העיתון הפלשתיני 'אלאיאם' ציטט בתחילת השבוע מקורות פלשתיניים, כנראה ממקורבי החמאס, שמסרו כי עמוס גלעד, ראש האגף הביטחוני-מדיני במשרד הביטחון, העביר הצעה חדשה לחמאס בביקורו בקהיר בסוף השבוע שעבר. ישראל, דיווח 'אלאיאם', מציעה לחמאס לשחרר את גלעד שליט תמורת אלף אסירים, ביניהם 350 מתוך 370 האסירים "עם דם על הידיים" שהחמאס מתעקש על שחרורם. היומון 'א-שרק אלאווסט' ציטט מקור פלשתיני שאמר כי ישראל הודיעה לתורכיה ומצרים שהיא מסכימה לשחרר את כל המחבלים הרוצחים שהחמאס דרש - מלבד ארבעה. ישראל העמידה תנאי נוסף: שהמשוחררים יעברו לעזה ולא יחזרו ליו"ש. המקור הפלשתיני, שכנראה מבין משהו בפסיכולוגיה של מנהיגי ישראל, העריך שבסופו של דבר ישראל תסכים לשחרר גם את הארבעה הנותרים.
הארבעה שישראל מסרבת לשחרר לעת עתה הם עבאס סייד, האחראי לפיגוע במלון 'פארק' בנתניה; עבדאללה ברגותי, העומד מאחורי שורת פיגועים ובהם הפיצוץ בקפה 'מומנט' בירושלים; איברהים חאמד, שעמד בראש הזרוע הצבאית של חמאס ביו"ש; ואחמד סעדאת, מזכ"ל 'החזית העממית', האחראי לרצח השר רחבעם זאבי.
שטף הדיווחים השבוע על "התקדמות" במגעים לעסקת שחרור גלעד שליט, לימד את מה שרוב אזרחי המדינה חשים כבר זמן רב: ממשלת אולמרט, על סף ירידתה מהבמה, משוחררת מאימת הבוחר לאחר שהבחירות מאחוריה, מתכוונת לבצע מחטף ולהיכנע לרוב דרישותיו הסחטניות של החמאס, אם לא לכולן, כדי לסיים את ימיה באקורד חיובי: החזרתו של גלעד שליט, יהיה המחיר אשר יהיה.
האבות המייסדים של החמאס ביו"ש
הפיגוע במלון 'פארק' בנתניה בליל הסדר תשס"ב, שנתה השנייה של מלחמת אוסלו ('האינתיפאדה השנייה'), היה אחד האירועים ששום ישראלי שהיה אז בארץ לא ישכח לעולם. 30 ישראלים נרצחו בלילה אחד, המיוחד בחגי ישראל, ועוד 143 נפצעו. בעקבות הפיגוע יצא צה"ל למבצע 'חומת מגן', במהלכו השתלט על כל יהודה ושומרון. המבצע הביא למהפך היסטורי במלחמה בטרור, ולניצחונה המזהיר של מדינת ישראל על ארגוני הטרור ביו"ש.
לפני פחות משנה, אור לי"ט אדר ב' תשס"ח, הצליח כוח מגדוד נחשון של חטיבת כפיר לעצור בכפר בלעא הסמוך לטול-כרם את עומר גאבר, ראש תשתית החמאס באזור טול-כרם, שהיה מעורב בפיגוע במלון 'פארק'. גאבר היה האחראי לאיתורו של מוביל המתאבד וליצירת הקשר בין המוביל לראש תשתית החמאס אז, עבאס סייד, במסגד בעיר טול-כרם. לאחר שנעצר סיפר סייד בחקירתו כי הקשר עם עומר גאבר נוצר כבר בשנת 1994, עת היו כלואים יחדיו.
משנת תשס"ב היה עומר גאבר אחראי באופן ישיר על גיוס מחבלים, רובם צעירים, לפעילות במסגרת חוליות חמאס צבאיות ממודרות. במהלך השנה האחרונה היה מעורב באופן ישיר גם באימון צבאי של חברים בחוליות אלו.
בראשית שנת תשס"ז החל גאבר בהקמת הכוח המבצעי באזור טול-כרם, בעקבות העימותים בין פת"ח לחמאס ברצועת עזה. בנוסף היה אחראי למימון הקמת הכוח המבצעי, לרכישת הנשק ולגיוס פעילים. כמו כן עסק בהקמת חוליות ממודרות שמטרתן חיזוק החמאס בשטח ככוח מבצעי, בדומה לזה הפועל ברצועת עזה.
מעצרו של גאבר הביא לסיכול כל הפיגועים שתכנן. יחד איתו ישב בכלא הישראלי פתחי אבו-שייח', גם הוא ממתכנני הפיגוע במלון 'פארק'. שלושתם - גאבר, סייד ואבו-שייח' - כלולים ברשימת המחבלים שהחמאס דורש לשחרר תמורת גלעד שליט.
כמעט שנתיים מונחת במשרד ראש הממשלה בירושלים רשימת המחבלים שהחמאס דורש לשחרר תמורת גלעד שליט. אם תיענה ישראל לדרישתו, ירוקנו בתי הכלא בישראל מכל ראשי המחבלים שנעצרו בעמל רב בשנים האחרונות, רובם ככולם מעורבים ברציחת עשרות אם לא מאות אזרחים ישראלים.
בראש הרשימה עומד השייח' חסן יוסף, חבר הפרלמנט הפלשתיני ומבכירי חמאס ביו"ש. אחריו מופיע אחמד סעדאת, מזכ"ל החזית העממית, האיש שעמד מאחרי רצח השר רחבעם זאבי, מצא מקלט זמני למספר שנים ביריחו, ולבסוף נתפס בידי ישראל.
שני ברגותים ברשימה – מנהיג התנזים מרוואן ברגותי, ועבדאללה ברגותי, ממפקדי הזרוע הצבאית של חמאס, שאחראי על עשרות פיגועי התאבדות בשנים האחרונות.
ברשימה מופיע גם יחיא סנוואר, בכיר חמאס מחאן-יונס השפוט ל-4 מאסרי עולם על רצח משת"פים וכן בחטיפת החייל נחשון וקסמן. יחיא א-סנוואר היה בין מייסדי הזרוע הצבאית של חמאס, והקים בסוף שנות השמונים את מנגנון הביטחון של הארגון שכונה בשם 'מג'ד'. מנגנון זה התמחה בחיסול משתפי פעולה עם ישראל והיווה את הבסיס להקמת הזרוע הצבאית 'עז א-דין אלקסאם'. סנוואר מרצה עונש של 450 שנה בכלא.
ברשימה גם חסן סלאמה, ממתכנני גל הפיגועים בישראל לאחר חיסול 'המהנדס' יחיא עייש.
מחבל נוסף מהרשימה, עטיה אבו-ורדה, שיגר מתאבדים לפיגועי אוטובוסים לפני 13 שנים, שניים בירושלים (קו 18, שניהם ביום ראשון בבוקר, בהפרש של שבוע) ואחד באשקלון. פיגועים אלו נתפשים עד היום לסיבה שבגינה איבד שמעון פרס את ראשות הממשלה בבחירות 1996.
רשימת האסירים שדורש החמאס לשחרר תמורת שליט, כוללת גם את עבד אל-ראהדי ענאס, תושב עזה. בקיץ תשמ"ט עלה ענאס על אוטובוס אגד בקו 405 בנסיעה מתל-אביב לירושלים. כשעבר האוטובוס את צומת הפנייה לנווה אילן התנפל עבד ענאס, אז בן 25, על הנהג והסיט את ההגה לימין. האוטובוס פרץ את גדר הביטחון והידרדר לתהום. מעוצמת המכה החל האוטובוס לבעור ופצועים שלא הצליחו להימלט נשרפו בעודם בתוך האוטובוס. 16 נוסעים נספו באסון ועשרות נפצעו.
שעות רבות עמלו כוחות חילוץ ומתנדבים מטלז-סטון הסמוכה לחלץ את הנפגעים, חילוץ שארך זמן רב עקב תנאי השטח הקשים. מסוקי חיל האוויר פעלו במקום אף הם.
המרצח עבד אל ראהדי ענאס שרד את הפיגוע. מספר פעמים הערבים דרשו את שחרורו. כעת הוא רואה את החופש קרוב מאוד.
מחבלים עם תעודת זהות כחולה
ברשימת המחבלים הרוצחים שדורש החמאס נמצא גם פואד עומארין, המחבל שרצח בדקירות סכין את הנערה הלנה ראפ מבת-ים ב-1992. האירוע הזה היה אחד המאיצים למהפך הפוליטי של שנת 1992, עם התחייבותו של יצחק רבין ז"ל "אוציא את עזה מבת-ים".
ב-17 באוגוסט 2002 עצר השב"כ חוליית מחבלים בת 6 פלשתינים, רובם תושבי מזרח ירושלים שהשתייכו לתנועת החמאס. בתוקף מעמדם כתושבי קבע הם החזיקו בתעודות זהות כחולות, דבר שאיפשר להם לעבוד בישראל ולהסתובב באורח חופשי בלי שייחשדו.
היתה זו חוליית מחבלים האחראית לשורה של פיגועים קשים בארץ, מתוכננים בקפידה, שקולים ומתוחכמים, בהם נהרגו 35 בני אדם וכ-200 נפצעו. בעת מעצרם היו חברי החוליה בדרכם לבצע פיגוע נוסף במרכז הארץ. את מטען החבלה שיועד לאותו פיגוע מצאה המשטרה בכניסה לירושלים, מטרים ספורים מהכביש לתל אביב.
הגרעין הקשה של החוליה מנה חמישה אנשי חמאס, ארבעה מהם תושבי מזרח ירושלים בעלי תעודות זהות כחולות, והחמישי, מוחמד ערמאן - איש הקשר עם החמאס בסוריה - פלשתיני מרמאללה. מוחמד ערמאן, בן 27, תושב הכפר חרבתא בני חארס שבאזור רמאללה, מפקד המפקדה הקדמית של החמאס ברמאללה, היה המקשר בין החוליה לבין החמאס בסוריה. הוא נעצר לחקירה לראשונה במאי 1998, הודה כי גויס לחמאס שנה קודם לכן, ופעל בחוליות הפרות הסדר. לאחר מכן גוייס ל'כוטלה איסלאמיה' ופעל שם עד שנעצר. לאחר פחות משנה השתחרר מהכלא וחזר ללמוד באוניברסיטה הפתוחה ברמאללה, ולפעול במסגרת החמאס.
ערמאן, נשוי ואב לשלושה, האחראי על הכנת המטענים, היה היחיד מבין חברי החוליה שלא היתה ברשותו תעודת זהות כחולה. שמו מופיע ברשימת המחבלים שהחמאס מבקש לשחרר.
החוליה הזו היתה אחראית לפיצוץ המטען בקפיטריית פרנק סינטרה באוניברסיטה העברית בירושלים בקיץ תשס"ב, בפיגוע נהרגו 9 ו-84 נפצעו.
חודשיים לפני הפיגוע הנ"ל, פוצצה החוליה מטען בחוות פי גלילות מצפון לת"א. איש לא נפגע. יצרן המטענים היה מוחמד ערמאן, העצור בידי ישראל מאז מעצר החוליה, וממתין בכליון עיניים לעיסקת שליט.
חוליה זו היתה גם אחראית לפיגוע ההתאבדות במועדון 'שפילד קלאב' בראשון לציון באותה שנה. 15 איש נהרגו ו-45 נפצעו.
פיגוע התאבדות שלא יישכח אירע בקפה מומנט בירושלים ב-9 במרץ 2002. מוחמד ערמאן ביקש מוואל קאסם לאתר מקום הומה אדם, בהוראת מפקדת החמאס ברמאללה, על-מנת לגרום להרג גדול ככל האפשר.
ערמאן סייר בירושלים יחד עם מוחמד עודה, והשניים בחרו בקפה מומנט כיעד מתאים. הקרבה לבית ראש הממשלה כלל לא נלקחה בחשבון. ביום הפיגוע הביא ערמאן את המחבל המתאבד, פואד חוראני, סטודנט להוראה בן 22, מרמאללה לירושלים, ועמו את המטען שהכין. קאסם ועודה הסיעו את המחבל למסעדה, כשבמכונית שנסעה לפניהם נהג וויסאם עבאסי ובדק את השטח מפני משטרות ומחסומים. המחבל הורד בכניסה לבית הקפה, נכנס למקום והפעיל את המטען שעל גופו. תוצאות הפיגוע היו 11 הרוגים ו-58 פצועים. כל החבורה מצויה ברשימת החמאס.
מחבלים נוספים מהחוליה שהחמאס מבקש לשחרר הם מוחמד עודה, בן 29,
תושב הכפר סילוואן שבמזרח ירושלים, שעבד כצבע באוניברסיטה העברית בירושלים. במסגרת עבודתו היה בעל אישור כניסה חופשי לשטח הקמפוס. עודה היה אחראי לפיגוע באוניברסיטה בירושלים ולהסעת המחבל המתאבד לקפה מומנט.
וואל קאסם היה מפקד החוליה הירושלמית. תושב ראס אל עמוד שבמזרח ירושלים, נשוי ואב לארבעה. קאסם היה איש הקשר בין החוליה לבין המפקדה ברמאללה. הוא עבד בשיפוצים ובהסעות בירושלים ברכבו הפרטי. נעצר לראשונה כבר ב-1997.
ויסאם עבאסי, תושב הכפר סילוואן שבמזרח ירושלים, עבד כזגג במפעל בראשון לציון. היה אחראי לפיגועים בקפה מומנט, בפי גלילות, במכלית בראשון לציון ולמטענים על פסי הרכבת.
עלאא עבאסי, תושב הכפר סילוואן שבמזרח ירושלים, עבד כטכנאי מזגנים בחברה ישראלית. הוא היה אחראי לפיגועים בראשון לציון, בפי גלילות ובכפר גבירול.
בכ"ה אייר תשס"ו נעצר ברמאללה ע"י כוח של הימ"מ והשב"כ חבר נוסף בחוליה, איברהים חאמד, שהוגדר כאחד המבוקשים הגדולים ביותר.
שם נוסף שהוזכר הוא מוניר רג'בי, שהורשע בסיוע לפיגוע ההתאבדות באוטובוס קו 37 בחיפה במרץ 2003. הפיגוע אירע בשדרות מוריה בחיפה, באוטובוס שהיה מלא בתלמידי תיכון ששבו מבתי הספר. רג'בי הסיע לחיפה את המחבל המתאבד שביצע את הפיגוע, מחמוד קוואסמה מחברון.
רוצחים נוספים שהחמאס מבקש לשחרר הם מאהר זקוט, שהשתתף ברצח 3 חיילי מילואים בעזה ב-1993; מכרם אבו-פנונה, השפוט ל-3 מאסרי עולם על רצח 3 ישראלים; וחוסיין שוכרי, הכלוא כבר 20 שנה על רצח אזרח ישראלי.
הרשימה הזו כוללת גם את אחלאם תמימי, בילאל עותמן, מוחמד דגלאס, עבדאללה ברגותי ועבדאללה ג'מאל, שכולם היו מעורבים בפיגוע במסעדת סבארו.
תסכול בצה"ל ובשב"כ
בצה"ל ובשב"כ משקיעים מאמצים על-אנושיים כדי ללכוד את המחבלים בטרם יבצעו את זממם, ולכן גדול שם התסכול מקלות הדעת בדבר שחרור המחבלים. לא מדובר רק במקרים של ביצוע פיגועים בידי מחבלים משוחררים, אלא גם במאמץ שמושקע בלכידת מחבל שכבר היה בכלא, שוחרר – וכעת מערכת הביטחון נדרשת להשקיע מחדש את המאמץ והמשאבים להביא ללכידתו השניה (או השלישית). במערכת הביטחון הצטברו לא מעט דוגמאות למחבלים שצה"ל השקיע מאמץ מחודש בלכידתם אחרי ששוחררו מהכלא הישראלי.
גם מרוואן ברגותי, להזכיר, השם המוביל בעיסקת המחבלים המתוכננת, נעצר בשנת 1976 על ידי ישראל בשל פעילות עוינת. לאחר שחרורו היה אחד המנהיגים באינתיפאדה הראשונה. במהלך ההתפרעויות נעצר על ידי ישראל וגורש לירדן, שם שהה שבע שנים עד שהותרה חזרתו במסגרת הסכמי אוסלו בשנת 1994. שנתיים לאחר מכן נבחר למועצה המחוקקת הפלשתינית, והיה המזכיר הכללי של הפתח' ביו"ש. עם תחילת מלחמת אוסלו הפך ברגותי למנהיג ה'תנזים', אותו הפך לארגון טרור שביצע עשרות פיגועי התאבדות וירי על מכוניות ישראליות מן המארב, תחת השם 'גדודי חללי אל אקצה'. ב-15 באפריל 2002, במסגרת מבצע 'חומת מגן', נעצר ברגותי על ידי כוח צה"ל. הוא הורשע בחמש רציחות, ונידון לחמישה מאסרי עולם מצטברים ול-40 שנות מאסר בגין ניסיון לרצח. התביעה נגד ברגותי ויתרה על 21 האשמות ברצח ו-33 אישומים אחרים, בשל חוסר ראיות מספיקות למעורבות ישירה.
ב-5 במרץ 2003 עלה מחבל מתאבד על אוטובוס קו 37 בחיפה. המחבל, פעיל חמאס מחמוד קוואסמה, בן לחמולת הפורעים הרצחנית מחברון, נסע כברת דרך על האוטובוס העמוס בתלמידים ובחיילים. כאשר עצר הנהג בתחנה העמוסה - הפעיל את חגורת הנפץ שנשא עליו ופוצץ את עצמו. בחגורה היה מטען נפץ במשקל של עשרות קילוגרמים. מעוצמת הפיצוץ עף הגג של האוטובוס, וחלקו האחורי נשרף כליל. בפיגוע נרצחו 17 איש, חלקם ילדים שחזרו מבית הספר.
מועאז אבו-שרח' ומג'די עמרו הם שני חברי חוליית חמאס אשר יזמה והוציאה אל הפועל את הפיגוע הזה. אבו-שרח' גייס את המחבל המתאבד, מג'די עמרו ייצר את החגורה ותידרך אותו. השניים גייסו את המסיע שלו, ישנו ואכלו איתו ביממה לפני הפיגוע וליוו אותו לדרכו מחברון אל חיפה בתוך ישראל. שניהם נתפסו ונשפטו לשבעה עשר מאסרי עולם על הפיגוע הנ"ל. כיום שניהם יושבים בכלא אשקלון, ממתינים לעיסקת שליט.
אחד ההרוגים היה אסף צור הי"ד, בן 17 במותו, תלמיד כתה י"א בבי"ס 'אורט חנה סנש' בחיפה. אביו, יוסי צור, מוטרד כבר זמן רב מהמחשבה שרוצחי בנו ייצאו לחופשי. "אזרחים רגילים צריכים להיות יותר מודאגים ממני", אומר יוסי צור "המחבלים הרוצחים הללו מאיימים על כל אזרחי ישראל, לא רק עלי".
ובכל זאת, הרי מדובר בשחרור תמורת חייל השבוי למעלה משנתיים?
"הממשלה טועה בכך שהיא לא משחררת את גלעד באמצעים אחרים. לא ברור לי למה הפסיקו את המלחמה לפני ששליט שוחרר. הממשלה מחפשת את הדרכים הקלות איך לפתור את הבעיות. מנצלים את הלך הרוח ואת האווירה הציבורית ואת אווירת 'סוף קורס' שיש במדינה לקראת הבחירות. אחרי הבחירות לאולמרט, לבני וברק כבר לא יהיה אכפת מכלום. הבחירות מאחוריהם. אם היו עושים זאת בשבוע שעבר, היו עלולים לחטוף בבחירות. כולם מחפשים את המטבע מתחת לפנס".
צור מספר כי ערוץ 4 הבריטי הכין סרט בשם 'במוחו של מתאבד'. הם נכנסו לבתי הכלא וביקשו לדבר עם מחבלים שהיו בדרך לפיגועים, או שארגנו פיגועים. בין המרואיינים היו גם אבו שרח ועמרו. "צריך לשמוע אותם מדברים כדי להבין שאנו משחררים כאלו שלעולם לא ניתן יהיה לדבר איתם", אומר צור "כשנשאלו בסרט 'מה תעשו?' הם ענו: 'אנו חיילי הג'יהאד, נחזור להרוג יהודים'".
הגדול שבנצחונות החמאס
הרוג נוסף באותו פיגוע היה יובל מנדלביץ', בן 13.5 במותו. "אני בעד שחרור גלעד שליט", אומר אביו יוסף, "אין דבר יותר משמעותי מאב או אם המייחלים לראות את בנם חוזר בריא וחי, במיוחד במלחמה. אבל כאשר מנתחים את המצב באופן הגיוני וקר, לא באופן רגשני, העיסקה הזאת פסולה. הסיטואציה בה מדינת ישראל נכנעת לארגון מחבלים שחרת על דגלו בצורה הכי ברורה את חיסולה של מדינת ישראל, משמעותה שמדינת ישראל הולכת לתת לארגון הזה בתמורה לחייו של חייל את הגדול בניצחונותיו.
"אם נזכור ש-180 איש נרצחו בידי מחבלים ששוחררו בעיסקאות קודמות, ברור לנו שאותם אנשים שישוחררו לא יעסקו במקרמה, תפירה או אמנות. הם הוכשרו בבתי הכלא, והפכו להיות מחבלים עם יותר מיומנות. לשחרר מאות כאלו זה מסכן ישראלים. לכן אני לא רואה את ההעדפה של הורי גלעד שליט על פני הורי אותם ישראלים שיירצחו בידי אותם מחבלים משוחררים".
אז מה עושים?
"מדינת ישראל לצערי הפכה להיות מדינה שכל הכתרים והמיתוסים שנקשרו אליה מתבררים כעורבא פרח. בשנת 1972 היו 3 טייסים בשבי הסורי, וסיירת מטכ"ל עם יוני נתניהו ועוזי דיין יצאה במבצע 'ארגז' לחטוף קצינים סורים. אני לא חושב שמדינת ישראל מיצתה את כל האופציות המבצעיות העומדות לרשותה. האם מישהו העלה על דעתו למנוע ביקורים של אנשי הצלב האדום אצל המחבלים העצורים? מקבלי ההחלטות צריכים לקחת בחשבון גם את חיי הישראלים האחרים".
גורמי ביטחון מזהירים כי למחבלים המשוחררים יש פוטנציאל מובהק של חזרה לטרור. לדבריהם, מחבל שהיה בכלא הישראלי יוצא ממנו יותר מוכשר, או אידיאולוגית או טכנית או שניהם. בית סוהר מטבעו הוא בית ספר לשיפור רמת הפשיעה או רמת הטרור. יושבים שם אנשים בעלי ידע בטרור, שאין להם מה לעשות כל היום, ולידם אנשים חסרי ידע שגם להם אין מה לעשות כל היום. את היום הם מעבירים בלימודים, בעלי הידע מלמדים את חסרי הידע וכך המחבלים המשוחררים יוצאים מומחים לטרור. השטח יקבל בבת אחת גורמי טרור פעילים ברמה גבוהה. תהיה לכך תרומה לטרור גם מוראלית, גם ארגונית וגם טכנית, בתחום הידע.
משום כך, אומרים במערכת הביטחון, מדובר במחיר שמדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לשלם. ראש השב"כ יובל דיסקין הודיע לראש-הממשלה אהוד אולמרט כבר לפני שנה, בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, כי הונחה לאחרונה המלצה של אחד מגופי הביטחון המרכזיים, כי אם יוחלט על שחרור מחבלים רוצחים במסגרת עיסקת שליט, תהיה ישראל חייבת לדרוש שהמחבלים המשוחררים לא יורשו להישאר בשטחי יו"ש, אלא יועברו לרצועת עזה או לחו"ל, ללא שום אפשרות של חזרה. זאת בעקבות מחקר פנימי של השב"כ, שגילה כי 63 אחוז ממחבלי החמאס ו-67 אחוז ממחבלי הג'יהאד האיסלמי ששוחררו בעיסקאות ג'יבריל וטננבאום, חזרו לבצע פיגועים אחרי שיצאו מהכלא הישראלי. "שחרור 1400 המחבלים שהחמאס דורש, או לפחות חלקם המשמעותי, יסב נזק ביטחוני קשה ויגרום לכמות גדולה של נפגעים ישראלים בתוך שנה וחצי, בעיקר אם הם ישוחררו לשטחי יהודה ושומרון", אומר דיסקין בשיחות פנימיות.
עסקאות זכורות לדראון
הניסיון ההיסטורי מלמד עד כמה עיסקות שיחרור מחבלים תמורת חיילים שבויים, בעיקר מול הפלשתינים, סיבכו את מדינת ישראל לדורות. בעיקר כאשר המחבלים נשארו בשטחי ישראל ולא גורשו לחו"ל. בשנת תשמ"ה היתה זו ממשלת האחדות בראשות שמעון פרס, עם יצחק רבין כשר ביטחון, שעשתה את 'עיסקת ג'יבריל' הזכורה לדראון, ומאז המוות מלווה את מדינת ישראל בעוצמה שאין כדוגמתה. במסגרת עיסקת ג'יבריל הורשו כמה מראשי המחבלים המשוחררים להישאר ביהודה ושומרון. חלק ניכר מאותם אסירים משוחררים הם שהיוו את השלד המרכזי של 'הוועדות העממיות' שהפעילו את רבבות הפורעים של האינתיפאדה הראשונה, שפרצה שנתיים אחרי אותה עיסקה. "אין עוד ספק שמשוחררי העיסקה ההיא שיחקו תפקיד מרכזי באינתיפאדה", כותבים על כך זאב שיף ואהוד יערי בספרם 'אינתיפאדה' (עמ' 198), "לפי הערכות מוסמכות, יותר משליש מביניהם חידשו את פעילותם המחתרתית בצורה זו או אחרת בתוך שנה בלבד ממועד יציאתם לחופשי. רוב הנותרים נכנסו לפעולה כמעט ללא שהיות עם פרוץ גל המהומות הראשון... לימים התפאר ג'יבריל, ובצדק, שמבצע זה זרע את זרע ההתקוממות". 'עיסקת ג'יבריל' היתה אפוא בתוך שנתיים לדלק שהניע את מנוע האינתיפאדה.
האינתיפאדה, בגלל המציאות הביטחונית הקשה שיצרה, יצרה מציאות בלתי הפיכה ביש"ע: עם ישראל, בהמוניו, הדיר רגליו מחלקים אלו של ארץ-ישראל. המציאות הזו, הזרות והניכור שגילה עם ישראל בהמוניו כלפי יהודה, שומרון וחבל עזה, הכשירו את הנכונות להמירם בהסכם מדיני, וממילא הכשירו את הנכונות הכללית לקבל את הסכם אוסלו, שגרם להקמת רשות פלשתינית טרוריסטית בליבה של ארץ ישראל, וגבה מחיר של 1500 ישראלים הרוגים. שיחרורם של שלושה חיילים הסתיים באובדן חייהם של מאות ישראלים.
הנכונות הישראלית לשחרור מאות מחבלים תמורת גלעד שליט, גורמת לתסכול עז בקרב לא מעט מקציני צה"ל. בשיחות פרטיות אפשר לשמוע קצינים בכירים זועמים על כך שמדינת ישראל לא ניסתה להביא לשחרור שליט מיד אחרי חטיפתו, באמצעים צבאיים. "הדבר היה אפשרי", אומר קצין בכיר "אם מיד אחרי החטיפה, באותו יום, היתה הממשלה מחליטה על סנקציות מוחלטות על חבל עזה. ניתוק מוחלט של מים, ניתוק מוחלט של חשמל, סגירת כל המעברים בין ישראל לרצועה כמו ארז, קרני וסופה. מצור מלא על חבל עזה עד ששליט ישוחרר, בלי למצמץ. אם היינו פועלים כך, גלעד שליט היה בידינו בתוך יומיים לכל היותר".