לפני יותר מעשור, אי אז ב-2012, עלתה בתיאטרון האינקובטור אופרת ראפ בשם "העיר הזאת".

ההצגה, שמהר מאוד הפכה לקאלט ואפילו זכתה ב-4 פרסי קיפוד הזהב, הייתה הגשמת חלום עבור הראפר עמית אולמן (אז עדיין תחת שם הבמה 'פדרו-גראס') שיצר אותה יחד עם שני חבריו ג'ימבו ג'יי ואיציק פצצתי, אבל האמת היא שמתחת לפני השטח תמיד רבץ לו חלום אחר - גדול יותר.

"כבר מימיה הראשונים חלמתי לצלם את הגרסה הקולנועית שלה", מודה אולמן, "להצגה יש את החן והיתרונות שלה אולם רק בגרסה קולנועית יכולתי לספר את הסיפור במלואו, עם כל הפרטים והעושר שאני רוצה להעביר, עם ליהוק ספציפי לכל דמות ועם יותר שליטה בעיצוב הדרמה כפי שאני רואה אותה".

כעת, אחרי שפנה להמונים בבקשת עזרה במימוש החלום שלו במסגרת קמפיין הדסטארט מוצלח, החלום התגשם והחל משבוע שעבר 'העיר הזאת' מוקרן בבתי קולנוע בכל רחבי הארץ.

"המעבר לקולנוע מביא איתו כמה אתגרים וסוגיות", הוא משתף, "למשל – איך לייצר את העיר? איך לצלם, באמצעים שיש ברשותנו, עיר שלא נראית ישראלית מודרנית, אלא לייצר עולם חדש. עולם אפל, בהשראת סרטי פילם נואר מצד אחד ובהשראת תרבות ההיפ הופ מצד שני. כך למשל בחרנו תלבושות תקופתיות ועיצוב פנים שיתכתב עם סרטי בלשים קלאסיים, אך גם לוקיישנים מלוכלכים, מלאים בגרפיטי- סממן מובהק של תרבות ההיפ הופ. גם בגרפיקות שונות שיצרנו לסרט רצינו לייצר עולם ייחודי שיש בו גם וגם- כך למשל השטרות של העיר מעוצבים בסגנון ארט דקו אך הדיוקנאות שעליהם הם של ראפרים מפורסמים מישראל ומהעולם".

"עוד סוגיה היא איך ליצור שפה קולנועית שתשרת את המוזיקה ולא תלאה את הצופה. התסריט הוא בעצם שיר אחד ארוך, אך לא רציתי ליצור סרט שהוא קליפ אחד ארוך. היה ברור לי שארצה להדגיש את המהלך העלילתי והדרמטי בצילום ויחד עם זאת לא רציתי להתעלם לחלוטין מהמוזיקליות של היצירה הזאת. ביקשתי ליצור שפה בה גם הצילום והעריכה "רוקדים" על הקצב, כמו הדמויות. לא הכרתי יצירה דומה שכולה מוזיקלית ו'יושבת' על קצב ולכן זה דרש הרבה ניסוי וטעיה. עבור זה עשיתי לא מעט ניסיונות, גם בעבודה על הסרט עצמו וגם בשנים שקדמו לעשיית הסרט, ביצירות אחרות שלי".

אולמן מספר שבמשך הרבה זמן הוא שקל האם עליו לביים את הסרט, כיוון שאחרי הכל אין לו ניסיון בלביים סרט שלם והוא גם לא למד קולנוע באופן רשמי. "נוסיף לזה את העובדה שמדובר בסרט מסוגנן ואת העובדה שאני משחק בסרט בתפקיד הראשי – מדובר באתגר גדול מאוד וידעתי שאני לוקח על עצמי משימה קשה".

"יחד עם זאת ידעתי שיהיה לי קשה להעביר את החזון שלי ואת הניסיון שלי ביצירה הזאת לבמאי אחר, מאחר ומדובר בתסריט מאוד שונה במהותו שדורש יצירה של שפה מיוחדת עבורו. במובן זה העובדה שאני משחק בסרט דווקא הקלה עלי, שכן יכולתי להכתיב איזו רוח כללית מתוך הפריים עצמו ולא רק מאחורי המוניטור ובחדר העריכה".

העלילה עצמה מתרחשת כאמור בעיר דמיונית, בזמן לא ידוע, כשבלילה סוער במיוחד מגיעה שרה בנט (מוריה אקונס) למשרד החקירות של הבלש ג'ו (עמית אולמן). היא מבקשת ממנו למצוא את אחותה שנעלמה. ג'ו השיכור מנפנף אותה תחילה, אך משהו בשרה נוגע בו והוא מסכים לחקור את המקרה, בידיעה ששום דבר טוב לא יצא מזה.

ג'ימבו ג'יי מתוך הסרט "העיר הזאת"

צילום: מישה פלטינסקי

ג'ק (ג'ימבו ג'יי), השותף של ג'ו, לא אוהב את זה ומרגיש שמשהו לא בסדר ובמיוחד בשרה ומנסה להניא את ג'ו מהמקרה. למרות האזהרות והיעלמותה המסתורית של שרה, ג׳ו ממשיך לחקור את המקרה עד שהוא מבין שמאחורי כל הפרשיה עומד הפושע הגדול של "העיר הזאת" שאף אחד לא רוצה להתעסק איתו. כעת על ג'ו לחלץ את עצמו מהתסבוכת אליה נכנס.

ג'ימבו ג'יי מתוך הסרט "העיר הזאת"

צילום: מישה פלטינסקי

"ב'העיר הזאת' ביקשתי לייצר עולם שבו כוחה של השפה מודגש", מסביר אולמן, "כך, כוחן של הדמויות בעיר נמדד בעיקר ביכולות הורבליות שלהן, ריב בין שתי דמויות הופך לבאטל ראפ שבו אין משמעות למי צודק יותר אלא למי יש יותר יכולות ורבליות ויותר וירטואוזיות מוזיקלית. כל תושבי העיר מפחדים מפושע גדול בשם 'מנשה', למרות שאיש לא ראה אותו, רק מכיוון שיש עליו אין ספור סיפורים מפחידים".

"השפה היא הכח החזק ביותר בעולם", הוא מסכם, "היא בוראת עולמות ומחריבה והכח נמצא בידי מי שמיטיב להתנסח, לאו דווקא מי שמיטיב לעשות".

* אין לראות בעצם הבאת הראיון המלצת צפייה בסרט עצמו, כיוון שהוא עלול להכיל שימוש בשפה גסה או תכנים בלתי הולמים.