הייחודיות של ל"ג בעומר – האור מתוך החושך

ל"ג בעומר זהו חג שונה מכל החגים, אפשר להגיד אף משונה מכל החגים. כל החגים שיש בעם ישראל בדרך כלל נובעים מתוך הצלה מצרה ספציפית שהייתה לעם ישראל – וכשנושעים, ישנו חג.

פסח לדוגמא זהו חג היציאה והגאולה ממצרים, פורים זוהי ההצלה מאחשוורוש והפור של המן, חנוכה זו ההצלה מיוון וככה כל החגים. ואילו בל"ג בעומר איננו מייצינים איזושהי ישועה או ברכה, אלא להיפך; שני הטעמים שמובאים לנו על ידי רבותנו בל"ג בעומר, שניהם לא מבטאים איזושהי שמחה.

הטעם הראשון הוא שפסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות. זו סיבה לחגוג? 24,000 תלמידים מתים ואנחנו עכשיו חוגגים כשהסתיימו למות? האם כעין זאת אנחנו חוגגים בי' באב כי הסתיים בית המקדש מלהישרף?

הטעם השני שהובא בל"ג בעומר הוא יום מיתתו של רבי שמעון בר יוחאי. אנחנו שמחים שרשב"י נפטר? הרי קשה מיתתן של צדיקים יותר מחורבן בית המקדש, כך כתוב בתוספתא. אם כן, על מה אנחנו חוגגים בל"ג בעומר?

המשמעות האמיתית והנקודה המרכזית של ל"ג בעומר זוהי היכולת לראות כיצד גם כשהמצב נראה קשה, גם כשהמצב נראה נראה מלא בצרות, קשיים ובעיות בעם ישראל, ככל שהמצב נראה קשה יותר – כך הוא מצמיח ישועה גדולה יותר, מצמיח גאולה גדולה יותר. אסור להסתכל על דברים בשטחיות.

נחזור לאותם 24,000 תלמידי רבי עקיבא. נכון שמתו 24,000 תלמידים וזו אכן צרה צרורה ועל כן אנו נוהגים מנהגי אבלות בימים אלו, אבל בעקבות מיתתם, רבי עקיבא מעמיד 5 תלמידים מובהקים: רבי שמעון, רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי ורבי נחמיה, אשר אותם 5 תלמידים אלו הם שמעמידים את עולם התורה למשך אלפי שנים בלימוד תורה שבעל פה. כל דברי התנאים והאמוראים שבעקבותיהם עומדים בזכות אותם 5 תלמידים שצומחים דווקא מתוך אותו חורבן.

גם לגבי רבי שמעון בר יוחאי שנפטר ביום זה. לכאורה, זו צרה גדולה, אבל אם נחזור באופן יותר מעמיק – רשב"י בורח אל המערה לא מבחירה אלא משום שהרומאים רוצים לחסל אותו. גדול הדור של אותם ימים נעלם למשך 13 שנה. איזה קושי ציבורי היה אז. אך למרות זאת, דווקא במערה, בהיעלמותו הקשה הצמיח רשב"י את ספר הזוהר, הספר שמזהיר ומעיר אותנו למשך כל הדורות עד ימינו. כל צרה מזמינה ישועה גדולה יותר – זו המהות בל"ג בעומר.

כשאנחנו מגיעים לדור שלנו, בדור שלנו אנו זוכים לחיות בדור הגאולה. ל"ג בעומר חל בדיוק בין יום העצמאות ליום ירושלים, שהם שני החגים המבטאים את גאולת ישראל. הימים האלה, ימי ספירת העומר, ימי אבל וחורבן על 24,000 תלמידי רבי עקיבא שמתו במרד בר כוכבא, חוזרים הם להיות ימי קדושה, ימים של גאולה. לכאורה 24,000 תלמידים מתו במרד ולכן המרד כשל. אך אין הדבר כן; רק נראה לנו שלא הצליחו, אך בעומק הדברים, כל כוחות ותעצומות הנפש של חיילי צה"ל וכל לוחמי המחתרות לכל מלחמות ישראל נובעים מכוחות המורדים אז. אלו היו לוחמים שלא נכנעים כנגד כל סיכויים ולמרות זאת לחמו ברומאים. כך גם אנחנו; כנגד כל הסיכויים, נגד כל העמים שרצו בטובתנו – הצלחנו בסייעתא דשמיא וזכינו להיות שותפים לגאולת ישראל.

לכן העניין המרכזי בל"ג בעומר הוא לדעת שגם בדברים שיש בהם צרה וקושי, בין ברמה הפרטית בין ברמה הכללית, עלינו לדעת שמהקושי תצמח ישועה גדולה ושחושך גדול מדליק מדורה גדולה. בשיא החושך מתגלה דווקא ההארה, והזוהר הגדול יוצא מתוך המערה החשוכה. זה המקום להודות לקדוש ברוך הוא איך שבכל רגע ורגע הוא מושיע אותנו גואל אותנו גם שאנחנו לא רואים את האור שבקצה המערה עדיין.

הכותב הוא ראש בית המדרש בישיבת ההסדר 'אור וישועה' בחיפה