"תמיד קראתי טורים של נשים ושיגעו אותי הקיטורים. למה לקטר? אימהות זה דבר מדהים. כמה אנשים מתפללים להיות הורים? אתם זכיתם, אז למה לראות את הדברים הקשים? תגדלי עם הילדים, תצמחי עם זה"
"קוראים רבים שואלים איך אפשר לתת תשומת לב לכולם. זו שאלה מגוחכת בעיניי, כי את לא צריכה לתת בו זמנית תשומת לב לעשרה. לגילאים שונים יש צרכים שונים, והם חיים בשעות שונות. ובכלל, זו התכונה בה ה' חנן את האימהות, איך אמא יכולה לאהוב את כל הילדים?"
"נו, אמא", הסתובב בנה הבכור של מלי גרין כשחיוך של מנצחים על פניו, "מה מלי גרין היתה אומרת על זה?"
לא, לא טעיתם ואין צורך לקרוא שוב את השורה שלמעלה. 'מלי גרין' היא אמנם דמות מאוד אמיתית עבור גולשים רבים, אבל בחייה הפרטיים היא נושאת את השם שרה פכטר. גרין ופכטר ("אני אומרת לבעלי בצחוק שהוא נשוי לשתי נשים") מקיימות מערכת יחסים מעניינת. פכטר היא עיתונאית וסופרת חרדית, שמנהלת בית בן 10 ילדים, למרות שהיא עדיין רחוקה מאוד מלסיים ארבעה עשורים בחייה. גרין חולקת את חוויותיה של אם לעשרה עם הקוראים ברשת.
הטור שלה החל לפני כמעט ארבע שנים כירייה באפלה, והתברר כהצלחה גדולה. כעת רשימות שפרסמה בו, וגם כאלה שלא, רואות אור בספר חדש הנושא את השם '.comאמא'.
פכטר הנמרצת מקבלת את פניי בעוגה טרייה וברצפת סלון שטופה. תוך כדי שיחתנו היא מטפלת בילד חולה, פותחת מתנה לאחת הבנות, מסכמת עם אחת הגדולות לאן בדיוק היא יוצאת ומקבלת אורח. שיחה חיה מאוד על אימהות, מימוש עצמי ואהבת ילדים ואדם.
עידוד מההורים
ספרה הראשון של פכטר, 'פצוע קל', ראה אור עוד לפני שמלאו לה 17. הספר עוסק בסיפור אמיתי של שכן, ניצול מלחמת ויטנאם, אותו ראיינה במשך שעות. "הוא סיפר לי הרבה, הציג לי שקופיות, ובקיץ, בעוד כל בנות גילי קופצות ממחנה למחנה, הסתגרתי באיזה חדר בקראוון של מחלבת עיזים, וכתבתי". פכטר מספרת שהמילה החמה של הוריה ליוותה אותה לכל מקום. כך למשל, לכבוד הספר החדש שהיא היתה משוכנעת שתוציא, מיהר אביה ורכש מחשב. "הוא אמר 'זה יהיה ספר מדהים', 'את תצליחי' למרות שהייתי צעירה, וזה מסר להורים" - היא לא מפספסת הזדמנות להקיש מהפרט אל הכלל - "העידוד של ההורים שלי נתן לי המון גב ואומץ, וזה הניב תוצאות". והיה לה אומץ. היא פתחה חשבון צעיר וחילקה צ'קים דחויים לבית הדפוס ולגורמים אחרים שעסקו בהולדת הספר, תוך שהיא משכנעת את כולם בעיניים בורקות ובביטחון עצמי רב, שמדובר בהימור בטוח. והיא צדקה. "החזרתי את כל הכסף, עד השקל האחרון".
כשהספר ראה אור, הוא עורר סקרנות בעיתונות הכללית, אך פכטר סירבה להתראיין אז "כדי שלא יתקלקלו לי השידוכים".
אז לא, השידוך לא התקלקל. פכטר נישאה עוד לפני שמלאו לה 20, עסקה בהוראה והתברכה בילדים. לא חלפו הרבה שנים, עד שהיא הבינה שדרוש לה שינוי. "היו לי חמישה ילדים, הגדול בן 4, וראיתי שאני פשוט לא מגיעה בזמן לעבודה. כל יום הייתי מאחרת 'רק' ב-10 דקות, רבע שעה, לא עמדתי בזה". פכטר החליטה לעזוב את בית הספר והפכה את הכתיבה לעיסוקה העיקרי.
העולם הזה לא היה חדש לה, ולא רק בגלל כתיבת הספר: "בגיל 15 פרסמו מאמרים שלי ב'הארץ'. גרתי בהתנחלות וכתבתי על המצב והאינתיפאדה, וכך גם בעיתון האזורי של גוש עציון". כעת החלה פכטר לעבוד ב'המודיע' וב'יתד', ולפני 10 שנים נכנסה לעיתון 'בקהילה', שמהווה מקום עבודה עיקרי עבורה. בצד אלה, אל תשאלו איך, היא כותבת גם ב'מקור ראשון', 'מרכז רבני אירופה', במוסף הבריאות של 'ידיעות' ובבמות נוספות, גם באנגלית.
אז איך מתנהלים בחופש הגדול, כשצריך לראיין בטבריה למשל? לוקחים את הבנות, יוצאים בשלוש לפנות בוקר מהבית, מראיינים, משתכשכים בכינרת, וחוזרים לא יאוחר מארבע אחה"צ כדי לקחת את הקטן, בן ה-9 חודשים, מהמעון.
והטור ב-ynet?
"זה? זה הדובדבן שלי. אחרי יום עבודה אני יושבת וכותבת אותו".
דובדבן? זה בעצם הטור שפרסם אותך.
"נכון, וזאת למרות שהגעתי להרבה סקופים בעיתונות. למשל, חייל גרמני שהציל יהודים רבים, ואחרי תחקיר מקיף שארך שנתיים וחצה מדינות, גיליתי שהוא יהודי ממשפחה חסידית שירד מהדרך, התגייס לצבא והתחפש לחייל גרמני. או במקרה אחר, אישה ש-60 שנה לא ידעה מי היא, גילתה בעקבות כתבה שלי מי היא. הכתבות האלה היו זכות, אבל לא זכיתי להכרה אלא כשהתחלתי לכתוב על ילדים".
מרכז העבודה שלך לא עוסק בילדים ובעולמם, ובכל זאת הטור שלך נסוב סביב הנושא הזה.
"הטור שלי הוא בערוץ הורים ועוסק בהורות. זה קצת מפריע לי, לא אשקר שלא. אבל הלכתי על השיטה של הבת האופטימית שלי. אמרתי לעצמי 'או-קיי, אם בגלל זה זכית להכרה כסופרת, תנצלי את הבמה הזאת'. וזה הערך המוסף שלי: זיכני הקב"ה שיש לי ניסיון ובזכות הכתיבה אני יכולה לתרגם אותו החוצה. אני לא שונה מהרבה אימהות, רק רכשתי ניסיון שיכול לעזור לאחרות".
"תפתחי מכבסה"
הטור של גרין החל להופיע בynet'' לפני כמעט 4 שנים תחת הכותרת 'שמונה בעקבות אחת'. מאז הוא החליף את שמו ל'תשעה בעקבות אחת', וכותרתו התעדכנה לאחרונה שוב משום שמספר הילדים בבית גרין-פכטר הפך לדו-ספרתי.
"לפני כמה שנים ביקשו ממני לכתוב ב'הורים וילדים' כתבה על האופן שבו מסתדרות משפחות ברוכות ילדים מבחינה כלכלית", מגוללת פכטר את סיפור לידת הטור. "אנשים אומרים 'הייתי מביאה עוד ילד אבל קשה לי כלכלית', ורציתי להתייחס לזה. כשהתחלתי לכתוב ראיתי שבעצם גם לי אין תשובה, זה באמת נס, כי זה לא מסתדר בחשבון קר של הוצאות-הכנסות".
הכתבה, שהיתה מאוד חיובית, עוררה הדים רבים והביאה את עורכת 'ערוץ הורים' ב-'ynet' להרים לפכטר טלפון. "לא ידעתי איך זה יילך, חשבתי שהטור יתפרסם פעמיים-שלוש. לא ציפיתי שהוא יהפוך לקבוע ויגרור כל כך הרבה הדים".
את השם 'מלי גרין' הביאה פכטר ("יש לי מלא שמות בדויים") בשליפה. "פתאום חשבתי, האם מותר לי לכתוב על הילדים בשמם האמיתי, כי לא ידעתי לאן הטור יצמח. העורכת הסכימה איתי והציעה שנלך על שמות בדויים. הבת שלי, מלי, בדיוק עמדה לידי, וכך נולדה מלי גרין".
זוג אחד שלח לפכטר מייל בו הוא כותב שבעקבות הטור שלה החליט להביא עוד ילד לעולם. "והם כתבו שאם זו תהיה בת, הם יקראו לה מלי".
פכטר: "תמיד קראתי טורים של נשים ושיגעו אותי הקיטורים. למה לקטר? אימהות זה דבר מדהים. כמה אנשים מתפללים להיות הורים? אתם זכיתם, אז למה לראות את הדברים הקשים? תגדלי עם הילדים, תצמחי עם זה. גם אני גדלה. פעם החופש הגדול, למשל, היה בשבילי אימה ופחד, עד שהחלטתי לראות מה הטוב שבו. הרי הוא שם, עד שיקצרו אותו. במקום לפחד, תזרמי עם זה".
"בגיל 32 עם 9 ילדים?! את מסוגלת לממן משפחה כזאת או שזה מכספי החילונים?" זוהי ברכה אחת שקיבלה פכטר לרגל לידת ביתה התשיעית, מטוקבקיסטית. "מטורפת שכמותך", "תפתחי מכבסה" ו"המשפחה שלך היא גן/ מפעל לילדים", הן תגובות נוספות (מתוך 200 בממוצע למאמר). נכון, היו גם מזלטובים והרבה, אבל נדמה שמי שכותב טור ברשת צריך לעטות שריון קשקשים מיוחד, כהגנה מפגיעת מקלדותיהם של הקוראים.
"בטורים הראשונים מאוד נלחצתי מהטוקבקים", היא מודה "עד שבאיזשהו מקום הפסקתי לקרוא כי אין לי זמן. אבל חשוב מזה, ראיתי שהאנשים שבאמת מתעניינים שולחים מיילים שבמהלך השנים הצטברו למאות, ומכולם לא היה אחד רע. אנשים היו ענייניים, הם התעניינו ושאלו, אבל לא ברוע לב".
מה שואלים?
"שאלה שחוזרת בלי סוף זה הקטע הכלכלי, ואיך מתמודדים עם עייפות, והמון שאלות של התייעצות: 'איך לגמול מחיתולים', 'ילדתי בן והבת שלי מקנאה' וכאלה". כן, למרות קוצר הזמן פכטר משיבה לכל מייל מתייעץ, "אם אדם טרח לכתוב לי אני עונה לו".
ילדייך מכירים את הטור שלך?
"לגדולים שלי אני כבר מראה את מה שאני כותבת, והם רואים את זה בכיף גדול. לפעמים הם מזהים את עצמם. ולא, הם לא אומרים 'למה כתבת את זה'..."
וחברות? בכל זאת הן מרבות לככב אצלך?
"אני מבקשת את רשותן, וגם משנה קצת את הסיפור. גם עם הילדים אני משנה, כך שמצד אחד יהיה הכי קרוב לאמת, אבל שלא יפגע בכבודם".
הכול תלוי בך
שותף סמוי-גלוי בטור וכתוצאה מכך ב'com.אמא' הוא בעלה של פכטר, ישראל, שמשמש כמנהל ת"ת בבית אל. הוא לא מרבה להופיע בסיפורים שלה, אבל כשהוא שם, זה קורה ברגע הנכון ובטון הנכון. "הייתי צריכה להגיד את זה בהתחלה: יש לי פרטנר, וזה גם דבר שנבנה במשך השנים. הוא אמנם עובד הרבה שעות מחוץ לבית, אבל הוא שותף מלא. אנחנו מפרנסים את 'בזק': מתעדכנים, מתייעצים. אני לא כותבת עליו הרבה כי אני מרגישה שאנחנו אחד. וחוץ מזה הוא לא אוהב חשיפה".
הטור של פכטר שונה מטורים אחרים. כל סיפור או אירוע שבהם היא נפגשת מלמדים אותה לקח. לא תפגשו אותה בארץ המאשימים: הבת לא מרוצה מהתעודה למרות שקיבלה רק 'טוב מאוד מינוס' - גרין תבדוק בהקשר זה היכן אימהות לא מרוצות מעצמן למרות שבהרבה 'מקצועות' הן מקבלות 'טוב מאוד'. גרין לא קיבלה העלאה במשכורת? היא חוזרת ונזכרת מה קרה פעם ל'כסף עודף' שהשיגה בעמל רב. היא מבקשת לבשל אוכל בריא לילדים שמסרבים לאוכלו, ומוצאת את דרך האמצע דרך דודה חביבה, וכך אינסוף דוגמאות.
"אחרי הילד החמישי", חולקת פכטר את התהליך שהביא אותה לתובנה המנחה הזאת, "פתאום קלטתי שאי אפשר להאשים את הסביבה". פכטר מספרת שהסוויץ' הזה בחייה אירע אחרי סידרת שיחות עם חברות, ובמיוחד עם אחת שהיו לה ילדים מאוד צפופים. "היא לא הסתדרה עם זה, הפסיקה לעבוד והיתה מאוד מדוכדכת מהכביסות-כלים-טיטולים, מה שהביא למריבות אינסופיות עם בעלה. יום אחד היא הלכה להורים שלה ואמרה שהיא רוצה להתגרש. אביה אמר לה 'תחשבי שיש לך בעל שנמצא בצבא קבע ומגיע פעם בשבוע, לחופש. עכשיו, איך את בונה את החיים שלך?' אביה ניסה לומר לה שהכול תלוי בה. וזה היה שיעור המודעות שלי. ברגע שנפל לי האסימון שאי אפשר להאשים שום דבר מסביב, אלא הכול חוזר אלייך - זה שינה לי את כל צורת החשיבה".
ללא יחסי ציבור
פכטר אמנם מתגוררת בעיר החרדית ביתר ומשתייכת למגזר החרדי, אבל היא מעולם לא היתה חלק מה'שטנץ'. ילדותה עברה עליה במעלה עמוס - התנחלות חרדית בגוש עציון, ובעלה, כאמור, עובד במוסד חינוכי ציוני-דתי. גם היא, כאמור, כותבת בעיתונים משלל מגזרים.
את כותבת גם בעיתונים שאת לא מכניסה הביתה. ילדייך אינם נגישים לאינטרנט שבו את כותבת תקופה ארוכה.
"נכון, אבל זה לא מפריע לי, וגם לא לבתי הספר של הילדים. כולם יודעים שאני לא כותבת בתחומים בעייתיים מבחינה הלכתית אלא להיפך. אומרים לי 'איזה יופי, זה קידוש ה'".
אורח החיים הדתי עטוף באמונה ומנהגי יום יום שלא קיימים בציבור הכללי. איך את 'מתרגמת' את הסיפורים האישיים שלך, כך שיתאימו לרשת או לספר לציבור הכללי?
"החלטתי מראש שאני לא כותבת על העולם החרדי. כעיקרון זה קשה, אבל דווקא בתחום שבו אני כותבת זה לא נורא, כי גם האמא החילונית וגם החרדית צריכות לעשות כביסות ושתיהן צריכות להתמודד עם אדון מצפון. אני באמת משתדלת שלא לכתוב על הנושא האמוני. היו לי כמה טורים שכתבתי ובסוף לא פירסמתי כי היו לי מחשבות שניות, פחדתי שיפרשו אותם לא נכון".
למרות שהביטוי 'יחסי ציבור לעולם החרדי' די מתבקש, פכטר מעידה שמעולם לא חשבה על הדברים בכזה אופן. היא אמנם מקפידה שלא להזכיר בטור שלה מושגים כמו 'פאה' או 'תלמוד תורה', ואילו 'בוס' 'קידום' ו'אוכל בריאותי' דווקא מוזכרים בו תדיר, אבל בין השורות צפה ועולה אישה חרדית. אולי מיוחדת, חריגה ויוצאת דופן, אבל אחת מהמגזר 'ההוא'.
"אני כן מקבלת תגובות על זה ש'סוף סוף את מראה את הציבור החרדי האמיתי, את שוברת את הסטריאוטיפ על זה שאמא למשפחה ברוכה היא סמרטוט'. לאחרונה הזמינו אותי להרצאות. כשאני מדברת אל ציבור חילוני אני מתמקדת בהפרכת מיתוסים: 'הגדולים מגדלים את הקטנים' או 'שוכחים ילדים באוטו'". פכטר הופיעה, בין היתר, בפני שופטים, תחת הכותרת 'אל תשפטו אותנו'. "לפעמים אני נדהמת מהבורות. גם השופטים וגם קוראים רבים שואלים איך אפשר לתת תשומת לב לכולם. זו שאלה מגוחכת בעיניי, כי את לא צריכה לתת בו זמנית תשומת לב לעשרה. לגילאים שונים יש צרכים שונים, והם חיים בשעות שונות. ובכלל, זו התכונה בה ה' חנן את האימהות. איך אמא יכולה לאהוב את כל הילדים?".
כאן נקלעת שיחתנו לדיון קצר, בלי להגיע לעמק השווה. פכטר מתעקשת: "אני באה ממשפחה של 14 ילדים וכל השנים הרגשתי בת יחידה. עד עכשיו אין יום שאני לא מדברת עם אבא שלי, ואם אחד הילדים יצטרך נורופן, הוא ירוץ בשתיים בלילה להשיג אותו". פכטר גם מדברת על הדינמיקה המעניינת שנוצרת בין האחים, והיא מתמוגגת מהאזנה לשיחות שלהם.
כשאת יוצאת מהרצאה, את מרגישה ששינית עמדות של המאזינים?
"כן. הם הרבה פעמים חושבים שאם יש לך הרבה ילדים אין לך זכות קיום ואת לא יכולה לנשום, וזה לא נכון. העניין הכלכלי כל הזמן חוזר על עצמו. פעם אחד האנשים אמר לי 'לפי החישוב שלי אתם צריכים לפחות 70 אלף שקל בחודש'. אמרתי לו 'קודם כל אתה צודק, אבל יש לנו הרבה הרבה פחות מזה. גידול משפחה גדולה זה עניין אמוני'".
במשך שנות עבודתה בעיתונות רכשה פכטר גם חברות חילוניות. חלקן מבקשות להגיע לשבת וטועמות את טעם הקהילה המפנקת. האם היא מנסה לעשות גם קצת שירותי הסברה לחילונים בקרב חברותיה החרדיות בגינה השכונתית? "לפעמים".
תירוץ לעצלניות
בעוד אנחנו משוחחות על '.comאמא', יוצא ממכבש הדפוס סיפרה החדש יותר של פכטר שנקרא 'עוד תגיעי רחוק', שם זמני. לפני זמן לא רב יצא ספר אחר שלה ושמו 'מה יגידו השכנים'. איך היה לה זמן לזה? עניין של גישה. "אחת הבנות שלי היתה תינוקת קשה. מה זה קשה? אם יש 24 שעות ביממה, היא מצאה עוד שעות לבכות בהן. אז אמרתי לעצמי 'יאללה, את ערה בלילה? תכתבי ספר!' כך התחלתי".
הספר החדש עומד לצאת בשיתוף פעולה בין הוצאות מייזליק ומודן. "הוא מגולל את סיפורה של אם לחמישה, כמעט בת 30, ממורמרת. אני פוגשת נשים ממורמרות שמרגישות שהילדים עוצרים להן את הקריירה, ואני חושבת שזה תירוץ. אם אישה מחליטה שהיא רוצה להיות בבית ויש לה סיפוק מזה - זה נפלא. אבל אם יש אישה שלא טוב לה עם זה והיא אומרת 'הילדים' - זו גושפנקא לעצלנות".
ומה עם נקיפות המצפון?
"אדון מצפון מבקר כל אמא, גם פועלת בסין וגם מנכ"לית בחברת היי-טק. החל בילד אחד וכלה בעשרה. ואגב, אדון מצפון מבקר גם את האמהות שנמצאות כל היום עם הילדים בבית. אף אחת לא נמלטת מזה.
"אני מכירה עיתונאית חילונית, אם לשניים, שפעם היינו צריכות להיפגש כדי להכין כתבה. אני הייתי אז אם לשמונה, והיא ביטלה לפחות 10 פעמים, כל פעם מסיבה אחרת שקשורה לילדים. אני לא ביטלתי. עד היום היא מדשדשת ולא התקדמה.
"מבחינתי היא 'אמא הליקופטר', כי היא חגה סביב הילדים 24 שעות ביממה. אני חושבת שזו טעות, כי אצל ילדים שאמא שלהם כל הזמן סביבם מתפתחים לחץ ונקיפות מצפון. תנו גם לילדים לחיות, הם בסדר, הם יסתדרו".
פכטר עוצרת את דבריה, כי בנה החולה, שמלווה אותנו מתחילת השיחה, וכבר קיבל ממנה כדור, שתייה וגם את מיטתה, מחליט שלא להיפרד ממנה כרגע. היא קולטת את השדר שלו, פורשת שמיכה עבה על הרצפה, ומבקשת מאחת הבנות להביא לו שמיכה נוספת.
כשמשתררת רגיעה זמנית אנחנו שוב פוצחות בדיון קל. נראה שבסולם פכטר הייתי מועמדת רצינית לקורס טיס, בהליקופטר.
"אם לאישה יש חלום להיות ראש צוות בהיי-טק, שתעשה את זה. הילדים יהיו בסדר כי הם יקבלו את השדר הנכון", היא לא מוותרת. "וזו שאלה שהייתי עונה עליה אחרת לפני 10 שנים". לאורך השנים, היא מסבירה, נערמות אצלה תובנות וניסיון כי "אימהות זה בית ספר".
לפכטר אין פתרונות קסם להכול, למרות שאני יוצאת ממנה עם טיפים לארגון הכביסה הנקייה (איך היא יודעת שהערימה אצלי בלתי נגמרת?) ולארון לבגדי שבת בלבד, ועם מתכון לעוגה מהירה ("אני מכינה בערב, תוך כדי גערה בילדים שיילכו לישון, ובבוקר יש להם עוגה טרייה כל פעם בווריאציה אחרת"). בכל זאת, היא אומרת, העייפות שמלווה גידול של תינוקות קטנים והכביסות הן עניינים בלתי פתירים בעיניה.
"בבר מצווה של הבן הבכור שלי הייתי חודש אחרי לידה. נשים הרבה פעמים חושבות 'איפה הייתי כל השנים האלה, עם החיתולים והלילות האלה שנקרעתי מעייפות'. הן מרגישות מחוקות, כאילו לא היו קיימות. אבל כשעמדתי שם פתאום הרגשתי שלא נמחקתי, צמחתי בתוכם".
חבל שמבינים את זה בסוף. אם היינו מבינות את זה תוך כדי, זה היה טוב.
"נכון, זה הרעיון, לעולם לא מאוחר".
שרה על מלי
תוך כדי ובעיצומם של שלל עיסוקיה ממשיכה פכטר לכתוב את הטור שלה. למרות שכבר נחשפה בשמה המקורי, היא ממשיכה לחתום 'מלי גרין' ברשת. "בארצות הברית זה מקובל. אנשים כותבים בשם עט, למרות ששמם האמיתי ידוע. זה עוזר לי להיכנס ככה לדמות". אצל פכטר, אבל, הבלבול הוא כמעט בלתי נמנע: עבור הציבור החילוני היא מלי גרין, עבור הציבור החרדי היא שרה פכטר, וכך, כנראה, גם יצאו ספריה.
מה מערכת היחסים בינך לבין מלי גרין?
"כיף לי איתה. אני חושבת שאנחנו שתי דמויות שונות. מלי גרין יכולה להגיד דברים ששרה לא יכולה להגיד ושרה הרבה פעמים צריכה ללמוד ממלי".
"אמא, את מלי גרין", קוראת אחת הבנות ומסבירה איך בבוא היום תורה לילדיה לקרוא לסבתם 'סבתא מלי', למרות שיש לה אחות כזאת. "באיזה שהוא מקום", ממשיכה פכטר "יש דברים שאסור למלי גרין להגיד. הרי לכל אחת יש את הרגעים הקשים בהורות, ולפעמים בא לי להתפלש באיזה רגע קשה, באיזו מסכנות עצמית, ולכתוב על זה. מצד שני, אם למלי אין אמירה של ממש אז אין טעם שהיא תכתוב, ואז שרה אומרת את הדברים, לה מותר. אבל טור לא יוצא מזה".
האם פכטר חשבה שהטור שלה יעורר כל כך הרבה הדים? ממש לא. "זה היה כמו שמזמינים אצלך עבודה, משהו חד פעמי, כמו שאני עושה בהרבה מקומות. לא חלמתי שייווצר דיאלוג עם הקהל. וכעת, באיזה שהוא מקום עליתי על הבמה ולא נשארתי מאחורי המילים".
ofralax@gmail.com