ביולי 1973, נחל המוסד הישראלי את הכישלון הגדול בתולדותיו: בעיר לילהאמר שבנורבגיה, חיסלו לוחמיו מלצר מקומי בשם אחמד בושיקי.
היעד המקורי לחיסול היה חסן עלי סאלאמה, האיש שתיכנן את רצח הספורטאים הישראלים שנה קודם לכן באולימפיאדת מינכן, וההתנקשות בחייו תוכננה כחלק מהמבצע של חיסול ראשי המחבלים שהשתתפו ברצח הספורטאים הישראלים, וכונה "זעם האל".
14 מבצעים הוכתרו בהצלחה, לילהאמר נכשל. שישה מהלוחמים, ביניהם מפקד הפעולה אברהם גמר, נעצרו מיד, נשפטו ונכלאו למספר שנים בכלא באוסלו. המבצע משך את תשומת לב התקשורת העולמית, והסב נזק גדול לתדמית של ישראל בכלל והמוסד בפרט.
סרט דוקומנטרי חדש בשם 'קללת לילהאמר' חוזר לאותו סיפור מכונן ועוסק ב"קללה" שדבקה בכמעט כול מי שהשתתף במבצע לילהאמר. משהו "השתבש" במהלך חייהם, כאילו נגעה בהם סוג של "קללת הפרעונים", כל מי שהשתתף במבצע נפגע, וחייו נטרפו – או כך לפחות יוצרי הסרט טוענים.
גם צפייה חוזרת ב-106 דקותיו של הסרט לא מצליחה לשכנע כי אכן קיימת קללה שכזו. נכון, חייהם של משתתפי המבצע לא נראו מעוררי קנאה, וזו עוד בלשון המעטה, אבל האם סוכני מוסד אחרים שהיו מעורבים בהתנקשויות ומרדפים אחרים כן מצליחים לישון בשלווה הלילה? האם סוכנים אחרים שישבו בכלא של מדינה זרה לא הרגישו שעולמם חרב עליהם באמצע החיים? אין לי באמת תשובות לשאלות האלו, אבל לפחות בתחושה שלי, גם לסרט 'קללת לילהאמר' אין.
שאלה עליה הסרט דווקא כן עונה היא האם ראש המוסד ומפקד אגף המבצעים במוסד ידעו שהם מורים לחסל את האדם הלא נכון אך לאחר מעשה בחרו לגלגל את האחריות למטה, והתשובה שהם ענו עליה גררה אותם למרכזה של סערה ציבורית שהתעוררה מחדש חמישים שנה לאחר התקרית.
במהלך הסרט נחשף כי הלוחמים ידעו שהם הולכים לחסל את האדם הלא נכון, ויידעו על כך את ראש המוסד ואת מפקד אגף המבצעים במוסד, שהורו להם, למרות זאת, להמשיך במבצע כמתוכנן – חשיפה שהמוסד טוען, בתגובה חריגה שהוציא, כי היא "מציגה את האירועים באופן חלקי ובאור שגוי ומטעה".
המוסד טוענים כי מייק הררי ז"ל, מפקד קיסריה, אשר פיקד על מבצע חיסולו של המחבל עלי חסן סלאמה, לקח אחריות מיידית על האירועים בלילהאמר, ואף הגיש מכתב התפטרות לראש המוסד דאז, צבי זמיר, אך בקשתו להתפטר לא התקבלה על ידי ראש הממשלה, גולדה מאיר ז"ל.
יוצרי הסרט, לעומת זאת, משוכנעים כי הסיפור היה אחר לחלוטין. "לא טעות בזיהוי - כשל מודיעיני ומבצעי שלא נחקר בכוונת מכוון ומפקד המבצע שקיבל אחריות, הטיל את האשמה על לוחמיו וסילק את אלה שדרשו להגיע לחקר האמת", הם טוענים.
"מייק הררי אכן ראוי לכל שבח.... בעת שהררי לקח אחריות וטען כי סיבת הכשל המבצעי נובעת מטעות בזיהוי ישבו ארבעה מחברי צוות המעקב (אברהם גמר, סילביה רפאל, דן ארבל ומריאן גלדניקוף) בכלא הנורבגי. ארבעת הלוחמים דיווחו למפקדם לפני הביצוע כי האובייקט שאחריו הם עוקבים אינו עלי חסן סלאמה".
הויכוח על שאלת האשמה הוא מרתק, אך חבל רק שאין לו זכר בסרט. המרואיינים כולם הם משתתפי המבצע ובני משפחותיהם, ועמדתו של הררי והמוסד עצמו לא ממש נשמעת. גם הצד של ממשלת ומשטרת נורבגיה, מדינה שאמורה להיות ידידותית לישראל ושלוחמי המוסד היו בטוחים שתחבק אותם כיוון שניסו לחסל מחבר, לא נשמע בכלל.
אבל גם אחרי הביקורת הזו, 'המוסד וקללת לילהאמר' הוא מסמך אנושי מרתק שחוזר לסיפור שאולי בזיכרון הציבורי הוא תויק כמחדל ונשכח ברבות השנים, אבל עבור אלו שהיו שם מדובר בפצע פתוח שלעולם לא יוכלו לשכוח.
