עד לפני מספר שנים הייתי נאיבי משהו. האמנתי בכל ליבי שהמצהירים על עצמם כליברלים מוחלטים אכן מוכנים לספר כל סיפור, גם אם הוא אינו עומד בתפישת עולמם. כל שכן כשמדובר בגוף שידור ציבורי וכשהדברים אינם פוליטים.
הייתי בטוח שליברלים דבקים באמונתם לתת לכל אדם את האפשרות להניח על השולחן את תפישת עולמו, כל שכן כשמדובר בכספי שידור ציבורי.
חייתי בחלום הנאיבי המדובר, עד שהגיע הרגע בו לקחתי חלק בתוכנית מסוימת שבה התבקשתי לספר את הסיפור שלי, נקי, בלי אג'נדה, עם הרבה לב.
האמת? התבגרתי. כבר לא השתוקקתי 'לספר את הסיפור שלי' כבעבר, בבמה שאינה שלי.
מאידך, ראיתי בכך הזדמנות להעניק ערך סיפורי ולהניח על מלתעות הטלוויזיה סיפור אמוני רחב שלא סופר על רבדי הרגש ונימי הלב הפועמים בו. התפללתי לעשות את הדבר הנכון ולבסוף החלטתי להגיע לראיון מקדים.
הכל עבד חלק: הבמאי התלהב מאוד, עורכת התוכן עפה על הסיפור והדברים נסגרו ברוח טובה. "אנחנו רוצים אותך", אמרו וקבעו לי ימי צילום.
הגעתי, הצטלמתי, הבאתי את הסיפור האמוני שלי שהיה די נדיר בנוף משתתפי התוכנית.
אחר כך, הגיעו ימי העריכה ושלחתי במדויק את כל חומרי הרקע הנדרשים לשידור.
ימי שידור התוכנית הגיעו ואף הופעתי לרגע על המרקע במעין פרומו שאומר לצופים: "חכו חכו, בפרקים הבאים תראו את הבחור הזה".
פרק אחד שודר, ועוד אחד והתגובות לקטעי הפרומו הקצרצרים לא אחרו לבוא: "אתה מופיע בתוכנית!", התלהבו מכיריי. הפרקים המשיכו לעלות בזה אחר זה ובכל פעם המתנתי בסקרנות לראות כיצד הציגו את הסיפור האמוני שלי.
כשהפרק האחרון שודר ולא הוצגתי בו (למרות הפרומואים המקדימים) - פניתי לסוכן שלי הנוהג להציע לי מפעם לפעם תפקידי משחק.
"התוכנית הסתיימה ולא שידרו את הראיון והקטעים שלי", דיווחתי ותמהתי מדוע.
"זאת החלטת זכיין", אמר. "תתקדם גיבור", ביקש בטון עסקי.
'הכל לטובה', התבאסתי באופן סביר - והתקדמתי עם תובנה אחת גדולה. לרוב, משתתפי תוכניות טוענים שהוציאו אותם 'לא טוב'.
זה לא מה שקרה כאן. הסיפור גדול ונדיר יותר. הוא מציג את עומק הצנזורה הקיימת, ככל הנראה, בצורתה הגסה ביותר כשאולי אי אפשר להוציא מישהו 'לא טוב' והוא אשכרה מבין מסך (למדתי קולנוע) ומביא את הסיפור האמוני שלו, בע"ה, נגיש ומרגש, בלי עכבות.
הדרך קלה ופשוטה לביצוע: לחתוך בלי לספק הסבר.
כשפגשתי את מנהלת חברת ההפקה היא הייתה בטוחה ששידרו את הפרק שלי, גם עורך הווידיאו חשב כך. אבל הזכיין הליברלי, בשלב מסוים, החליט שהסיפור האמוני הזה צריך להיחסך מהצופים. (חידת ביניים: תנחשו באיזה זכיין מדובר; האם בגוף מסחרי או בשידור ציבורי שאז הדברים קשים לעיכול עוד יותר?)
הזמן עבר ועשה את שלו ואני מביט קדימה. 'לספר את הסיפור שלך' בתור מאמין - זה הרבה מעבר לאמנות; זאת תודעה ציבורית שנבנית לגווני מאמינים רבים שמקבלים פה.
כפי הנראה, לא כולם ששים לתת לסיפור שכזה לספר את עצמו ולחבק ציבור שלם.
יתכן והיושבים ראשונה על ציר ההחלטות מעדיפים את הקיבעון והניראות הפוליטית הבלתי אסטית לפעמים, מאשר סיפור אמוני אנושי חי ונושם - שיאפשר לנו להתאהב במה שאנחנו מאמינים בו ולהרגיש חלק מציבור מאמינים גדול שלא בהכרח קל לו והוא בוחר בחיי אמונה.
יקח זמן עד שה'אני מאמין' שלנו יהיה מובן מאליו וליבו יוצג כדבעי בציבור הישראלי הרחב.
בינתיים, נספר לעצמנו את הסיפורים שלנו כי זה גם משהו חשוב לחיזוק התודעה, ההזדהות ופתיחת הלב והרגש.
ב'מקום בעולם' אנחנו עושים את זה היטב, במשך שנים; מספרים את הסיפור של הנוער הדתי על רבדיו השונים. תעשו מנוי, תתמכו, כי המנוי הזה הוא כלי נדיר באפשרות להציג בפני בני הנוער את עצמם, בלי רגשי נחיתות מול העולם ש'אינו מאמין'.
כן, זה מה שאנחנו: מאמינים, טובים ורוצים להתקדם בדרך שלנו גם אם היא מאתגרת.