ציון לשם, תושב היישוב נווה, מיישובי עוטף עזה שפונו לירושלים מתארח באולפן ערוץ 7 ומספר על בוקר שמחת תורה, עת פרצה המלחמה, על החיים בעוטף ועל התקוות לעתיד.
בבוקר שמחת תורה, מספר ציון, היו התושבים בבית הכנסת כאשר בשעה שש וחצי החלו להישמע אזעקות שבניגוד לפעמים קודמות היו חוזרות ונשנות, ובניגוד לאירועים קודמים האזעקות הגיעו ללא כל התראה והכנה מוקדמת מצד הצבא.
התושבים התפנו לחדרים ממוגנים והמתינו לסופו של האירוע, אך הסוף הזה לא הגיע ולתושבים היה ברור שאירוע אחר קורה. כיתת הכוננות הנחתה להישאר נעולים בבתים, כאשר עדיין לא ידוע מה קורה בישובים אחרים. שמועות החלו להתגנב בשלב מאוחר יותר על חדירות מחבלים שכנראה התרחשו ושכנראה יש גם הרוגים פצועים וחטופים.
בשעת הצהריים החלו להגיע לנווה פצועים מכרם שלום, משלומית ומישובים שכנים נוספים. כל אלה לא יכולים היו להגיע לבית החולים סורוקה בבאר שבע משום שהמחבלים השתלטו על הכביש וכל מי שנסע בו נורה ונהרג.
הישוב היה באותה שעה ללא קליטה סלולארית, ללא חשמל וללא צבא. היה מוזר בעיניהם לקלוט פצועים כאשר אין במקום מרכז רפואי כלשהו שיוכל לתת מענה, לבד מרופאות ואחיות שמתגוררות בנווה ופתחו בבית המדרש של הישוב חמ"ל רפואי. מסוקים החלו להגיע ולפנות את הפצועים, חברים מישובים שכנים.
"ברוך ה' אצלנו לא נפגעו, אבל חברים יקרים מישובים שכנים נפצעו אחרי שלחמו כמו אריות במשך שעות לבד מול המחבלים, חברי כיתת הכוננות בשלומית שיצאו להילחם בפרי גן הגיעו פצועים והרוגים", הוא מספר ומסביר כי שער הישוב נסגר באופן הרמטי, איש לא נכנס ולא יצא ממנו. המחבלים תכננו להגיע גם לנווה ולישובים הסמוכים, כפי שהתברר מהמפות שהיו עליהם ובהם ציון מדויק של בית הרבש"ץ וכיוצא באלה. בדרכם נתקלו המחבלים בכוח צבאי אקראי שבלם אותם.
ביממות שלאחר מכן התמקמו התושבים בעמדות הגנה וסיורים להגנה על הישוב ללא ציוד מתבקש. ציון עצמו לקח מבנו משקפת שקיבל לבר מצווה לטובת השמירה על הגדר.
ביום שני לקראת ערב התפנו התושבים בליווי מסוקים דרומה לכיוון ניצנה, שם הכביש היה בטוח יותר, ומשם לבאר שבע והלאה לבית מלון ירושלמי. 140 משפחות ובהם כ-700 ילדים הגיעו למלון. "זה מאוד לא פשוט. משפחות גדולות עם 8, 10 ילדים ויותר בשניים שלושה חדרים, רעש המולה וצפיפות", הוא מציין ומספר את ההתארגנות להשתלבות במוסדות חינוך קיימים ובמסגרות שהוקמו עבורם.
על השיבה הביתה לנווה, אומר ציון כי האמירה מאוד ברורה: רוצים ומוכנים לחזור ברגע שהצבא יאפשר זאת והנוכחות האזרחית לא תהווה הפרעה ומטרד למהלכי הלחימה. "אנחנו רואים ערך מאוד חשוב בלחזור ולחיות את חיי הקהילה שלנו בצורה כמה שיותר נורמאלית. יש כאן אמירה גם כלפי חברינו ושכנינו היקרים והאהובים מהקיבוצים והמושבים מהסביבה, כפי שאומר גם ראש המועצה, שאם אנחנו נחזור וזה יהיה הצעד הראשון, זה יהווה חיזוק וצעד ראשון של חזרה ושל אמירה שהחיים נמשכים למרות האסון הכבד שעברנו כמועצה אזורית אשכול. החיים האזרחיים נמשכים לצד העשייה של הצבא".
"אנחנו רואים את המקום הזה לא כמקום של חורבן אלא כמקום של בניה, תקווה ועתיד", אומר ציון המספר על חיי היומיום של האחדות והחברות בין התושבים בישובים השונים, על אף הפערים, קיבוצים וישובים, חילוניים ודתיים, כפי שהדברים באו לידי ביטוי בכרם שלום שאוחד כקיבוץ וותיק עם גרעין דתי והשיתוף שם מתנהל באופן מרשים בהרמוניה.
עוד מציין ציון את הצורך בכיתת כוננות מצוידת במיטב הציוד הנדרש, שחשיבותם ברורה היום לקראת העתיד, ובנוסף דרושים ממ"דים שאין לכל המשפחות שחלקן חיות בקראוונים, וכך גם מוסדות החינוך אינם כולם מצויידים בחדרים מוגנים. "בשמחת תורה בבוקר הלכתי למיגונית שנמצאת בגן משחקים ובתוכה עמדו למעלה מ-15 בחורים של הישיבה שקפצו עם הפיג'מות מהמיטה יחד עם חלקי משפחות שקפצו למיגונית של גן המשחקים ושם הם היו שעות על גבי שעות בלי חשמל ובלי כלום. המצב הזה לא יכול להימשך. חייבים למצוא מענה לכל מי שנמצא בנווה ובשאר הישובים. שתהיה לפחות ההגנה הבסיסית הזו".
