הפרויקטים אותם בנתה החברה – ממעלה הזיתים ועד אלון מורה, היו תמיד סיכון כלכלי שהוכח לבסוף כהצלחה | זולדן מסביר מדוע עבודה בבניין היא מקצוע מכובד ומכניס, מגלה מה השינוי התודעתי החיובי שחל בקרב רוכשי הדירות ביו"ש דווקא מאז הגירוש, ומספר על הקשר האישי שלו לתה ויסוצקי

כיתוב תמונה: "עידודי אמר: אנחנו עם חולה, שלא בונה את ביתו, וצריך לחזור לבריאות שלנו". נחמן זולדן

את הבאים לבית משפחת זולדן בקדומים מקדם ריח עז של פריחה. חזית הבית מטופחת, ופרחים בשלל צבעים מלווים את הבאים, מהמדרגות עד דלת הכניסה. "זה הסימן שחזרתי לחיים", אומרת מרים זולדן, ששכלה את בנה עידודי הי"ד בפיגוע ירי לפני שלוש שנים וחצי. חודשים ארוכים לאחר הרצח היא אפילו לא שמה לב לקיומם של הפרחים בפתח.

נחמן זולדן מוכר לרבים כבעל חברת בנייה שבנתה פרויקטים רבים ברחבי יהודה ושומרון. פרויקט הדגל האחרון שחנך הוא שכונת מעלה הזיתים במזרח ירושלים, פרויקט בו היה אמור לעבוד עידודי, הבן, שהצטרף לחברת הבנייה לאחר שחרורו מהצבא. לפני שהצטרף התנה עם אביו שבחברה יועסקו יהודים בלבד. האב נענה לאתגר, ויחד הם גייסו פועלים יהודים לעבודת הבניין. חודשים מספר לאחר מכן נרצח עידודי בדרכו לביתו בשבי שומרון. "אנחנו יודעים שזו הדרך", אומר נחמן על העבודה העברית, "ומאז שעידודי ציווה לנו את זה, אין לנו בכלל התלבטויות". 

ברכה מהרב צבי יהודה

נחמן ומרים זולדן הגיעו לקדומים שנתיים לאחר הקמתה. "היינו בכל הסבסטיות", משחזרת מרים, "אבל ההורים של נחמן ואבא שלי מאוד התנגדו שנעבור לגור בשומרון. קדומים היתה אז סוף העולם. גרנו ליד ההורים של נחמן בקריית שמואל, והם רצו שנישאר לידם". אביו של נחמן היה חולה לב ונוכחותו של בנו לידו היתה משמעותית, אבל לנחמן בער לעבור. לפי בקשת מרים, הם שלחו מכתב לרב צבי יהודה ובו שאלו האם לעבור למרות התנגדות ההורים, אך התשובה בוששה לבוא. לאחר חצי שנה של המתנה לתשובה, הודיע נחמן: עוברים. מרים היתה בסוף הריון ונחמן אמר לה: "אני לא מוכן שתעברי עוד הריון ועדיין לא נגור בשומרון". ההורים הכועסים סירבו לדבר איתם, וכך מבלי להיפרד עברה משפחת זולדן, הורים ושני בנים והשלישי או-טו-טו, בחודש חשוון תש"ל, ליישוב קדומים שבשומרון. היישוב מנה אז קצת יותר מארבעים משפחות.
לפני כמה שנים עוד היה פחד. כשמישהו בא מהעיר וקנה בית, ההורים שלו שאלו 'מה יהיה בעתיד?' התשובה שלי היתה שאני בונה בשביל לעשות את העתיד. היום אנשים לא שואלים את זה. זו תופעה נהדרת. גם אם יש הקפאה או משא ומתן או לא משנה, אנשים לא עוצרים

שבועיים לאחר בואם, ביום השבת, נולד הבן עידו. "אולי נעשה את הברית בקריית שמואל?" שאלה מרים את נחמן. "באנו לשומרון כדי לעשות את כל השמחות שלנו כאן", הוא השיב. עשרים ותשע שנים לאחר מכן הזכירה מרים את הסיפור הזה על קברו הפתוח של עידודי. לברית שנערכה בקדומים בשבת שלאחר מכן הגיעו ההורים, ובכך תמה מסכת התנגדותם למגורים בשומרון. במשך השנים עברו להתגורר באזור גם חלק מהאחים של נחמן ומרים, וכיום נכדים ונינים רבים של המשפחה פזורים ביישובי השומרון. 

שבועיים לאחר הברית של עידודי הגיע גם מכתב התשובה המיוחל מהרב צבי יהודה. "גם קריית שמואל היא ארץ ישראל", כתב להם, "והורים מבוגרים וחולים, חשוב להישאר לידם ולתמוך בהם". אך את הנעשה הם לא רצו להשיב, ולכן שלחו שוב מכתב לרב צבי יהודה, וביקשו ברכה. להפתעתם מכתב התשובה הגיע כעבור שבוע בלבד, ובו ברכה ליישוב טוב.

מתי קמה חברת הבנייה?

נחמן: "לא התחלתי כחברה או כקבלן בניין. כשהתחילו הסכמי אוסלו החלטתי שהתשובה שלי להסכמים תהיה לסיים את בניית בית המדרש בקדומים, שעמד במצב של שלד במשך חמש או שש שנים. ניגשתי לרב יצחק בן שחר, שהפך לימים להיות מחותן שלי, וסיפרתי לו על התוכנית. הוא מצידו הודיע שהישיבה תעבור מיד כשהבנייה תסתיים, למרות שבית המדרש הנבנה היה בגבעת רש"י, שכונה שהיתה אז רחוקה".

זולדן צבר ניסיון בגיוס כספים כמה שנים קודם לכן, כשסייע לדניאלה וייס, שהיתה אז יושבת ראש 'גוש אמונים', לכסות חוב גדול שהצטבר שם. זולדן גייס את הכספים לבניית בית המדרש וגם את הפועלים, וכעבור שנה עמדה הישיבה על תילה. תושבים מקדומים שראו כי טוב, פנו אליו בבקשה שינהל גם את בניית בית הכנסת, שהיה עדיין בשלב התוכניות, ללא תקציב להוציאן אל הפועל. הוא הרים את הכפפה, וגייס אנשים שיחתמו על ערבות כדי לקבל הלוואה גדולה מהבנק, אותה קיווה להחזיר בתרומות.

באחד הימים הגיע לקדומים ניסן חקשורי, תורם שהפך לידיד קרוב. "אמרתי לו: תשמע, אנחנו מחפשים איזה פראייר שיגמור אולם שמחות למטה וייתן 100 אלף דולר להתחיל לבנות למעלה. הוא הביע את נכונותו לתרום, אבל הזמן חלף והוא לא תרם. המשכנו בכל זאת עם בניית השלד מההלוואה שקיבלנו מהבנק. ואז הבן שלי אסף התארס עם הבת של הרב יצחק בן שחר. חקשורי הגיע לאירוסין ואמר שהחתונה תהיה באולם השמחות של בית הכנסת. מאז הוא התחיל להזרים כסף. כששאלתי אותו למה עד עכשיו הוא לא תרם, הוא ענה: 'רציתי לראות כמה אתם רציניים'". בניית בית הכנסת הושלמה ודניאלה וייס, שהיתה אז ראש מועצת קדומים, פנתה לזולדן ואמרה "עכשיו הזמן לבנות את קדומים". חברת הבנייה יצאה לדרך באופן רשמי. הפרויקט הראשון שלה היה שכונת גבעת רש"י בקדומים. בהמשך נבנו גם מצפה קדומים, מצפה ישי, מעלה הזיתים, מדורגי קריית ארבע, שכונות בהר ברכה ואלון מורה ועוד.

"עידודי אמר: אנחנו עם חולה, שלא בונה את ביתו, וצריך לחזור לבריאות שלנו". נחמן זולדן

 מקופסאות תה לבלוקים

לפני שקמה חברת הבנייה בקדומים, היה עסוק זולדן בפרויקט אחר: קליטת עלייה. "בשנת תשמ"ח, לפני העלייה הגדולה מברית המועצות, הבנו שזה הולך לקרות. קניתי עם עוד אנשים את כפר הנופש בקדומים שכשל בגלל האינתיפאדה הראשונה, והחלטנו להקים שם מרכז קליטה". לצורך הפעלת המקום שוב גייס נחמן כספים מתורמים. בזמן מלחמת המפרץ הוא טלפן לידיד משיקגו. אשתו של הידיד אמרה: "אני רואה את הטיל עף אליכם", והוא ענה: "הטיל לא מעניין, הכסף מעניין". אותו ידיד תרם סכום נכבד להפעלת המקום. במשך שש שנות פעילותו עברו במרכז הקליטה כארבע מאות משפחות, שהתגוררו במקום חצי שנה, למדו עברית ולאחר מכן עברו למקומות אחרים. קבוצת משפחות השתקעה בקרני שומרון הסמוכה. נחמן פיקח על הנעשה תוך כדי עבודתו ככלכלן ביקב גדול.

אחת מקבוצות העולים לא רצתה לעזוב את קדומים, ונחמן חיפש להם פרנסה. כמי שמכיר את ענף היין, הוא החליט להקים מפעל שייצר קופסאות עץ ליין. בהמשך יוצרו בו קופסאות העץ של תה ויסוצקי. נחמן עזב את עבודתו ביקב והתמסר למפעל העץ. "עבדו כאן במשך תשע שנים קבוצה של עשרים וחמישה עולים מרוסיה, וייצרו שמונה מאות אלף קופסאות עץ לתה. המפעל עבד נהדר עד שהחל היבוא מסין. ואז קרא לי מנכ"ל ויסוצקי ואמר 'אמנם אתה ה-יצרן, אבל יש עכשיו קופסאות מסין במחירי אפס'. הוא הציע לי להיות האיש שלהם בסין, וכשסירבתי הוא התפלא ואמר 'אבל הפרנסה שלך מאיתנו'. עניתי לו שהפרנסה מה' ולא מאף אחד אחר. מיד אחר כך הקמתי את חברת הבנייה".

אחד הפרויקטים היותר ידועים של חברת הבנייה של זולדן הוא שכונת מעלה הזיתים, הממוקמת בדרום הר הזיתים ומשקיפה אל מקום הר הבית. גם שלב ב' של השכונה כבר אוכלס, וכיום מתגוררות בשכונה כמאה משפחות. 

איך הגעת למעלה הזיתים?

"מתי דן עשה את השידוך. מדובר באדמות שנקנו ב-1880 על ידי כוללים יהודיים כדי להרחיב את בית העלמין, אלא שהטורקים והבריטים לא הסכימו לכך. הבריטים אף גבו מס על הקרקע, וכדי לא לשלם את המס החכירו אותם כוללים את השטח לערבי שזרע בו חיטה ושילם את המיסים. ב-1948 ניגש אותו ערבי לשלטון הירדני וביקש שירשמו את האדמה על שמו בטאבו. כראיה לבעלותו על האדמה הראה את המיסים ששילם לאורך השנים. לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר מתי דן החל בפעילות גאולת הקרקע בירושלים, הוא איתר את השטח וקיבל מאנשי הכוללים ייפוי כוח לטפל בנושא. מוסקוביץ' הסכים לממן את המשפט שארך עשר שנים, ובסיומו הוחזרה הקרקע לבעליה. אותם כוללים לא התכוונו לממש את בעלותם והקרקע נרכשה מהם בכספו של מוסקוביץ'. מתי דן פנה אלי בבקשה שאהיה יזם של שכונה שתיבנה במקום. הוא לא מצא אף יזם אחר שהסכים לכך, והבנקים כמובן סירבו לתת ערבויות לפרויקט כי פחדו שהוא לא יצליח. גם אנחנו פחדנו, אך ידידי ניסן חקשורי נתן גב לעניין ויצאנו לדרך. בסופו של דבר לא היה צריך את הגב הזה. הפרויקט נמכר כמעט לגמרי".
פועלי הבניין זו עבודה מכובדת, משכורת מכובדת. והעובד רואה שהוא יצרן. הוא לא עובד כמו טמבל עם הפטיש והמסמר אלא מייעל, מתקדם, חושב, רואה שיטות בנייה. זו גם לא עבודה קשה כמו שהיתה בעבר. יש ציוד שעושה חלק גדול מהעבודה

השיווק של הפרויקט נתקל בבעיות?

"לקח זמן עד שהתחילו לקנות. בהתחלה היו רק אידיאליסטים. אנשים מהחוגים שלנו. זו ממש התנחלות בתוך ירושלים. לאט לאט זה התחיל לצבור תאוצה. היום זה כבר משהו יוקרתי".

בכל הפרויקטים שלך יש סיכון מסוים שלא יקנו אותם.

"זה שילוב של אידיאולוגיה ועסק כלכלי. בסופו של דבר ודאי שזה חייב להיות כלכלי ולאזן את עצמו. יש דברים מסביב שמשפיעים. את השכונות באלון מורה והר ברכה בנינו בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה דווקא. לפני הגירוש מגוש קטיף היה לאנשים חשש גדול. בפרויקט מצפה ישי בקדומים עמדו שלדים כמה שנים בלי שרכשו אותם. או הקפאה שמתחילה פתאום. אבל היום עברנו את השלב הזה. אנשים אומרים 'יש כל כך הרבה אנשים בשומרון, אז גם אני אהיה בשומרון'. לפני כמה שנים עוד היה פחד. כשמישהו בא מהעיר וקנה בית, ההורים שלו שאלו 'מה יהיה בעתיד?' התשובה שלי היתה שאני בונה בשביל לעשות את העתיד. היום אנשים לא שואלים את זה. זו תופעה נהדרת. גם אם יש הקפאה או משא ומתן או לא משנה, אנשים לא עוצרים. זו המהפכה הגדולה של השלוש-ארבע שנים האחרונות. עברו איזו פאזה של גודל. אם יקרה פה - יקרה גם בתל אביב. זו ההרגשה שלי. הביקוש עצום בלי חשבון. השיח סביב רכישת דירה הוא לא אם יהיה פינוי, אלא מחיר הדירה, המפרט הטכני, הקרמיקה, איזו חברה תהיה במקום. לפני הגירוש תמיד היה חשש כזה, ודווקא אחרי הגירוש זה נעלם. המון מהרוכשים הם בני הדור השני של קדומים, אבל גם הם חששו בעבר. יש גם הרבה שעברו למקומות אחרים במרכז הארץ ועכשיו חוזרים לשומרון".

סיפורי שבת על עידודי

ילדי משפחת זולדן לא נפלו רחוק מהעץ. הבן הבכור שלומי מתגורר באלון מורה, אסף במעלה לבונה, איתמר מתגורר בקידה הסמוכה לשילה ('הוא בונה שם בית הראוי לשם זולדן'), והתאומות הני ונועה מתגוררות בקדומים.

עידודי היה נשוי לתהילה, בת קדומים אף היא, ולזוג נולדו שני ילדים. הם התגוררו בחומש עד לגירוש ומשם עברו לשבי שומרון. לפני שלוש שנים וחצי, כשחזר מחברותא בקרני שומרון, פגעו בו כדורי המחבלים, שוטרים פלשתינים. "זה נוחת עליך כרעם ביום בהיר", אומרת מרים זולדן. "ברגע הראשון אתה בטוח שעולמך חרב, שנגמרו החיים. אבל מסתבר שהחיים חזקים יותר מכל דבר אחר. אחרי השבעה אמרו לי הבנות והכלות שהילדים פוחדים לבקר, בגלל האווירה בבית. פוחדים שסבתא תבכה כל הזמן. הבנתי שאני צריכה להתגבר, לחייך ולחזור לשמוח, עם כל הקושי. הייתי בורחת לחדר השינה לבכות הרבה. בקידוש, בזמנים מיוחדים בהם יש יותר נטייה לבכות. החזרה לחיים היא בעיקר בזכות הילדים ולמענם".  

הסיפורים האהובים על עשרים ושבעת נכדיהם של מרים ונחמן, הם סיפורי עידודי. "אנחנו מדברים עליו המון. כל דבר מזכיר אותו. בכל מקום יש תמונה שלו. הכיף של הנכדים זה שבת אחר הצהריים כשאני מספרת להם סיפורים על עידודי. אני עושה את זה בכיפיות ובצחוק, והסיפורים יפים כי הוא באמת היה מקסים וכיפי ואוהב, וכולם אהבו אותו. אצל תהילה במשפחה קראו לו 'דודידודי' כי הוא היה דוד של הילדים".  

מרים מספרת על עידודי גם בבתי ספר ואולפנות המבקשים לשמוע. "יש המון מה לספר, הוא היה באמת דמות מופלאה. ככל שחולף הזמן אנחנו שומעים יותר ויותר דברים על האיש הצנוע הזה. בצבא הוא שירת בעורב גולני, כחייל וכקצין. פעם לפני פעולה בג'נין הוא לימד את החבר'ה לשיר את 'זכרני נא', וזה הפך אחר כך להיות ההמנון של גולני. הוא התגייס לשלוש שנים, לא הסכים לרוץ עם מד"סיות. הוא לא הסכים לפתוח מפות בניווטים, ופעם אחת כשכן פתח הודה בכך מיד בסיום הניווט ונענש. בהתחלה הוא נראה לאחרים עוף מוזר, לא חשבו שהוא ישרוד בסיירת, אבל כשהכירו אותו העריכו אותו מאוד. הוא היה הדבק בין כולם, עם כל הדוסיות שלו. שלושה חבר'ה מהצוות שלו חזרו בתשובה בזכותו. הם אומרים: בזכות עידודי אנחנו ככה. בשקט שלו הוא השפיע". 

"הקמנו כמה פרויקטים חשובים על שמו, שישפיעו על עם ישראל בעתיד", מוסיף נחמן. "המכללה למנהיגות יהודית שנפתחה באותה שנה בקדומים, הוקמה לפני הרצח, ומיד אחרי הרצח החלטנו לקרוא אותה על שמו. זה היה רעיון שהתגלגל אצלי הרבה שנים ולא ידעתי איך להרים אותו. מנהיגים לא צומחים סתם כך, מנהיגים צריך לבנות. הגיע לקדומים בחור בשם עמית הלוי וסיפר לי על הרעיון של המכללה. אמרתי לו 'יש לי אותו החלום בדיוק'. ישבנו שישה אנשים ערב אחד, הקמנו צוות מנהל ויצאנו לדרך. גם אשתו של מוסקוביץ' התגייסה לעניין. היא אמרה לנו: 'שנים בנינו שכונות, בתי כנסת, ישיבות, וראינו שבשבוע אחד אפשר למחוק הכל. אז כפי הנראה צריך לבנות את האנשים וזה הדבר שאתם עושים'. היא היתה זו שהציעה לקרוא למכללה על שם עידודי".

חוץ מהמכללה הוקם בקדומים גם בית המדרש 'עׁז לישראל' על שם עידודי, בו מבררים סוגיות הקשורות לתורה ומדינה, וגם הוא בא לתת כלים לעוסקים בהנהגה. "אנחנו רוצים להנציח את עידודי בדברים חיים, של בנייה, של צמיחה והמשך. שהוא האמין בהם ואנחנו מאמינים בהם".  פרויקט נוסף שהקימה המשפחה, והוא מנוהל בעיקר על ידי הבן אסף ואשתו חנה, הוא עמותה לשידוכים שנקראת 'עת דודים'. "הם עובדים ברצינות", אומרת מרים, "מתוך מחשבה נקייה על הצורך להקים בתים בישראל. חוץ מזה גם הכנסנו ספר תורה על שמו, ויש ילדים על שמו, אם כי לא במשפחה שלנו כי לנו מאז נולדו רק נכדות. גם הספר 'כנגד כל הסיכויים' המתאר את תולדות ההתיישבות ביש"ע הוקדש לזכרו". נחמן נזכר ביום בו התקשרו אליו מספריית נצרים, שהוציאה את הספר: "אמר לי בחור בשם יפת: 'אנחנו רוצים להקדיש את הספר לעילוי נשמת עידודי', ואני, דבר ראשון כשחבר'ה כאלה מצלצלים אלי, שואל: 'כמה זה יעלה לי?' והוא אומר 'חס וחלילה, מה פתאום, אפילו לא אגורה. היתה לי הזכות להכיר אותו והדמות שלו נחרתה לי'. נצרים היו חייבים לסיים עד תאריך מסוים יסודות של בית כנסת כדי לקבל מבנה יביל, ועידודי ביקש מהם שלא יעסיקו ערבים, שהוא מוכן לעשות את זה. הוא עבד עד כניסת השבת, תחת גשם שוטף. יפת אמר לי: 'הדמות שלו לא עוזבת אותי מאז. כששמעתי שהוא נרצח החלטתי להקדיש לזכרו את הספר הזה'".

משניות בהפסקת צהריים

כיום חברת הבנייה של זולדן בונה שתי שכונות בקדומים: 'מעוז עידו' ו'קול צופייך'. בסך הכל מתוכננות להיבנות מאה חמישים ושש דירות. זולדן חולם להקים בניינים מדורגים רבי קומות. תוכנית כזו שתכנן בעבר לשכונת מצפה ישי, עוררה התנגדות עזה מצד התושבים. "אני אומר שצריך לשבור את הטאבו הזה של בתים פרטיים. אנשים צריכים לעבור משהו בראש". שבעים הדירות שבבנייה נמכרו, כמעט כולן. מרים מסייעת בשיווק הדירות, לאחר שנים בהן עבדה כמורה באולפנא בקדומים. השכונות, למותר לציין, נבנות על ידי יהודים בלבד. "תענוג לעבוד עם החבר'ה האלה", אומר נחמן. "כל הפסקת צהריים הם פותחים משניות. יבוא יום שיחזרו לעבודה עברית, לא תהיה ברירה. זו עבודה שמכבדת את בעליה. המשכורות טובות. בתל אביב בונים עובדים זרים, המשכורות שלהם גבוהות מאוד".
בישוב נצרים היו חייבים לסיים עד תאריך מסוים יסודות של בית כנסת כדי לקבל מבנה יביל, ועידודי ביקש מהם שלא יעסיקו ערבים, שהוא מוכן לעשות את זה. הוא עבד עד כניסת השבת, תחת גשם שוטף

בנייה עם פועלים ערבים נחשבת זולה בהרבה.

"הראש של הקבלנים צריך להשתנות. אם משווים את העבודה מול עבודה של ערבים הראש מתעוות, כי באמת לערבים משלמים הרבה פחות. אבל העובדים הזרים לא זולים, ופועלי הבניין זו עבודה מכובדת, משכורת מכובדת. והעובד רואה שהוא יצרן. הוא לא עובד כמו טמבל עם הפטיש והמסמר אלא מייעל, מתקדם, חושב, רואה שיטות בנייה. זה אחרת. בקרוב מאוד תהיה מצוקה של עובדי בניין ואני מקווה שיהודים יעבדו בזה כמו בכל עבודה אחרת. זו גם לא עבודה קשה כמו שהיתה בעבר. יש ציוד שעושה חלק גדול מהעבודה".

אנשים יוכלו לעבוד בזה עד הפנסיה?

"עם המכניקה שיש היום, המנופים וכל זה, אני חושב שכן". נחמן מוסיף עוד כי בטווח הארוך הוא סבור שעבודה עברית משתלמת יותר, כיוון שלאורך שנים יש אחריות על הבית, וכשהעבודה היא עברית אין כמעט תקלות. "וחוץ מזה, הפועלים שלי היום הם יצרנים, הם מחפשים ומוצאים שיטות איך לייעל את העבודה".

אומרים על יהודים שהם לא מסוגלים להישאר פועלים, הם תמיד הופכים לקבלנים.

"יש בזה מן האמת", מודה נחמן. "עידודי רצה להיות פועל ורק פועל", אומרת מרים. "אנשים לפעמים שאלו 'זה הבן של בעל הבית? מה הוא מלכלך את הידיים שלו במלט?' זו היתה האהבה שלו. ללכלך את הידיים במלט".

חודשיים לפני הרצח, הגיע צוות של ערוץ 2 לאתר הבנייה בקדומים, להכין סרט על עבודה עברית. עידודי סירב תחילה להתראיין, אך לאחר שאביו שכנע אותו שזו הזדמנות להפיץ את הנושא, הוא הסכים. "ברגע שאתה מתחיל עם עבודה ערבית, אתה עוקר את השורש של הבניין שבנית", משחזר נחמן את מה שאמר עידודי בסרט, "כי לפני מאה שנים לא היו כאן כמעט ערבים. מי שהביא אותם היו החקלאים שנתנו להם עבודה במקום לעולים מרוסיה, כי זה היה יותר זול. והם באו והביאו איתם את בניהם ובני בניהם. דבר שני, זו עבודה מכובדת. אנחנו עם חולה, שלא בונה את ביתו, וצריך לחזור לבריאות שלנו".