר) והחניך בכל זאת יכבד, נותנים לו יותר ניקוד, המטרה להגיע לכמה שיותר נקודות ומי שיש לו הכי הרבה נקודות, ז"א שהוא נותן הרבה כבוד (לדאוג שהכל יהיה בהומור, שאף חניך לא יחכה לכם בשיחים בדרך הביתה...)

 2. מבקשים מ-2 חניכים לצאת החוצה ולהכין הצגה לכל השבט, ובנתיים אומרים לשבט שכשהם באים להציג לא לתת להם להציג, ולהפריע או פשוט לא להקשיב.

אח"כ מוציאים אותם שוב (או 2 חבר'ב חדשים) ואומרים לשאר השבט שיקשיבו וישתפו פעולה.

ואז שואלים את המציגים- איך היה לכם יותר נעים? ולמה? - ואת שאר השבט- מה דעתכם? איך הייתם מרגישים במקומם?

3. דיון- (לא חייבים את השלב הזה...אבל זה סתם יכול לחזק את כל העניין)

נותנים דמות מחיי היומיום, אתם, מורה, כל אחד אחר שהם אמורים לשים עליו ובדר"כ לא עושים את זה, ושואלים האם היחס שלנו למורה הזה, חוסר הכבוד, משתווה לאיך שהתייחסנו עכשיו לחברים שניסו להעביר את ההצגה? אם כן, למה? אם לא, למה?, קיצר לנסות לכוון את הדיון לכך שהם יצטרכו להסביר למה זה בסדר התנהגות כזאת? ...(ככה ממשיכים עד שממש תעצבנו אותם, וזה הזמן להתחיל לרוץ... חחח סתם!)- לא יהיה להם מה להגיד....וזה השלב לעבוד לשלב הרביעי והמשכיל...

4. המסר! - אפשר לשנות את הנוסח..אבל בגדול זה הולך ככה...

לא משנה מי עומד מולך ועד כמה אתה אוהב או לא אוהב אותו, בן כמה הוא ,מאיפה הוא בא ומי החברים שלו - חייבים לתת כבוד לאותו הבנאדם!  כמו שלכם לא נעים שלא מקשיבים ומתייחסים לדברים שלכם, תאמינו, אתם לא היחידים, למי שעומד מולכם זה לא נחמד באותה המידה!

תנו כבוד לאחרים, ובתמורה קבלו את הכבוד שמגיע לכם, ומגיע לכם!!!

**צופר למעוניינים שהצליחו להגיע עד הלום....

..."כולם היו יודעים אז טוב מאוד, למי למי יש יותר כבוד!!!"...

          מעפילים (או איזה שבט שלא תהיו..) תשס"ח - כל הכבוד שרק אפשר!

 http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t108907#1034757

בס"ד

פעולה על אהבת ישראל

שלב א':

משחק פינוקיו.

מוסר השכל:לבני אדם יש נטייה "לדרוך" על אחרים בשביל האינטרסים של עצמם.אדם מוכן להרוס לחבירו כדי להצליח.

שלב ב':

להסביר שהרב אריה לוין ממש לא דרך על אחרים כדי להצליח.הוא עשה הרבה חסד.

להביא את הסיפורים הבאים לכל שלושה חניכים,וכל קבוצה צריכה להציג את הסיפור בין2-3 דקות,שצריך לספר מא'-ת'.(נספח).

 שלב ג':

אבנר, אמור היה לנסוע לחו"ל, ארז את חפציו, סידר כמה עניינים אחרונים... והנה הוא מוצא את עצמו כשעה לפני זמן העלייה למטוס. כרגיל בטיסות מעיין אלו, הוא מעולם לא פספס הזדמנות לקנות את העוגיות האהובות עליו במיוחד, הוא קנה 2 קילו, 'שיישאר גם לטיסה... 

נשארה לו חצי שעה לטיסה. אבנר התיישב בספסל המשקיף לעבר מאות המטוסים השועטים לעבר הרקיע הנעלם... הוא פתח את תיקו האישי והוציא ספר מעניין. לפתע שם לב שמתיישב לידו אדם הלבוש בהידור רב. בלי יותר מדי התפעלות הכניס אבנר את ידו לתוך חבילת העוגיות, והחל לשקוע בקריאה, תוך כדי אכילה נלהבת. לפתע שם לב שאותו אדם שיושב לידו מכניס אף הוא את ידו לתוך חבילת העוגיות ולוקח לעצמו חופן בל יבוטל במטרה לאוכלו!

אבנר היה פשוט המום, כאשר התופעה חזרה על עצמה מספר פעמים, תהה: ה"טקט" של האנשים היום פשוט בשפל המדרגה, והמשיך לקרוא בספרו תוך כדי תחרות על העוגיות בשקית, עד שנשארה העוגייה האחרונה.

'עכשיו נראה עד כמה שפל הוא' - חשב לעצמו אבנר נראה מה יעשה עכשיו, האם יאכל את זו האחרונה או שמעט כבוד נשאר לו והוא ישאיר לו לפחות אותה. להפתעתו הוא הוציא את העוגייה האחרונה חצה אותה לשניים, חצי אחד הכניס לפיו ואת החצי השני החזיר לשקית. אבנר היה פשוט המום, זה כבר עבר כל גבול! עכשיו גם הליצן הזה מתחשב בי?!

(לפתוח דיון,על מה אתה היית עושה במצב כזה?)
השעה המיוחלת הגיעה – שעת העלייה למטוס! אבנר היה פשוט מאושר, אמנם עוגיות לא יישארו לו לטיסה... אבל לפחות את הספר שלו אף אחד לא ייקח ממנו, הרגיע את עצמו. עולים למטוס, זהו הגיע הרגע! כמה אבנר חיכה לו לאותו רגע שיגאל אותו מהמבוכה שהייתה מנת חלקו בדקות האחרונות, הוא היה המאושר באדם. עלה למטוס והתמקם בחלקו הקדמי של המטוס שם מרגישים פחות את טלטלות הנסיעה...

טוב עכשיו אפשר לחזור לספר שאני חייב לסיים בטיסה הזאת אחרת אין זמן אחר - אומר אבנר, ומיד בא להוציא את ספרו אך עיניו צדו הפתעה שלה לא ציפה: אני לא מאמין – קרא בקול: "חבילת העוגיות! מה היא עושה פה?" זאת אומרת היא שלי... אז חבילת העוגיות ההיא הייתה שלו... מה?! איך חשבתי עליו כך? אבנר פשוט הרגיש נורא, הוא רצה להיעלם כדי לא להיתקל באותו אדם, הוא התבייש בעצמו כל כך.

שלב ד':

לסיכום הפעולה,מה ראינו?

ראינו את דמותו של ר' אריה לוין שממש לא דרך על אחרים בשביל עצמו כמו במשחק "פינוקיו" אלא תמיד רצה לעשות חסד,הקשיב לאחרים באהבת ישראל גדולה.ראינו גם מהסיפור של העוגיות שלא תמיד המציאות כמו שאנחנו רואים בעיניים,יש דברים מעבר וצריך להתחשב בזולת.

נספח:

סיפור 1:

יום אחד כאב לאשתו של ר' אריה לוין הרגל,אז ר' אריה ואשתו הלכו ביחד לד"ר בייטרוסתרה.כשהגיעו תורם והם נכנסו לד"ר בייטרוסתרה,אז ר' אריה אמר לרופא:"שלום ד"ר בייטרוסתרה כואב לנו הרגל",אז הרופא שאל אותו:"למה אתה אומר לנו?" אז ר' אריה ענה:"כי אני כל כך מחובר לאשתי עד שאני מרגיש את הכאב שלה,כאילו ממש כואב לי".

ד"ר בייטרוסתרה התפעל מאוד מאוד ואמר:"זה אהבת ישראל אמיתית".

סיפור 2:

בזמן מלחמת הקוממיות נהרג לאחד ששמו יעקב בן במלחמה.כשהוא ידע על זה

זה היה חצות הלילה והיא יצא לירושלים הקרירה כולו רועד מבכי.איש לא היה ברחוב,עד שפתאום הוא ראה דמות שמתקרבת אליו.היה זה ר' אריה.הוא התחיל לעודד אותו ולנחם אותו עד שיעקב התעודד.

סיפור 3:

יום אחד ביקש ר' אריה מהרב מנחם שיתלווה אליו לנסיעה לבית חולים למצורעים.הם ירדו מאוטובוס ערבי בבית לחם,ונכנסו לביה"ח.ר' אריה נכנס חדר חדר,חיבק כל ערבי,נתן לו אוכל,שתייה ובירך אותו.כשהם יצאו למסדרון שאל אותו הרב מנחם:"למה כבוד הרב נוסע מחוץ לעיר כדי לבקר מצורעים ערבים?",ענה לו ר' אריה:"יש כאן יהודי אחד ובודד המאושפז עם כל החולים הערבים ובזכותו אני הולך ומבקר את כל החולים..."ענה הרב מנחם ואמר:"זה דוגמא לאהבת ישראל אמיתית".

סיפור 4:

ערב אחד ישבו ר' אריה וילדיו ולמדו ביחד.לאחר מכן רצה ר' אריה ללכת לישון ולהשכיב את ילדיו,אז הוא פתח את הדלת של הבית והלך להתכונן לשינה.אז ילדו שאל אותו:"אבא,למה אתה משאיר את הדלת פתוחה?",אז ענה לו ר' אריה:"כדי שאם מישהו יזדקק לעזרתי,לא ימצא דלת נעולה ולא יחשוב כי מטריד הוא את הרב".

20110325150407.doc

העברתי לחניכים בכיתות ו'-ז', ואני הולך להעביר לחב"ב...

זה כתוב יותר בצורה שמזכירה לי, ולא בצורה של פעולה. אז מי שמתקשה, לא הבין יש לו שאלות, חולק עלי- שיכתוב, ויזרוק לזבל.

סתם, שידבר איתי...

אני לא אתחיל להעלות כאן את כולם - כי אני ממש לא אגמור... 

אבל- מי שצריך צ'ופרים... מוזמן לשלוח לי מסר אישי עם הנושא... ואני אחפש לו בין כל הצ'ופרים שלי משהו מתאים...

(תשלחו מסר אישי ולא תגובה כאן - כי תגובה הסיכוי שאני אראה יותר קטן מהסיכוי שאני אראה את המסר אישי...)

בהצלחה!!

"לך בכחך זה..." (ה' לגדעון...)

מכינית שקית קטנה עם פתקים של כל אות ומשחק וכל פעם מוציאים פתק אחר ועושים מה שרשום:

א- "אני" כל אחד אומר 'אני' בטון מצחיק ומי שצוחק מוסיפים לו שם. נגיד: אני בבון, ואז אח"כ אם שוב צוחק מוסיפים עוד שם נגיד: אני בבון שמן...

ב- "בלאגן" כמו אנדרלמוסיה, אינלי כח להסביר...

ד- "דג מלוח"

ה- "הרצל אמר..."

ו-

ז- "זרם"

ח- "חתולתי המסכנה" יושבים במעגל ויש חתולה אחת באמצע והיא פונה כל פעם למישהו ואומרת 3 פעמים 'מיאו' וצריך לענות לה בטון מרחם 'אוי חתולתי המסכנה' 3 פעמים... אם החתולה צוחקת או מדברת [היא צריכה להתנהג כחתולה לכל דבר] היא פסולה אם מי שפונים אליו צוחק הוא פסול, ואם גם החתול וגם מי שפונים אליו צוחקים הם שניהם פטורים...

ט-

י-

ל- "לשים מטפחת"

מ- "משחק המלפפון"

נ-

ס- סרדינים

ע- "רגליים רגליים עיניים"

פ- "פלונטר"

צ-

ק-

ר- "רוצח"

ש- "שעת סיפור" מקריאים את הסיפור על החטא ועונשוקו...

ת- "תופסת"

בנטיעות וכזה נראה לי שכן

במחנה יש משהו נפרד

לאיזה גיל, איזה חלק שקשור לתפילה?

כיתה ד..

על החשיבות של להתפלל מנחה בסניף..

אצלנו אחרי המפקד כל שבט מתפלל לבד והרבה חניכות לא ככ שותפות במקרה הטוב יושבות בשקט במקרה הרע גם מדברות ואז יוצא שמי שמתפללת כביכול מפסידה כי היא לא בענינים.

רוצה פעולה מפוצצת כזאתי על תפילה ולמה חשוב שיגרה אותם להתפלל..

חלק ממערך בת מצוה

באמת להעביר להם את ההרגשה שתפילה זה לא עול, זה לא עוד משימה מעיקה שצריך לסמן עליה וי.. 

להלן מערך שיעור של חצי שעה בנושא תפילה, המיועד לנוער דתי בכיתה ו' ומחולק לשלושה חלקים של 10 דקות כל אחד. המערך מותאם לגיל ולרקע הדתי של התלמידים, תוך שימוש בשפה פשוטה ופעילויות קצרות וממוקדות:

חלק ראשון: פתיחה והיכרות עם הנושא (10 דקות)

מטרה: לעורר עניין ולחבר את התלמידים לנושא התפילה.  

דקה 1-2: שאלה פותחת  

שאל את התלמידים: "מה אתם מרגישים כשאתם מתפללים? משהו מיוחד או אולי משהו שקשה לכם בזה?"  

תן ל-2-3 תלמידים לשתף בקצרה (30 שניות לכל אחד).

דקה 3-5: סיפור קצר  

ספר סיפור קצר על חנה מהתנ"ך (שמואל א', פרק א'): "חנה התפללה בלב שלם לבקש בן, והתפילה שלה הייתה כל כך חזקה שהיא ממש דיברה עם ה' כמו עם חבר."  

שאל: "מה אתם חושבים שהפך את התפילה שלה למיוחדת?"

דקה 6-10: דיון קצר  

שאל: "למה לדעתכם חשוב להתפלל? מה זה נותן לנו?"  

עודד תשובות כמו: קשר עם ה', שקט בלב, תחושת תמיכה.

חלק שני: הבנת התפילה דרך פעילות (10 דקות)

מטרה: להמחיש את המשמעות של התפילה בצורה חווייתית.  

דקה 1-2: הסבר קצר  

אמור בצורה פשוטה: "תפילה היא כמו שיחה עם ה'. לפעמים אנחנו מבקשים, לפעמים מודים, ולפעמים סתם רוצים להרגיש קרובים."

דקה 3-8: פעילות קבוצתית  

חלק את הכיתה ל-3 קבוצות קטנות.  

תן לכל קבוצה משימה:  

קבוצה 1: כתבו 3 דברים שהייתם מבקשים בתפילה.  

קבוצה 2: כתבו 3 דברים שהייתם מודים עליהם.  

קבוצה 3: כתבו 3 דברים שמרגישים לכם קרובים ללב בתפילה (למשל: שיר, מילה או רגע).

כל קבוצה מקבלת דף ועט, ויש להם 5 דקות לעבוד יחד.

דקה 9-10: שיתוף מהיר  

נציג מכל קבוצה משתף בקצרה (30 שניות לקבוצה).

חלק שלישי: סיכום וחיבור אישי (10 דקות)

מטרה: לעזור לתלמידים לקחת את הנושא איתם ליום-יום.  

דקה 1-3: דבר תורה קצר  

אמור: "בתפילה אנחנו לא רק מדברים, אלא גם מקשיבים. כמו שכתוב בתהילים 'קרבת אלוקים לי טוב' – כשאנחנו מתפללים, אנחנו מתקרבים לה'."

דקה 4-7: פעילות אישית  

תן לכל תלמיד דף קטן וכתוב עליו: "כתבו משפט אחד שהייתם רוצים להגיד לה' בתפילה שלכם היום."  

תן להם 2-3 דקות לכתוב בשקט.

דקה 8-10: סיום מעודד  

אמור: "כל תפילה חשובה, גם אם היא קצרה או פשוטה. נסו השבוע להתפלל משהו קטן מהלב שלכם."  

סיים בשאלה: "מי רוצה לשתף את המשפט שלו?" (רשות, לא חובה).

הערות למנחה:

שמור על אווירה קלילה ומכבדת.  

התאם את הקצב לפי התגובות של התלמידים – אם חלק אחד מתארך, קצר את הבא.  

הבא דף ועטים לפעילויות.

אם זה בשבת קודש תעביר בעל פה.

בהצלחה!

מחפשת יותר פעולה עם משחקים שבסוף מתקשרים לענין התפילה פחות דיונים ושאלות

מנסיון כל הדיונים וכו לא ככ פועל הם צריכות לזוז חח

אני ממש מסכימה איתך..

לאיזה כיתה?

בסוף עכשיו לא כ"כ מרגישים את זה אבל אם זה ימשך זה יגיע למצב שהיה לפני כן שלא דיברנו המדריכות מלבד מי מכינה את הפעולה. מצב שבטוח לא רוצות להגיע אליו. אף אחת.