מבלי להמעיט חס ושלום בכבודם של חללים רבים אחרים בשדרות, באופקים ובמושבים - ניכר המחיר הגבוה במיוחד ששילמו חברי ותושבי הקיבוצים הקרובים לגבול.
מאות מחברי הקיבוצים נחטפו, נפלו ונרצחו: מגינים, קשישים, צעירים, נשים וטף; חלקם בקרב וחלקם בטבח אכזרי שמזכיר ימים אפלים בתולדות העם היהודי.
היקף האובדן בתוך שעות ספורות הוא בלתי נתפס. עם זאת אין זה האירוע הראשון בתולדות המדינה שבו התנועה הקיבוצית מאבדת מאות מחבריה, ולשם הבהרה - מעט ידע היסטורי. במלחמת הקוממיות בתש"ח, נפלו קרוב ל־1,000 מחברי התנועות הקיבוציות השונות, ובהם יותר ממאה ועשרים חברי הקיבוצים הדתיים. מספר הנופלים בקיבוצים היה אז יותר מפי שניים מחלקם היחסי ביישוב היהודי בארץ ישראל טרום הקמת המדינה, רובם ככולם נפלו במגע ישיר עם האויב בכל החזיתות. חלק לא מבוטל מתוכם נפלו תוך שהם מגינים על ביתם, אף שרשמית חוילו בפועל רק לאחר נפילתם. ההיסטוריה חוזרת ומלווה בכאב קשה מנשוא.
הגורם העיקרי להיקף הנפגעים בקיבוצים מתש"ח ועד היום, קשור לתולדות התנועה הקיבוצית, שהייתה הזרוע המבצעת של הנהגת היישוב היהודי בתחומים רבים ובעיקר בתחום הביטחון וההתיישבות. היכולת הארגונית והכלכלית של הקיבוץ איפשרה לו להתקיים בתנאים הקשים של הספר. האידאולוגיה הציונית ההתיישבותית הובילה טרם הקמת המדינה להקמתם של קיבוצים כמו בארי ונירים אל מול עזה, ולאחר הקמתה הצטרפו הקיבוצים כפר עזה, ניר עוז ואחרים. הנחישות להתיישב בחבל ארץ זה, הלמה את דבריו של טרומפלדור שאומצו על ידי בן גוריון, לפיהם התלם האחרון של המחרשה יהודית יקבע את גבולנו. ראוי לציין שהצטיינו במיוחד קיבוצי השומר הצעיר, שהתיישבו במקומות המאתגרים ביותר. מסיבות אלו רובם הגדול של יישובי העוטף, הקרובים אל הגבול, הם קיבוצים.
במקביל וממש באותן השנים, הקיבוץ הדתי, כחלק מהפועל המזרחי - הציונות הדתית של פעם, הוביל את מפעל ההתיישבות בתנועה, ורובם המוחלט של קיבוציו הוקמו בספר. בארות יצחק שהוקם בתש"ג (1943) היה טרם חורבנו בתש"ח, הקיבוץ הראשון בעוטף של היום (אגב, אחת התוכניות הייתה להקימו בבית חנון שבצפון הרצועה). עם זאת את הפריצה ההתיישבותית העיקרית שלה עשתה הציונות הדתית רק לאחר מלחמת ששת הימים, בהובלתו של הרב חנן פורת, מילדי קיבוץ כפר עציון.
התנועה הקיבוצית ותנועת ההתיישבות ביהודה ושומרון הן שתי תנועות בעלות מכנה משותף רב. חברות אלו מחנכות, כל אחת בדרכה, לאהבת הארץ ולתרומה לחברה ולצה"ל, ולצד זה מקיימות ויכוח נוקב, כמעט בכל נושא בחיינו המשותפים במדינה.
לפני כמעט שני עשורים לא רק שהתנועה הקיבוצית לא התנגדה לגירוש מגוש קטיף, אלא אף תמכה בו לא מעט. את המתח האידאולוגי בין תנועה זו לבין ההתיישבות בגוש קטיף חוויתי על בשרי בהיותי תושב כפר דרום טרם הגירוש. חרף זאת, לפחות בימים אלו, אני דורש מעצמי ומבקש מקוראיי להעלות לבוידעם אמירות לא מתאימות, כמו "אמרנו לכם" וכדומה. אני קורא לכל שותפיי לדעה להצדיע ולחבק בחום את חברי קיבוצים אלו, להתפלל ולייחל להתאוששותם ולשיבתם לתפקוד של יישובי העוטף בבחינת "ושבו בנים לגבולם". זו משימה לאומית קשה שאינה מובנת מאליה.
התנועה הקיבוצית עברה שינויים ומשברים רבים לאורך יותר ממאה שנותיה, ועם זאת היא חותרת בהתמדה להיות חברת מופת, תוך תרומה של ממש להתפתחותה של מדינת ישראל בתחומים רבים. חרף העובדה שמעברו השני של הגבול הלכה והתפתחה לה מדינת טרור ברברית, לא פסקה התפתחותן של הקהילות בקיבוצים בעוטף, ובהם גם שני הקיבוצים הדתיים: סעד ועלומים. חברי ותושבי הקיבוצים שילמו מחיר נוראי ובלתי נתפס. משפחות שלמות נלקחו בשבי וגורלן אינו ידוע, או שנרצחו באכזריות. שבועות חלפו, ונכון לעכשיו רבים מהם טרם הובאו לקבורה. הירצחם של אזרחים שנאלצו להתמודד עם האויב בקו ראשון הוא כשל גמור שעוד יתוחקר וידובר לרוב. עם זאת, כל בר־דעת יכול לשער מה היה עלול להתרחש בנגב המערבי, לולא קיבוצי העוטף ויישובים נוספים לצידם.
לצד מעשי גבורה של חיילים מכל חלקי החברה הישראלית, מתברר שרבים מהנופלים בהגנה על קיבוצים אלו הם בני הציונות הדתית הקשורים להתיישבות ביש"ע: דוד מאיר, קצין במטכ"ל, בן כוכב השחר ונכדו של הרב נריה, נפל בקיבוץ בארי על שם ברל כצנלסון, מראשי מפא"י. בקיבוץ זה נפל גם הבן של ראש ישיבת עתניאל, אלחנן קלמנזון, שהקים כוח משפחתי חמוש וחילץ משפחות רבות עד נופלו. עמיחי ונינו, חייל במגלן ונכדו של הרב לוינגר, נפל בקרב על קיבוץ כפר עזה, קיבוץ שהוקם מחדש בשנות החמישים על ידי בני הנוער העובד והלומד. בכפר עזה נפל גם טל כהן, קצין במטכ"ל מגני טל. עמיחי וייצן, בן היישוב פסגות, נפל במילוי תפקידו בכיתת הכוננות של כרם שלום, קיבוץ של תנועת השומר הצעיר. לדאבוננו, כל אלו רק דוגמאות. דם יהודי נשפך כמים, והצורר לא הבחין בין ימין לשמאל.
הוויכוח הפוליטי במדינת ישראל לא ייעלם, וככל הנראה יוסיף להיות קשה ונוקב, גם לאחר החזרה לשגרה. עם זאת צוואה הותירו לנו החללים, והיא שלאחר שהכול יירגע, נלמד לנהל את הדיון הזה בכבוד הדדי ובעין טובה. מי ייתן ששתי תנועות איכות אלו, המצויות בשני קצוות הקשת הפוליטית, אף יובילו לשיח אחר בחברה, שיח שיבחן מחדש את המשך בניינה והתפתחותה של מדינת ישראל מול אויביה.
הכותב הוא מחוקרי תנועת הקיבוץ הדתי ומנהל ארכיון גוש עציון