לצד המקצועיות בעבודה הפרלמנטרית, רביץ היא קודם כל אישה חרדית ואמא לעשרה ילדים, שמעמידה את המשפחה ולימוד התורה בראש מעייניה |היא סירבה בנימוס ללחוץ את ידו של ראש ממשלת איטליה, וגם ענתה לראש הממשלה אריאל שרון, שהתנצל על שהתקשר באמצע המקלחות של הילדים
לשכת יושב ראש הכנסת, שעת בוקר. לאורך מסדרון רחב ידיים מוצגות תמונותיהם של יושבי ראש הכנסת לדורותיהם. את פניי מקבלת בחום רבקה רביץ, מנהלת הלשכה. רביץ, בת 36 בלבד, מנהיגה ביד רמה את אחת הלשכות המרכזיות בישראל. מתוקף תפקידה נפגשת רביץ תדיר עם שועי עולם, עם ראשי ממשלות ועם פוליטיקאים בכירים מהארץ ומהעולם. היא נוסעת לחו"ל בפמליות רשמיות של יושב ראש הכנסת ואחראית לניהולה התקין של הלשכה. אולם רביץ, אישה חרדית ואם לעשרה, מצהירה על עצמה כבר בפתח דבריה כ"משתדלת להקפיד על קלה כבחמורה".
לאורך שנים ארוכות מלווה רביץ מאחורי הקלעים את ח"כ רובי ריבלין בדרכו הפוליטית, אך לכותרות היא עלתה לראשונה בעת ביקורו המתוקשר של ראש ממשלת איטליה לשעבר סילביו ברלוסקוני לפני שנתיים בישראל. במהלך קבלת הפנים החגיגית שנערכה לכבודו במשכן הכנסת הציג יושב ראש הכנסת ח"כ רובי ריבלין את מנהלת לשכתו בפניו. ריבלין ציין באוזני ראש הממשלה האיטלקי כי ניצבת לפניו אמא לתשעה ילדים. נרעש ממספר הילדים, הושיט ברלוסקוני את ידו כדי ללחוץ את ידה של רביץ בהערכה, אולם היא מצידה סירבה בנימוס. רביץ משחזרת את אותו מפגש בחיוך: "מי לא היה שם. אמצעי התקשורת מכל העולם, כל נשות הכנסת, כולם הגיעו כדי לחזות בברלוסקוני, ללחוץ את ידו ולהצטלם איתו. נכנסנו לחדר כדי לקיים את הפגישה הרשמית. ראש הממשלה האיטלקי היה מאוד לבבי ושאל את מקורביו 'איך יכול להיות שהאישה שמנהלת את הפרלמנט מגדלת משפחה של תשע נפשות?'. הוא הושיט לי את היד שלו, אבל כמו שאני עושה תמיד, הסברתי לו בעדינות שאני אישה אורתודוקסית ולכן אני לא נוהגת ללחוץ יד לגברים. הוא קיבל זאת בהבנה והתעניין מאוד. לפעמים נראה שדווקא גויים יודעים להעריך ולכבד את ההלכה היהודית יותר מחלק מהחילונים בארץ", קובלת רביץ. ואכן, כאשר שב ראש הממשלה האיטלקי לארצו חזר וסיפר בהתפעלות רבה על התרשמותו מ"מנהלת הפרלמנט בישראל", אמא לתשעה, שלא נעתרה ללחיצת ידו. רביץ כיכבה בעיתוני סוף אותו שבוע באיטליה.
מהסמינר אל הכנסת
לעולם הפוליטי הגיעה רבקה רביץ די במקרה. חמיה, ח"כ הרב אברהם רביץ ז"ל, חיפש עוזרת ללשכתו ופנה באופן טבעי לכלתו הצעירה. "התחתנתי בגיל שמונה עשרה עם בעלי יצחק, הבן השמיני לבית משפחת רביץ. למדתי בסמינר הוראת אנגלית והיה ברור לי שבסופו של דבר אהיה מורה בישראל. היינו זוג צעיר וחיפשתי הכנסה. חמי, שבאותו הזמן נבחר לתפקיד יושב ראש ועדת הכספים של הכנסת, חיפש עוזרת פרלמנטרית. אמרתי לו שאני מוכנה לבוא לכנסת ולעבוד, אבל רק עד שאסיים את הלימודים. לא תיארתי לעצמי שאהיה כל כך הרבה שנים במשכן", היא צוחקת.
ראש הממשלה האיטלקי היה מאוד לבבי ושאל את מקורביו "איך יכול להיות שהאישה שמנהלת את הפרלמנט מגדלת משפחה של תשע נפשות?". הוא הושיט לי את היד שלו אבל כמו שאני עושה תמיד, הסברתי לו בעדינות שאני אישה אורתודוקסית ולכן אני לא נוהגת ללחוץ יד לגברים 
את עבודתה החדשה כעוזרת פרלמנטרית לקחה ברצינות גמורה. "מסמינר בית יעקב צללתי מיד ובכל הכוח לתוך העולם הפרלמנטרי. למדתי את כל התוכנות של הכנסת, הצעות חוק, שאילתות. התעמקתי בעבודה של ועדת הכספים, רשויות מקומיות, חברות ממשלתיות, הפרטות, מיסוי. הייתי יושבת במשך שעות ולומדת את החומר. מה שלא הבנתי - נעזרתי בחמי. הוא היה אדם מיוחד במינו והדריך אותי בהמון סבלנות".
הרב אברהם רביץ ז"ל שימש לאורך השנים כחבר כנסת, כסגן שר במשרדים שונים וכסגן יושב ראש הכנסת מטעם מפלגת יהדות התורה. רביץ היה אמנם נציג מפלגה חרדית, אולם כנער בן 13 הצטרף עם כמה מחבריו לישיבה לארגון הלח"י. לאחר מכן שירת בצה"ל. במהלך השנים שימש כבכיר ב'יד לאחים', ארגון שפועל לחלץ נשים יהודיות מכפרים ערביים, והיה מחזיר בתשובה מוערך. בשנת תש"ס, עקב סיבוכי מחלת הסוכרת ממנה סבל, נדרש לעבור השתלת כליה. ילדיו קיימו דיון הלכתי למי תהיה הזכות לתרום את הכליה. תריסר ילדיו הביעו את נכונותם להיות שותפים באופן מעשי בהצלת חיי אביהם והסיפור קיבל הד תקשורתי רב. בסופו של דבר הפילו גורל והבן הבכור משה, ר"מ בישיבת נהורא, תרם לאביו את כלייתו. לאחר הניתוח זכה הרב רביץ למספר שנים נוספות של עשייה ציבורית ונפטר כשמלאו לו 75. "איפה ישנם עוד אנשים כמותו?", שואלת רביץ בהערכה. "למדתי ממנו המון. הוא היה איש אמת, צנוע ומשכיל. הוא ידע ליצור קשר ולהתחבר עם כל יהודי והיתה לו פתיחות מדהימה".
את אותה פתיחות למדת מחמיך? אני שואלת, ורביץ מבקשת לציין כי היא דווקא רואה את עצמה כ"אדם שמרן", כהגדרתה. "אני די שמרנית. גם בחינוך של הילדים, גם בהשקפת העולם שלי. באתי מבית ירושלמי מאוד שמרן", היא מציינת, ומספרת על אביה אשר עלה מארצות הברית כנער צעיר, אולם לאורך השנים סירב מטעמים אידיאולוגיים לקבל אזרחות ישראלית. "אבא שלי לא רצה להתאזרח כדי לא לקחת חלק בציונות. ההורים שלי העניקו לנו חינוך שלא מקדש את המדינה, אבל עם חיבור עמוק ושורשי לארץ הקודש", היא מסבירה. לקראת אחת ממערכות הבחירות ביקשה רביץ מאביה לדאוג לקבלת אזרחות ישראלית לצורך מימוש זכותו האלקטורלית וחיזוק כוחה של המפלגה החרדית בכנסת. "ישבתי איתו ופירטתי לפניו באריכות את הנימוקים לקבלת האזרחות. בסופו של יום הוא התרצה, אבל בגלל שהוא לא רצה לבטל זמן מהלימוד, הלכתי אני במקומו למשרד הפנים. המתנתי בתור וסידרתי לו את כל המסמכים הנדרשים, ורק כשהתור שלו התקרב התקשרתי אליו שיגיע כדי לחתום בעצמו. מאז, בכל מערכת בחירות אבא הולך להצביע".
גם את ביתה הפרטי מגדירה רביץ כשמרני. "אני מאוד רדיקלית בחינוך הילדים", היא אומרת. "אנחנו מדברים עם הילדים המון על הערך הרב של לימוד תורה. אני מחנכת אותם לחיי צניעות ומדברת איתם נגד מותגים ונגד הריצה חסרת הפרופורציות אחרי החומר. יש לי מחשב נייד מהעבודה אבל אני מקפידה שהקטנים יצפו בו רק בסרטים כשרים ובמינון נמוך מאוד".
כיצד מקבלים הילדים את העבודה של אמא שלהם במקום שברובו חילוני ועוד בכנסת ישראל?
"הם באים ממשפחה שסבא שלהם היה חבר כנסת, אז מהבחינה הזו זה די טבעי בשבילם. אני מקפידה לשתף אותם בקונפליקטים שמתעוררים בעבודה השוטפת או בנסיעות שלי לחו"ל. יש מקרים בחו"ל שאני צריכה לצעוד ברגל בשבת במשך שעות למלון או לדאוג לאוכל כשר. באחת הנסיעות שלי לרומא, לדוגמה, שמו אותי בחדר בקומה ה-17. באותו מלון ניתן לפתוח את הדלת רק בכרטיס אלקטרוני ולא במפתח רגיל, ולכן לפני כניסת שבת שמתי פיסת נייר על העינית בדלת כדי לנטרל את הכרטיס. כשחזרתי מאוחר בלילה מסעודת שבת אצל משפחה יהודית בעיר וטיפסתי בקושי רב 17 קומות ברגל כשאני בהריון, גיליתי לתדהמתי שמישהו הוציא את הנייר מהדלת ואני תקועה במסדרון בלי שום אפשרות להיכנס לחדר".
אז מה עשית?
"לא היתה לי ברירה, ירדתי שוב מותשת 17 קומות עד לקבלה כדי שהפקיד הגוי יעלה ויפתח לי את הדלת. הילדים שלי מעורבים בעבודה שלי ומודעים למורכבות".
"הפוליטיקה מתעתעת"
את מגדירה את עצמך 'חרדית שמרנית', איך הסובבים במשכן מקבלים אותך? בכל זאת, אישה חרדית שמנהלת את לשכת יושב ראש הכנסת זה לא לגמרי טבעי.
הייתי באמצע ההשכבה של הקטנים והפלאפון צלצל. ראש הממשלה היה על הקו. הוא התחיל לדבר איתי על כמה נושאים בוערים ואז כנראה שמע את הילדים ואמר: "רבקה, אני שומע שאת עושה עכשיו מקלחות לילדים. אני מתנצל שאני מפריע לך באמצע. אתקשר מאוחר יותר"
"למרבה הפלא, אני יכולה לומר שלאורך השנים כמעט לא נתקלתי בתגובות פוגעניות או מעליבות מהאנשים סביבי. מעולם לא הרגשתי סוג ב', לא בגלל היותי אישה ולא בגלל היותי חרדית. לפעמים יש הרמת גבה כשאני לא לוחצת יד לגבר, או כשאני שוב בהריון, אבל באופן כללי היחס הוא מכבד ומפרגן. אנשים אומרים לי 'וואו, איזה תפקיד בכיר יש לך', אבל אני ממש לא מתייחסת לזה ככה. מחמי למדתי לא להתגאות ולא להתנשא, בטח שלא בעולם הפוליטי המתעתע", אומרת רביץ. "אני בהחלט מודעת לתהפוכות בעולם הזה. יום אחד אתה במרום האולימפוס יושב בלשכת היושב ראש וכולם משחרים לפתחך, וברגע אחר אתה הופך לאחרון העוזרים הפרלמנטריים. אני משתדלת לא לשכוח את זה לרגע".
את חמיה ליוותה גם בתקופת מחלתו. "בסוף היתה לי הזכות לעזור לו. הוא היה חולה דיאליזה וארגנו לו בתוך החדר בכנסת מערך טיפולי. עזרתי לו טכנית עם הדיאליזה. מדי פעם הוא היה מאושפז בבית החולים ואני הייתי מגיעה אליו לשם עם הדואר והחומר שצריך לעבור עליו".
לעבודה עם ח"כ רובי ריבלין הגיעה לאחר חקיקת החוק האוסר על חברי הכנסת להעסיק קרוב משפחה מדרגה ראשונה כעוזר פרלמנטרי. "באותה תקופה היה נפוץ שחברי כנסת מעסיקים קרובי משפחה שלהם, אבל בעקבות החוק החדש פוטרתי מהעבודה אצל חמי. גם רובי ריבלין נאלץ להפסיק להעסיק את בתו והוא חיפש בנרות עוזר פרלמנטרי מתוך המערכת, שכבר מכיר את התחום מקרוב. מחוסר ברירה הוא לקח אותי ומאז לא נפרדנו אפילו ליום אחד", אומרת רביץ.
שנתיים אחר כך מונה ריבלין לשר התקשורת. הוא הציע לעוזרת הפרלמנטרית הצעירה את משרת מנהלת הלשכה של משרדו. "הייתי צעירה בת 23 בלי ניסיון ניהולי, ורובי הציע לי את התפקיד ונתן בי אמון מלא. מדובר במשרד מאוד מקצועי וביצועי, אבל הוא אמר לי 'בואי איתי, את מסוגלת'. לפני כל פגישה הייתי יושבת ולומדת את החומרים המקצועיים. בפעם הראשונה גם ניהלתי צוות די גדול. זה לא היה פשוט, אבל התפקיד הזה ללא ספק עיצב ובנה אותי. לא אשכח לרובי את האמון הזה שהוא העניק לי".
מאז משמשת רביץ כיד ימינו של ח"כ ריבלין. בכנסת ה-15 שימש ריבלין כסגן יושב ראש הכנסת וכשר התקשורת, ובכנסת ה-16 ובכנסת הנוכחית כיושב ראש הכנסת. רביץ ליוותה אותו לאורך השנים בכל תפקידיו. אחת התקופות הסוערות ביותר במהלך כהונתו כיושב ראש היתה במהלך אירועי ההתנתקות, מספרת רביץ. ח"כ ריבלין היה בין המתנגדים הבולטים לתוכנית ועמדותיו הנחרצות גרמו לנתק ממשי ביחסיו עם ראש הממשלה דאז, אריאל שרון. רביץ זוכרת את הימים ההם כימים קשים במיוחד. "הוא לקח את זה, כמו רבים מאיתנו, מאוד קשה. מדובר בשבר מאוד גדול. בנאום שנשא באותה שנה בטקס השנתי בהר הרצל הוא פרץ בבכי. עם אריאל שרון הוא ממש לא דיבר במשך תקופה ארוכה. עד היום הוא מזכיר בכל הזדמנות בכאב את הגירוש מהגוש". רביץ מצביעה על שומר המסך במחשבו האישי של ריבלין, שם מתנוססת תמונתו במליאת הכנסת ביום ההצבעה על חוק ההתנתקות, בה כמובן הצביע נגד. לידו יושב אריאל שרון, היוזם הראשי והמבצע. "רובי מראה את התמונה הזו לכל האורחים שמגיעים אליו לכאן. הוא מדבר על אותו יום גורלי ועל כוחה של דמוקרטיה. רובי לא שוכח את הגירוש לרגע".
ההורות כפרויקט חיים
כשאני מבררת על השילוב הכמעט בלתי אפשרי בין ניהול משפחה ברוכת ילדים לבין קריירה תובענית כמו שלה, משיבה רביץ כי משפחתה הגדולה היא היא התגשמות חלום חייה. "זה העיקר בחיים. כבר כשהייתי ילדה חשבתי לעצמי שאני רוצה משפחה גדולה. גדלתי כבת שנייה במשפחה של עשרה ילדים, ותמיד חלמתי גם אני להיות אמא לעשרה ילדים, ברוך ה' שזכיתי. אני חושבת שגם אם הייתי חילונית הייתי רוצה משפחה ברוכת ילדים. זה משהו פנימי שטבוע בי, כנראה".
כבר כשהייתי ילדה חשבתי לעצמי שאני רוצה משפחה גדולה. גדלתי כבת שנייה במשפחה של עשרה ילדים, ותמיד חלמתי גם אני להיות אמא לעשרה ילדים, ברוך ה' שזכיתי. אני חושבת שגם אם הייתי חילונית הייתי רוצה משפחה ברוכת ילדים
את מתייחסת לאימהות שלך כהגשמת חלום, אבל בכל זאת, אין רגעי קושי?
"בוודאי שיש. לארגן בית עם 12 נפשות זה אתגר. זה יותר מורכב מלנהל מפעל, אבל זה עניין של סדרי עדיפויות. האימהות מבחינתי קודמת לכל. הקריירה שלי אולי חשובה, אך היא בהחלט לא המטרה המרכזית בחיי. המשפחה נמצאת בראש מעייניי. בעלי ואני לא 'זורמים' עם ההורות, אלא כל הזמן משקיעים מחשבה משותפת איפה ניתן לייעל, מה צריך לעשות ולמה זקוק כל ילד וילד. שנינו אנשים עסוקים אבל משתדלים להעניק לכל אחד ואחת את תשומת הלב שהם זקוקים לה, לפעמים גם בדרך אגב: 'אני הולכת להוריד זבל, מי רוצה לבוא?', 'אולי תבואי איתי להליכה?'. אנחנו מתייחסים אל ההורות כאל פרויקט חיים".
גם ניהול טכני של בית עם תריסר נפשות מהווה אתגר לא קטן, בוודאי לאישה עובדת. "הבית הוא כמו מוסד שחייב להתנהל בצורה מתוכננת ושיטתית עם כללים ברורים. יש לנו בבית שני מקררים ושלושה מקפיאים. יש רשימת קניות קבועה במחשב שעליה אני מוסיפה ומורידה לפי הצורך. כשאין לי זמן, אני מפקססת לסופר את הרשימה ומקבלת את הקנייה עד הבית. בשר ועופות אני קונה בקנייה מרוכזת פעם בחודש. בחדר הכביסה יש לי עשרים סלסלות. מצד אחד סלסלות לכביסה המלוכלכת, שממוינת לפי: כביסה לבנה, צבעונית, הרתחה ועוד. מצד שני, יש לכל בן משפחה סלסלה, שם מניחים את הכביסה הנקייה שלו והגדולים מסדרים אותה לבד במקום. אנחנו משתמשים הרבה בחד-פעמי ובכל ערב אני מכינה ארוחת צהריים ליום המחרת".
רביץ לא מסתייעת בעוזרת בית, אלא בדרך כלל מנקה בכוחות עצמה את ששת החדרים בביתה. "כל הזמן אני בהתלבטות. אין ספק שזה היה מקל עליי ביומיום, אבל מנגד אני מרגישה שזה עלול קצת לקלקל חינוכית את הילדים. מלבד הניקיון היסודי, חילקנו את המשימות לארגון הבית בתורנות קבועה בין בני המשפחה, ובסוף כל יום כל אחד נותן יד ומשקיע בערך עשר דקות ליישור קו, וכך כולנו הולכים לישון בהרגשה טובה".
למרות השתדלותה לערוך הפרדה ברורה בין עבודתה לבין הטיפול בילדיה, לעיתים העבודה גולשת לביתה. "כשאריק שרון נבחר לראשות הממשלה, רובי היה ראש המטה שלו ועבד צמוד אליו. ערב אחד רובי נכנס לאירוע ועשה שירות עקוב אחריי לפלאפון שלי למקרה שיחפשו אותו. הייתי באמצע ההשכבה של הקטנים והפלאפון צלצל. ראש הממשלה היה על הקו. הוא התחיל לדבר איתי על כמה נושאים בוערים ואז כנראה שמע את הילדים ואמר: 'רבקה, אני שומע שאת עושה עכשיו מקלחות לילדים. אני מתנצל שאני מפריע לך באמצע. אתקשר מאוחר יותר'. אני משתדלת כמה שאפשר שכשאני בבית - להיות עם הילדים נטו".
תואר שני בשלוש בלילה
פעם בשבוע רביץ מרצה במכללה חרדית להנדסאיות בירושלים. "החלום שלי הוא לחזור יום אחד להוראה", היא מציינת. כאילו לא די בעבודתה האינטנסיבית בכנסת בד בבד עם ניהול הבית וגידול הילדים, שוקדת רביץ בימים אלו גם על סיום לימודי התואר השני במדעי המחשב ומערכות מידע באוניברסיטה הפתוחה. מהלימודים, לדבריה, היא שואבת כוחות גם לתחומים אחרים בחייה. "לא היתה לי אפילו בגרות, והלימודים לתואר הראשון והשני הוסיפו לי המון. הבנתי שהקורסים המדעיים שיפרו מאוד את היכולות הביצועיות שלי. הבנתי, לדוגמה, שהאלגוריתם המינמקס יותר משהוא מאפשר לי להיות מתכנתת טובה, הוא נותן לי כלים להיות גם אמא יעילה ומנהלת מצליחה יותר. העיקרון של האלגוריתם הזה מלמד להפיק את מירב התועלת ולמזער את הנזק וזה עובד גם בחיים האמיתיים. בבוקר, כשצריך להכין סנדוויצ'ים ל-12 בני המשפחה, או בערב כשצריך לקלח כמה תינוקות בדרך לעוד סדרת אסיפות הורים, לאחר הכנת שיעורי הבית, כמובן תוך כדי טאטוא ובישול ארוחה למחר, ובמקביל הנייד, הסמס והמייל, מתוקף תפקידי כמנהלת לשכה, לא פוסקים מלצפצף, אין יותר נחוץ מאיזה אלגוריתם לשיפור היעילות המבנית", היא אומרת בחיוך.
ומתי בכלל יש זמן ללמוד?
רביץ משיבה בטבעיות: "בשלוש בלילה. אין שעה יותר טובה מזו. בתקופות של עומס אני קמה בשעה הזו ולומדת בריכוז. איזה שקט. אין טלפונים, אין חדשות, אין הפרעות. בשעות האלו אפשר לנצל באמת כל רגע".
לימוד אקדמי לאישה חרדית? אני תמהה, ורביץ מציינת כי בשנים האחרונות מתחולל שינוי עצום ביחסה של החברה החרדית ללימודים אקדמיים לנשים. "היום היחס השתנה לגמרי. שמעתי אפילו על מוסד חרדי לבנות דוברות יידיש שהכניסו לימודי בגרות. לאט לאט מחלחלת התודעה שאם רוצים לקיים את עולם התורה, יש לתת כלים פרקטיים לאישה לפרנס בכבוד".
זה לא יוצר פער בין הנשים לגברים?
"זה לא פער כי ההשכלה התורנית מפתחת את המוח לאין ערוך. הם מפצחים דפי גמרא מגיל מאוד צעיר. אם אני אשחק שחמט עם בעלי הוא ינצח אותי. אני יכולה לבנות אלגוריתמים מעולים, אבל החשיבה שלו כתוצאה מהלימוד יותר חדה".
בתקופה האחרונה, בעקבות ביטול חוק טל, רביץ מוטרדת ביותר מהיחס "המנוכר ורווי השנאה" שהמגזר החרדי בישראל זוכה לו. "יש שנאה עיוורת כלפי החרדים שנובעת מחוסר הבנה וחוסר ידע. הם צועקים 'תגייסו את כולם' בלי להבין מה זה אומר. לפעמים זה נראה כאילו אנחנו מדברים בשפות שונות. הם לא מבינים את החשיבות העצומה שחרדי מייחס לתורה", אומרת רביץ. "כאמא, הדבר שהכי חשוב לי זה שהבן שלי ילמד תורה. זה הדבר היחיד שגורם לי להתחנן ולדמוע. הבקשה שלי מריבונו של עולם היא שהוא יהיה תלמיד חכם. הם לא מבינים את זה בכלל. הם לא יכולים להבין את החשיבות העצומה של התורה".
ומה בנוגע לכל אותם חרדים שלא משרתים בצבא אבל רק רשומים בישיבה?
"אלו שלא לומדים זה סיפור אחר. אבל צריך להבין שזה לא כולם. יש בחברה החרדית אלפים רבים שמקדישים את כל זמנם לדבר אחד - לימוד. הם בוחרים לחיות בעוני ומה שמעניין אותם זה לא לרכוש עוד רכב ועוד בית, אלא ללמוד תורה. להם בכלל לא משנה אם יהיו סנקציות או לא יהיו סנקציות. המסירות שלנו ללימוד תורה היא מעל לכל. אף אחד לא יוכל לקחת את זה מאיתנו, גם לא בהפחדות ובמאסרים".
שינוי אמיתי, אליבא דרביץ, יכול להתרחש בחברה החרדית אך ורק בתהליך מכיל וארוך טווח. "צריך להבין ששינוי יקרה רק בהדרגה ובמתינות. כבר כיום יש חרדים רבים שרוכשים השכלה ומקצוע, והיחס לגיוס לצבא בקרב אלו שלא מסוגלים לשבת וללמוד הופך ליותר ויותר לגיטימי. אבל, וכאן בא אבל גדול, אל תעשו את זה מתוך כפייה ומתוך פטרונות. אל תנסו לשנות אותנו בכוח, זה לא ילך. מדובר בציבור מספיק נבון שיודע מה טוב וראוי בשבילו, ומסוגל להשתנות במידה שתואמת את האמונה שלו".
rivki@besheva.co.il
