המעיין בקטלוג הספרים של הוצאת 'פרדס' החיפאית יוכל למצוא שם כותרים כגון 'כל יום טרבלינקה' – על שחיטת עופות, וכן ספרים העוסקים בנכבה הפלשתינית ובפמיניזם קיצוני. גם הספר 'מגרסת הזהויות' נמצא שם. קשה להאמין, אבל ספר זה, שיצא לאור בהוצאה שמאלנית רדיקלית, ושעוסק בניתוח חד של ההיסטוריה והעקרונות של המקצוע העונה לשם 'מדעי היהדות', תוקף תחום זה מכיוון בלתי צפוי.


"יש נטייה במוסדות תרבותיים מסוימים לטשטש נקודות מסוימות ולשמר את הבורות, כדי שיוכלו 'למכור' דברים ללקוחות. מדעי היהדות מדחיקים את הנקודה המרכזית ביותר בעיסוק שלהם כדי לעזור להם לכונן זהויות יהודיות"
הספר, שעל הכוונת שלו נמצאים מדעי היהדות באקדמיה בכלל ובאוניברסיטת בר-אילן בפרט, נראה כמסייע להתקפות על האוניברסיטה מהאגף התורני יותר בציבור הדתי-לאומי, אולם הפעם מהצד השני. לא מהצד הדתי אלא מהצד המדעי.

שחר פלד, יליד תש"ך (1960), נשוי ולו ארבעה ילדים. בנעוריו בילה שש שנים עם הוריו בסקוטלנד, שם עבד אביו על דוקטורט בארכיטקטורה ובפסיכולוגיה ("הוא יודע להתאים את הבית לאופיו של האדם המתגורר בו"). בסקוטלנד רכש פלד ידע רחב באנגלית. עובדה זו מסייעת לו בעיסוקו המרכזי הנוכחי כמתרגם, כאשר במשך חמש שנים עבד בטכניון, הסמוך למקום מגוריו, כמתרגם מדעי. נוסף לכך למד פלד פסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה בתכנית למצטיינים, והוא עוסק גם בייעוץ לזוגות, לאו דווקא דתיים.

כאוטודידקט, מרבה פלד לעסוק בהכרת האדם את מציאותו, "במה שעושה את האדם אדם". הוא קרא הרבה פסיכולוגיה, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה. "המוטיבציה המרכזית שמניעה אותי היא לברר באופן אמיתי כיצד המציאות שאנחנו חיים בה בנויה.

המציאות כוללת רבדים רבים: רובד ביולוגי, אנתרופולוגי, כלכלי, וכן רובד שבו אנשים חוקרים את המציאות עצמה, הלא הוא המדע. בכל המורכבות של התרבות האנושית, הנקודה החשובה ביותר היא היושרה האינטלקטואלית. אם אתה מבלף ועושה פוזות, לעולם לא תוכל להיפגש עם המציאות". 

האקדמיה משמרת את הבורות

"יש נטייה במוסדות תרבותיים מסוימים לטשטש נקודות מסוימות ולשמר את הבורות, כדי שיוכלו 'למכור' דברים ללקוחות. אני טוען שבר-אילן והמכללות הדתיות היונקות ממנה משווקות סחורה שיש לה השלכות זהותיות-תרבותיות עבור דתיים ולא דתיים כאחד בארץ, וזה מבוסס הן על בורות והן על מנגנון פסיכולוגי של הדחקת הנקודה המרכזית באישיות, שאלמלא הדחקתה – האישיות עלולה לקרוס. מדעי היהדות מדחיקים את הנקודה המרכזית ביותר בעיסוק שלהם כדי לעזור להם לכונן זהויות יהודיות, וההדחקה הזו עמוקה כל-כך עד שהם עצמם אינם מודעים לה".

על גב הספר 'מגרסת הזהויות' נכתב כי שחר פלד עמל על ספרו במשך שבע שנים, והוא כולל "סקירת ספרות רחבת היקף ומחקר שדה באוניברסיטת בר-אילן".

"מטרתו של הספר", אומר פלד, "הינה לשבור יומרה ולחשוף פוזה, להראות כיצד הפוזה הכאילו מדעית משרתת מטרות נוספות, חברתיות".

כמו שטרות כסף, שכשלעצמם אינם אלא פיסות נייר, והערך שלהם נובע מהיותו מוסכם על הקונה והמוכר כאחד, כך הדבר גם בידע. החברה הסכימה על ידע רשמי, שמי שמחזיק בו יש לו ערך בעיני החברה החורג הרבה מעבר לידיעות שבהן הוא מחזיק. אותה התפעלות יתר מכל המחזיק בתואר אקדמי ונכונות לקבל את דבריו מבלי לבדקם מכונה על-ידי פלד 'מדעניזם'.

"כתבתי את הספר", אומר פלד, "כי ראיתי שבבר-אילן ובמכללות הדתיות הקשורות אליה מלמדים אנשים תוך הסתמכות על 'בורות מכוננת'. אתה נדרש להיות בור במדע, בהיסטוריה ובפילוסופיה כדי שאפשר יהיה ללמד אותך מדעי היהדות".

לפלד חשוב להדגיש כי טענותיו אינן נגד מדעי הטבע, אלא נגד העובדה שמדעי היהדות, מדעי רוח והאקדמיה בכלל מנצלים את האמון שניתן למדעי הטבע לצורך דברים שאי אפשר לבדוק אותם. כך לדעתו גם עצם השימוש במילה 'מדע' כלפי מדעי הרוח – משל היו אלו מדעים אמפיריים כמו מדעי הטבע. למען האמת, פלד אינו מתנגד לעיסוק במדעי הרוח, ואף לא לעיסוק במדעי היהדות, אלא רק למה שהוא מכנה "הפוזה להציג זאת כמדע".

"המגמה להכיר במוגבלותם של מדעי הרוח, ובעיקר ההיסטוריה, ידועה היום בעולם, והיא מכונה 'משבר ההיסטוריציזם'. משבר זה בנוי על ההכרה ההולכת ומחלחלת בעולם כי ההיסטוריון אינו מדען, אלא סדרן ופרשן של מאורעות, על-פי שיקול דעתו הסובייקטיבי.

"אנשים רבים אינם מבינים את הספר", אומר פלד, "וחושבים שאני נגד מדעי היהדות. זה לא נכון; מה שאני טוען הוא שלמדעי היהדות יש תפקיד בכינונה של זהות ישראלית ויהודית מודרנית, עד כדי כך שאין לך זהות יהודית בת ימינו שאיננה מושפעת ממדעי היהדות".

גם במאה שערים?

"אדרבה, דווקא הסתגרותם של אנשי מאה שערים היא הדרך שבה הם הושפעו ממדעי היהדות. גדולי ישראל מעולם לא הסתגרו בפני ידע, והצורך של מאה שערים להסתגר נבע מתגובת נגד נוכח צמיחת מדעי היהדות".

הבסיס המדעי אבד

פלד אומר כי חוקרים כמו אניטה שפירא ועמוס פונקנשטיין כבר הצביעו על ההשפעה התרבותית הרחבה של מדעי היהדות על זהות ישראלית ויהודית, ובזה אין חידוש. "החידוש בספרי הוא בהבנת האופן שבו ההשפעה הזו נוצרת, ובניתוח המנגנון המדויק של השפעת מדעי היהדות על התרבות".

מה שאתה אומר נכון לגבי העשירון המשכיל העליון. אבל איזו השפעה יכולה להיות להם על הציבור הרחב, שכלל לא נחשף למדעי היהדות?

"מהי המשמעות של היהדות, אליבא דמדעי היהדות? מוצג מוזיאוני. ארון ספרים מעלה אבק. כשמדעי היהדות מופיעים כמדע (למרות שאינם מדע או יהדות), הם לוקחים לעצמם את הכתר והסמכות שניתנים בציבור למדע. בא פרופסור ליהדות ואומר שליהדות אין משמעות אלא כמוצג מוזיאוני – בוא נראה כיצד כל מגזר ומגזר מגיב לכך:

"המגזר החרדי אינו רוצה לשמוע את זה, כי זה יערער את אמונתו, והוא נמנע מלבוא לאקדמיה. העולם הלא דתי שמח למצוא במדעי היהדות את התשתית האמונית שלו בחוסר המשמעות של הדת, אולם כתוצאה מפעולת מדעי היהדות בדור הקודם, ציבור זה כבר רחוק כל-כך מהיהדות עד שאינו מתעניין כלל גם במדעי היהדות. למעשה, הציבור היחיד שבאופן פעיל נמצא מעורב במדעי היהדות הוא הציבור הציוני-דתי, כי יש אצלו מיזוג מעניין בין ידע (ביהדות) ובורות בתחום הפילוסופיה של מדעי הרוח, שהכירה בכך שלמדעי היהדות אין ערך מדעי, במובן המקובל של המילה 'מדע'.

"לכן נוצר מצב מוזר, שבו בעוד בכל המחלקות של מדעי הרוח כבר מבינים את המגבלות של מדעים אלו, בבר-אילן עדיין שולטת אותה רוח ששלטה במאה ה-19, שכאילו אפשר להגיע למחקר אובייקטיבי ולמסקנות מוחלטות".

שמרנות חילונית מוזרה זו, שדווקא האוניברסיטה הדתית היא המקפידה עליה, מזכירה את מה שעבר על האוניברסיטאות הקתוליות בארצות הברית, שדתיותן יצרה אצלן שמרנות, גם כאשר עזיבת השמרנות יכולה היתה להסתדר טוב יותר עם תפישותיהן הדתיות. פלד מרבה לציין בספרו כי חוץ מבר-אילן, שם הפקולטה למדעי היהדות פורחת, בכל מקום אחר המקצוע בשקיעה כבר מזה שנים, אלא אם ישנם דתיים שמחיים אותו.

אליבא דפלד, הדתיים הם חומר הגלם לאותה 'מגרסת זהויות', הלא הם מדעי היהדות. כך הוא כותב: "מדעי היהדות נעים תמיד לאורך הקו של מיזוג הזהות היהודית בזהות המערבית. הם זקוקים לדתיים כדי להפעיל את קסמם המיוחד ואת יכולתם לחולל מהפכים זהותיים. בעוברם, נשארות רק זהויות חילוניות, שיהדותן אינן אלא מקרית למבני הוודאות והאמון המרכזיים שלהן".

התוצר של העיסוק במדעי היהדות על-ידי אנשים דתיים הוא יצור סכיזופרני, "המפעיל על דתו את כליה המכלים של ביקורת המקרא ביום, ושפתותיו ממללות תפילה בליל", שדתו אינה מאפילה על מדעו ומדעו אינו מיידע את דתו.

פלד אומר שספרו נועד להשלים פער אצל אנשים שהולכים ללמוד בבר-אילן בשלושה תחומים: הרקע הפילוסופי להתפתחות מדעי היהדות, הרקע ההיסטורי להופעתם, וכן התפתחותם של מדעים אלו בגרמניה, ארצות הברית, ואחרי כן בימי ראשית הציונות ועד ימינו, עת האקדמיזציה הנה ערך מקודש ונדרש כמעט לכל עיסוק.

כוחם של מדעי היהדות נעוץ, לדעת פלד, בכך שאנשיהם, היושבים במועצה להשכלה גבוהה, מסוגלים להחליט מה ומי ילמד במוסדות האקדמיים בארץ, וממילא מחייבים כל מחנך ומורה בחינוך הדתי להיחשף לדבריהם ולמתודות המחקר שלהם, שפעמים רבות אינן עולות בקנה אחד עם השקפותיהן האמוניות של ה'תלמידים בעל כורחם'.


"מהי המשמעות של היהדות, אליבא דמדעי היהדות? מוצג מוזיאוני. ארון ספרים מעלה אבק. כשמדעי היהדות מופיעים כמדע (למרות שאינם מדע או יהדות), הם לוקחים לעצמם את הכתר והסמכות שניתנים בציבור למדע"
השורשים הפרוטסטנטיים של ביקורת המקרא

למרות שאנשים נוטים לקרוא רק את שני הפרקים האחרונים בספר, שבהם מדובר על מדעי היהדות בימינו, וניתוח תגובת הציונות הדתית החדשה אליהם, פלד רואה דווקא בפרקים הראשונים של הספר את החלק החשוב בו. הפרק הראשון דן ביכולת של מדע כלשהו, ובפרט מדעי הרוח, להסתכל מבחוץ, במבט אובייקטיבי על המציאות. עוד דן הפרק על ניכוס האמינות המדעית המיוחסת למדעי הטבע לתחומי דעת שאינם מסוגלים להגיע לאותה רמה של אמינות אינטלקטואלית. זהו חלק מאותו 'מדעניזם' עליו מדבר פלד.

בהמשך דן פלד בהתפתחותם של מדעי היהדות, ובראש ובראשונה ביקורת המקרא, מתוך הנצרות. מסתבר שהופעת ביקורת המקרא וכתבי הקודש דווקא מתוך בית המדרש הנוצרי-פרוטסטנטי אינה מקרית. הכומר והתיאולוג הגרמני מרטין לותר, מייסד הרפורמה בנצרות ואבי הזרמים הפרוטסטנטיים, טבע כבר במאה ה-16 את עקרון ה'סולה סקריפטורה' – מחויבות לכתבי הקודש בלבד, כאשר כוונתו של לותר היתה להתעלם מן הפרשנות הקתולית שהיתה נהוגה עד אז, ולנסות להבין את כתבי הקודש מתוך עצמם.

רעיון זה, לטענת פלד, זר לחלוטין לרוחה של היהדות, שרואה בטקסט רק אחד מן המרכיבים של דת ישראל, כאשר התורה שבעל-פה, היונקת מרוחו של עם ישראל וחכמי ישראל, הנה בעלת זכויות שוות לתורה שבכתב, ומבססת את פרשנותה.

מאז הופעת הפרוטסטנטיות קמה מערכת שלמה, שניסתה לברר מהו הנוסח הנכון של התנ"ך, ולהבדיל, של הברית החדשה. לותר למד עברית וארמית, ותרגם לראשונה את התנ"ך לגרמנית. בכך הפך לותר את אירופה לנוצרית במובן העמוק של המילה. למרות שהדת הנוצרית שלטה באירופה כבר מעל אלף שנים קודם לכן, "כיוון שהעם לא הכיר את כתבי הקודש הכתובים לטינית", אומר פלד, "היתה אמונתו תערובת של נצרות עם אמונות עממיות מקומיות, בסגנון הארי פוטר. לותר הכניס תנ"ך לכל בית, והפך את התנ"ך לבסיס הזהות של אירופה".

פלד טוען, ומסתמך בכך על הוגים וחוקרים אחרים, שלמהפכה הזו בנצרות היו השלכות מרחיקות לכת על הקיום היהודי. "פתאום הגויים ידעו כמו היהודים, ודווקא מתוך כך רדפו אותם יותר. מצד שני, ככל שאירופה הלכה ובדקה את כתבי הקודש, כדי לגלות את הנוסח הקדום, נוצר מצב שבו הטקסט פשוט 'התפורר' להם בידיים". כך נוצרה ביקורת המקרא, דווקא בגרמניה הפרוטסטנטית האדוקה. 

יהדות חדשה ומתבוללת

המהלך הפנים-נוצרי הזה הגיע ליהדות בשתי דרכים. הדרך הראשונה היא שינוי היחס היהודי לתנ"ך: "התנ"ך עצמו התגלה מחדש על-ידי היהדות, כמשהו מנותק מהאמונה, כאשר הטקסט עצמו בלבד הוא זה המאשר ושולל את נכונותו. זהו רעיון חדשני לחלוטין, שמעולם לא העסיק את היהדות, ובא לגמרי מבחוץ. בעוד שביהדות אפשר לברר את דייקנות הנוסח של כתבי הקודש, ואת האותנטיות שלהם מההלכה ומהתורה שבעל-פה, הגישה החדשה טוענת שהקדושה מונחת בכתוב בלבד, ולא בעם המאשר אמינות כתבים אלו. כך נפתחת אפשרות לומר על כתבים מסוימים שהם אינם אותנטיים, ואפילו לחדש וריאציות אחרות".

דרך נוספת שבה הגיעו הרוחות החדשות ליהדות קשורה לשינוי הצורה של הנצרות עצמה. "בעוד שבגרמניה הלכה והתגבשה זהות נוצרית שהתנערה מהנצרות, והפכה אותה לדת אוניברסלית שכולה רגש, נוצר פתח גם ליהודים לטפח 'יהדות נטולת יהדות'. ביטוי אופייני לכך אפשר למצוא בכך שהמחזה הנערץ ביותר על יהודי גרמניה של טרום השואה היה 'נתן החכם' של לסינג, שבו מתואר יהודי שהוא קודם כל אדם ורק אחר-כך יהודי".

הרעיון להפוך את היהדות לדת אוניברסלית שתאפשר, למעשה, התבוללות כמעט מוחלטת בתרבות הרוב, נקרא על-ידי אנשי 'חכמת ישראל', השם הקדום של מדעי היהדות, 'בילדונג'. פלד מציין שהיו מאותם ראשוני 'חכמת ישראל' שהשלימו את המהלך והמירו את דתם. אחד המפורסמים שבהם הוא המשורר היהודי-גרמני המומר היינריך היינה.

פלד טוען שרעיון ההתבוללות בתרבות הרוב הפך להיות מרכזי גם כאשר החלה לצמוח התנועה הלאומית. הפקולטה הראשונה של האוניברסיטה העברית, חלוצת האקדמיות בארץ, היתה הפקולטה למדעי היהדות. מי שאייש את הפקולטה היו ממשיכיהם של מייסדי 'חכמת ישראל' של המאה ה-19 שעלו מגרמניה, אישים כמו מרטין בובר וגרשום שלום, שלפלד חשוב לציין שחלקם המשיכו לקבל את משכורתם מברלין גם אחרי עלייתם ארצה.

הרציונל שעמד בבסיס מדעי היהדות בתוך התנועה הציונית היה אותו 'בילדונג' קדום, הרצון להידמות ככל האפשר לתרבות המערב, גם אם בתוספת הרכיב הלאומי, בתנאי שיהא זה באותה צורה שבה קיים רכיב זה בקרב עמי אירופה.

נפילתם של מדעי היהדות

כיוון שבמשך הזמן הפכו אנשי מדעי היהדות מירושלים, ובהמשך גם משאר האוניברסיטאות בארץ, למעצבי תחום לימודי התנ"ך בבתי הספר בארץ, דרך המועצה להשכלה גבוהה, הרי שאותם רעיונות, שביסודם נוצרו בגרמניה הנוצרית-לותרנית לפני כ-150 שנה, הונחלו ומונחלים לכל תלמיד בבתי הספר הממלכתיים בארץ.

לדברי פלד, דווקא הירידה שחלה בהרשמה לרוב הפקולטות למדעי היהדות בארץ מבטאת את הצלחת הרעיון הבסיסי העומד ביסוד מדעים אלו. לדבריו, המטרה היא להציג את היהדות כמוצג מוזיאוני מאובק. כיוון שתפישה זו הונחלה בהצלחה לדור הצעיר, הוא ממילא אינו מוצא עניין במדעים אלו. "מדעי היהדות הם הדלת החד-כיוונית המעלה את כוחן של הפקולטות האחרות והורסת את עצמה – בנפול היהדות, מה יחקרו מדעי היהדות?" הוא תוהה.

שחר פלד רואה בספרו "ספר תמורי, מלשון תמורה. מי שקורא את הספר אינו אותו אדם שהיה לפני קריאתו, ומבטו על המציאות משתנה". הוא מספר על תגובות שקיבל מאנשים שקראו את הספר, ביניהם בוגר ה'ישיבה יוניברסיטי' ואפילו אלוף בצה"ל, שסיפרו שעכשיו הם מבינים דברים שבמשך שנים לא הבינו.

לדברי פלד, ספרו הוא ספר חובה לכל מי שעומד ללמוד מדעי היהדות, בפרט בבר-אילן ובבנותיה. הוא רואה בספר 'ספר מעצים'. "כמו קבוצות ההעצמה של הפמיניסטיות הראשונות, שהחלו לדבר וגילו שיש להן מטרות משותפות, כך אני מקווה שהדברים שאני כותב יתחברו לתחושות שחשים רבים אחרים בארץ".

האם לדעתך אין מקום לדעת את הישגי מדעי היהדות בתחום הבלשנות, הארכיאולוגיה, הבוטניקה והזואולוגיה, ולהיעזר בהם בלימוד התורה?

"אני חושב שיש מקום לדעת, אבל יש מקום גם לדעת את מה שלא יודעים". פלד טוען כי הלימוד הנכון של מדעי היהדות חייב להיות מלווה בהכרת המגבלות הטמונות בהם מעצם טבעם, וכן בהכרת היסודות ההיסטוריים והתיאולוגיים של התפתחות המדע הזה.

פלד מעיד על עצמו כי באופן פרדוקסלי, הוא מממש בעצמו במידה לא מבוטלת את אותה תרבות ה'בילדונג' שעומדת לדבריו ביסודם של מדעי היהדות, ושתעתעה ביהדות גרמניה עד השואה. בד בבד עם עיסוקיו המגוונים, הוא קורא הרבה על תרבות יהודית וכללית, וכן תורות מהמזרח, ואפילו עושה טאי-צ'י . כיהודי גרמניה מאמיני ה'בילדונג', גם הוא מעוניין לברר את האמת, להיות אדם שלם ולא להסתפק בדברים חלקיים, תוך זהירות מפוזות מלאכותיות, שלדבריו מפריעות להתפתחות אמיתית. "אין לי ספק שיש ערך רב גם לבירורים האקדמיים, כאשר הם נעשים מתוך יושרה אינטלקטואלית, וללא הצטעצעות באצטלה של מדע.

השאלה היא מה אמת, ולא משנה אם היא מדעית או תורנית".

המדעים והיהדות

פנינו לפרופ' שמואל ורגון, לשעבר ראש המחלקה לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן ומרצה במכללות דתיות שונות ('תלפיות' ו'מורשת יעקב'), והצגנו לפניו את הטענות המועלות בכתבה. פרופ' ורגון מסכים עם הטענה שמדעי היהדות מתייחסים לבעיית הזהות היהודית: "השאלה אם מה שנוצר מלימודי מדעי היהדות הוא שלילי או חיובי תלויה בנקודת המבט של השואל. לדעתי, לימוד מדעי היהדות בימינו יוצר זהות יהודית חיובית. מכל מקום, יש לזכור כי עצם העיסוק במדעי היהדות יוצר זיקה ליהדות".

ביחס לטענה כי מדעי היהדות מציגים עצמם כאמת אובייקטיבית מוחלטת, אומר ורגון כי "מדע אינו שווה אמת. מדע פירושו חתירה ורצון לדעת או להגיע אל האמת. עצם העובדה שנכתבו דברים מדעיים שלאחר זמן התגלו כלא נכונים מלמדת שמסקנות המדע אינן תמיד אמת מוחלטת, אלא רק ניסיון להגיע אליה. הכלים המדעיים: השכל הישר, הלשון והשפה הם הבסיס להבנת הכתוב כפשוטו. החֶברה, שמחוץ לחוקרים שעוסקים במדעי היהדות, היא אולי זו שמשווה למדע ממד של אמת מוחלטת, אולם המדען עצמו יודע שהוא רק שואף לאמת, ויש לו רצון להבין את אשר לפניו בכלים מדעיים.

"אז נכון שיש הבדל עקרוני בין המחלקה לתנ"ך בבר-אילן למחלקות אחרות למקרא באוניברסיטאות אחרות בארץ. אני, כמרצה בעל השקפה דתית, יוצא מנקודת הנחה שהקב"ה נגלה לנביאיו, והנביא ביטא את הדברים שהתגלו לו בכתב בלשונו ובסגנונו. ואלה הם דברי הנבואה הכתובים בספרי הנביאים. אבל משנכתבו הדברים ונמסרו – אני מבקש להבינם. איני חוקר את ההתגלות הנבואית – בה אני מאמין, וזהו לא נושא לחקירה מדעית".

לדברי ורגון, המחקר היום מתחיל מהטקסט כפי שהוא, ללא כניסה לשאלה מה מקורו האלוקי, כי גם לחילונים ברור שזוהי שאלה של אמונה. "כל הדיונים של החוקרים בתחום ההתגלות במאה ה-19 ובתחילת ה-20 אינם תופסים מקום מרכזי כיום בחקר המקרא בארץ".

ורגון מציין שלא ראוי לחלק את האוניברסיטאות לדתיות וחילוניות: "הרי פרופ' נחמה ליבוביץ', פרופ' יעקב ליכט ופרופ' בנימין אופנהיימר, שהיו דתיים, לימדו באוניברסיטת תל אביב. פרופ' מאיר וייס ופרופ' משה גרינברג לימדו בירושלים. יש לשפוט כל חוקר על-פי טיב מחקריו והרצאותיו ולא על-פי המוסד שבו הוא מלמד".

הוא סבור ש"המתודה המדעית בכל האוניברסיטאות אמורה להיות זהה, שכן אין מדע דתי ומדע חילוני. ההבדל הוא בהנחות יסוד מסוימות. אצלנו בבר-אילן ישנה מציאות שהמורים המלמדים במחלקה לתנ"ך הם דתיים, שומרי מצוות ושולחים את ילדיהם לחינוך דתי, אבל עדיין ישנם הבדלי דעות ניכרים ביניהם. וזה אולי אחד ההבדלים בין לימודי היהדות בישיבות לבין לימודי מדעי היהדות באוניברסיטאות.

אולי ראוי לציין שבמחלקה לתנ"ך בבר-אילן מלמדים לא מעט חוקרים חשובים שהם גם רבנים בהכשרתם המקצועית וגם שִמשו בתפקידי רבנים בקהילות, ובכל זאת חשקה נפשם במדעי היהדות והם אינם רואים סתירה בין הכובעים השונים".

פרשנות ולא נבואה


"התנ"ך עצמו התגלה מחדש על-ידי היהדות, כמשהו מנותק מהאמונה, כאשר הטקסט עצמו בלבד הוא זה המאשר ושולל את נכונותו. בעוד שביהדות אפשר לברר את דייקנות הנוסח של כתבי הקודש, ואת האותנטיות שלהם מהתורה שבעל-פה, הגישה החדשה טוענת שהקדושה מונחת בכתוב בלבד"
על הטענות כאילו מתודות מסוימות של מדעי היהדות הינן בעייתיות מבחינה אמונית, כמו למשל אפשרות לחלוק על פירוש רש"י, אומר ורגון כי אין חובה לצאת מתוך הנחה שרש"י, כמו פרשנים אחרים בימי הביניים, כתב את דבריו ברוח הקודש, שיש בה משהו מן הנבואה, שהרי הפרשנים עצמם לא חשבו כך: "אדרבה, אני אומר לתלמידיי באוניברסיטה שרש"י עצמו לא טען שדבריו נאמרו ברוח הקודש, והראיה לכך דברי נכדו, הרשב"ם: 'ואף אני, שמואל בן רבי מאיר חתנו זצ"ל, נתווכחתי עמו (עם רש"י) ולפניו, והודה לי שאילו היה לו פנאי, היה צריך לעשות פירושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום'. כלומר: רש"י עצמו אומר שהיה חוזר בו מדברים שכתב. גם הרמב"ן (שחזר בו מפירושים שפירש) חולק על הרמב"ם, ואומר שפירושו בעניין שלושת המלאכים שבאו אל אברהם אינו נכון. מכאן שחשב שדבריו של הרמב"ם לא נכתבו ברוח הקודש".

פרופ' ורגון מעדיף לפרש את הקביעה כי דברי רש"י נאמרו ב'רוח הקודש' במובן של השראה פרשנית עליונה, ובכך אין ספק, אבל לא של מסר אלוקי שבגללו אסור לחלוק עליו. "יש משהו יפה בדברי שד"ל, שנערץ על יהודי איטליה הדתיים. הוא כותב: 'וסוף סוף מי לא ידע, כי התנאים והאמוראים חולקים תמיד זה על זה? ולו היינו בימים ההם, לא היו גוערים בנו אם נחלוק עליהם; ומפני שאני אחרון – הפסדתי? אתמהא!' המסקנה החשובה המשתמעת מדבריו היא שהוא סבור שיש לבטוח בשכל הישר של בני האדם להכריע על-פי שיקול דעת. ישנן גישות שונות, וכולם יהודים טובים".

בנוגע לטענות על הירידה של הפונים ללימוד מדעי היהדות באוניברסיטאות, אומר ורגון כי "הכול היום יותר פרקטי, ולכן מי שיכול להתקבל למחלקות יוקרתיות – הולך למשפטים, להנדסה, לראיית חשבון, למחשבים וכדומה. שם אפשר בעתיד, לדעתם, למצוא פרנסה טובה יותר".

אבל הוא מציין "שבכל מחזור של תלמידים יש תלמידים ברמה גבוהה שהיו מתקבלים ללימודים במחלקות יוקרתיות, אבל הם מחליטים ללמוד תנ"ך מתוך אהבת המקצוע, ומהם יש להניח יקומו החוקרים בדור הבא. ישנם תלמידים ברמה גבוהה שבאים ללמוד לקראת תואר שני במחלקה לתנ"ך מתוך עניין מיוחד, לאחר שסיימו בהצלחה מחלקות אחרות. ביניהם דתיים ושאינם דתיים".

ורגון מודה כי יש צד של סכיזופרניה מסוימת לאנשים שעוסקים במדעי היהדות. "קיבלתי עלי את סמכות ההלכה – 'שולחן ערוך' הוא נר לרגליי. כאשר יש לי שאלה הלכתית ואיני יכול להכריע בין המקורות שעומדים לפניי, אני פונה לרב שיגיד לי כיצד לנהוג, ומקבל את הכרעתו. אינני מוסמך לפסוק".

ורגון מסכים עם הטענה שחקר התנ"ך החל אצל הנוכרים, וכל נושא ההשכלה בא כתגובה לתנועות בחברה שמחוץ לישראל. אבל הוא מציין כי בין ראשוני החוקרים של 'חכמת ישראל' היו אנשים יראי שמים, כמו שלמה יהודה רפפורט (שי"ר) מגליציה, שהיה רב שעסק גם בחקירת המקרא ושמואל דוד לוצאטו (שד"ל), מורה בבית מדרש לרבנים בפדובה שבאיטליה. אלה עסקו בחקר המקרא והיו יהודים יראי שמים.

ורגון מוסיף כי ל'חכמת ישראל' היתה במידה מרובה גם מגמה מדינית-תועלתית: יהודי גרמניה המשכילים רצו להראות לגויים את עושרה של התרבות היהודית, כדי להעלות על-ידי כך את כבוד היהודים בעיני העם השולט. חלק מפירותיה של תנועה זו יפים עד היום. 

תעודה בדרך של המדינה

מדוע אדם שרוצה להכשיר עצמו כמורה במערכת החינוך הדתית חייב ללמוד מדעי היהדות, גם אם זה מנוגד להשקפתו האמונית?

"המדינה קבעה שאדם לא יוכל ללמד במסגרת החינוך הממלכתי אלא אם תהיה לו תעודת הוראה כמו שהמדינה קבעה, כי כדי לקבל רישיון נהיגה צריך האדם ללמוד, להיבחן ולהוכיח בבחינה את יכולתו לנהוג. כך גם בקבלת תואר B.Ed ותעודת הוראה – המדינה קבעה שאפשר לקבל תואר כזה במוסד שהגיש תכנית לימודית מסודרת למועצה להשכלה גבוהה, והמועצה ומשרד החינוך אישרו אותה. מוסד שמעניק תעודת הוראה מבלי לעמוד בתנאים שקיבל על עצמו – מועל באמון שהמדינה נתנה בו, ועלול להיתבע על כך לדין.

"בבסיס תכנית הלימודים המאושרת עומד רציונאל מסוים, שעל-פיו נבנה מערך סדר הלימודים, והוא מקובל על אנשי המקצוע ונתון לביקורת. בינתיים לא נבנה מודל מסודר אחר. קשה לקבל תפישה שאומרת ש'אני לא הולך לפי הכללים שקבעה המדינה, אבל אני רוצה שתתמוך בי'. מי שרוצה להתנהג לפי המערכת – ראוי לזכות בהטבות שתקציב המדינה מעניק לו. ולכן מי שרוצה לעבוד במערכת החינוך הממלכתי חייב ללמוד מדעי היהדות, כפי שקבעה המדינה. אם אינו רוצה אינו חייב ללמוד במערכת חינוך זו, ובעקבות זאת גם לא ללמד במערך החינוך הממלכתי.

"יש ישיבות בישראל שבהן אין לומדים לתעודת הוראה אקדמית, כי ראש הישיבה וצוות הר"מים לא מסכימים שמשרד החינוך או המועצה להשכלה גבוהה יתערבו בתכנים שנלמדים במסגרת הישיבה. זה לגיטימי, ואני מכבד את גישתם, אם כי אני סבור שהיא מוטעית מבחינה חינוכית".

Yoel_yakoby@shoresh.org.il