דתיים - הסיפור שלא (באמת) סופר בטלויזיה
סוף סוף, המוזיקה האמונית הפסיקה להיות 'טרנד'. שומעים את הלב בסאונד
סוף סוף, המוזיקה האמונית הפסיקה להיות 'טרנד'. שומעים את הלב בסאונד

כואב הלב לראות אנשים שלא מצליחים לרוות נחת מכל השפע האישי שזכו לו - בגלל הפוליטיקה.

גם המערב הלוחם ברוע שכח מזמן איך עושים את זה ומציג, כרגיל, מלחמה אבסורדית על מצע חצי נחמה. טוב, זה גם משהו.

סצנה יומיומית בסופר - ילדה עייפה, בכי ורצון ל"משהו טעים" - הפכה לרגע של התבוננות פנימית.

אסקפיזם הפך לכינוי חיבה ל'זמן כיף' בלי דין וחשבון, אך לכל קלילות מעושה - יש מחיר יקר. מאוד.

שמתם לב ש'התרעות הטילים החדשות' גוברות על ההגדרות האישיות של הטלפון שלכם?

שתי מודעות דומות בשירותי בתי כנסת שונים - אחת מאיימת ואחת מתחננת - הופכות למשל קטן על החברה שלנו.

בין מטאטא לסכין חיתוך נחשף מאבק מוכר לכל הורה: איך מחנכים להסתפקות ולהכרת הטוב גם ברגעים הקטנים של היומיום.

טור קליל לפתיחת חודש אדר: "אם בני אדם היו יודעים את כוחו של הכיבוד הקל היו מתלהטים אחריו ומניחים אותו על השולחן למען הכלל הרעב"

בישראל כולם מדברים על מחירי חלב, דלק ומזון בזמן שהבעיה האמיתית ממש לא שם.

הסיבות הסמויות לגירושין זורעות פחד ברווקים ומבודדות זוגות המשוועים לאישור למסע הזוגי המפרך שלהם

המתכון הסודי של אביתר בנאי: לא להתלונן על ההורים, למצוא את אבא שבשמיים - ולפרוח משם עד הרקיע כיוצר אהוב.

בקריאה פשוטה 'ברית מילה' אינה ברורה, אך באורח פלא רוב היהודים שומרים עליו, גם אם אינם מוגדרים 'שומרי מצוות'. מה הסיפור?

כשמישהו 'דתי' מדבר על 'תרבות' שאינה ראויה לצפייה - אני מתכווץ בכאב. כי העיניים, הן אלו שהופכות אותנו ל'דתיים'

שתי ידיעות מדהימות בתקשורת הסבירו לי לאן הרוח נושבת, רגע לפני שהיא מתחלפת בשמש מוארת

שנאת אחים מגיעה משנאת החיצוניות, לא פחות מוויכוחים אידיאולוגים; אחרי הציציות, האלמנט הקשה יותר לאהבה מונח על השולחן.

אם רק נכניס את אלמנט ה'חמלה' לכל מחלוקת ומריבה - נצליח ליצור שינוי חיובי, במקום תיסכול כואב

"לשלב" זאת מילה מכובסת שהפילה אנשים רבים שקנו את החלום הישראלי הנוכחי הגורס שאפשר להיות הכל. ביחד. אם רק תתאמץ יותר

פרסונות עמוסות בכסף והשפעה עושות סיבוב על הקהל התמים - וזה כואב, כי יש להם 'שיניים' להביא שינוי לעולם.

דיבורים לא בהכרח עוזרים לגרום לבני אדם בוגרים לוותר על הרצונות שלהם, בדיוק כמו ילדים.

רעשי רקע קבועים ומשתנים לא מאפשרים לנו לישון ולהיות מי שאנחנו באמת רוצים להיות. הפתרון: אטמי אוזניים מגוחכים.

למה אסור להרגיל ילדים להשיג דברים ע"י 'הפעלת לחץ'?

האם הציונות הדתית מסוגלת להוציא קול אחד שיציג בפשטות את שורשי התפישה הדתית-לאומית במבט על עדכני ולא משוחד?

כשידיד לשעבר הציג את עצמו לפתע כאשה - התחלתי להבין את עוצמת הקשקושים העצובים שמוכרים להמוני צעירים בעולם, בניגוד לטבע האנושי

תופעת ילדי בית הכנסת המושכים לתפילה בצמות בקולניות - זאת תוצאה של הפיכת היהדות לרשימת טקסים

לפעמים "התרבות" היא הבריחה ה"מרגיעה" שלנו מעצמנו, תוך כדי השארת חור מלחיץ בכיס.

התרגלנו להיבלע מול המסך ולהלעיט את הדמיון. האם יש מחיר לצפייה המתוקה הזאת?

כמו ילדים קטנים: מדברים על ערך השלום - עד שזה מגיע להתנגשות עם תחושות, צדק והגיון.

להתלונן זה טבעי, אבל הדור הבא יצליח לזוז גם בלי זה. הלוואי ונקבל על עצמנו להשתדל לא להתלונן. לעולם.

לקראת יום הכיפורים שווה לזכור כי שורש המריבות בשיח האישי והציבורי נובע מהתעלמות מהממד האלוקי המכוון את סיפור חיינו.

צבעי המכוניות מציגים בפנינו את הטבע האנושי וכנגדו - השקרים שמספרים לנו על עצמנו

בדור בו גברים נאלצים לעשות מלאכות נשיות - זאת הזדמנות להתרגש יותר מהמשפחה.

מה קורה כשדתיים מבית "מגלים" את המסורתיות הבלתי מחייבת ומאמצים אותה בפומבי?

בדיוק כשזרקתי את כל מה שמגניב מאחורי גווי, הילדים התחילו לעשות צעדים ראשונים ב'עולם המגניב'.

בחיי המשפחה עמוסי מרדפים כלכליים ולוגיסטים קשה להתמקד במה שבאמת ישמח אותנו

לעשות קריירה מכפירה זאת נחלת העבר, אך שווה לצלול לרגע לעולם הישן כדי להבין את העולם הנוכחי.

מהו 'תוכן שלילי' עבור יהודי ומה נדרש מאיתנו כדי לקבל שמחת חיים וסיפוק?

הסיפור של עזה היה יכול להיגמר מזמן אם היינו ראויים לכך וזוכים להרבות שלום ביננו.

את המחיר הכבד של לבוש חשוף - אף מפורסם עשיר לא יגלה לנו.

סיגריות או סדרות וסרטים: מה יותר גרוע? אולי יום אחד תהיה 'אזהרה כנה' לפני כל סרט וסדרה, כמו בסיגריות.

האם הענקת כינויי גנאי לילדינו זאת הדרך היחידה להבעת מורת רוחנו מכך שהם 'לא מקשיבים לנו'?

פגישה מקרית עם נער מתבגר סימנה לי את הדור החדש של נפלטי המערכת הדתית.

תדר העדינות נשחק והמחיר הכבד ביותר נמצא בתוך הבית ובחיי הזוגיות והמשפחה.

פקקים, חניה, תיקונים וביטוחים גרמו לי לנשום עמוק ולהיפרד מהרכב שהפך אותי לאיש תחזוקה בשליש משרה.

רווקות קשה, בעיות בזוגיות ותדר גס מובילים את האנושות לשלב הבא שלה: יצירה, לשם שמים. לכולם.

תדר העדינות נשחק והמחיר הכבד ביותר נמצא בתוך הבית ובחיי הזוגיות והמשפחה.

האם אנחנו מוכרחים לצפות ב'משהו סוחף' בטלוויזיה כדי 'לסחוב' בעולם הנוכחי?

סיפור אמיתי שהציג בפניי את עוצמת האמונה והביטחון שהחלישו לנו, כל כך הרבה שנים.

האם אמירת תהילים בסוף כל מניין משכיחה את מה שבאמת המגזר צריך לעשות עכשיו?

'בא לי' זאת פריבליגיית התנהלות של ילדים שהוטמעה בטעות גם במבוגרים חכמים ורגישים בדורנו.

לפעמים פשוט הכלכלה עובדת עלינו ומנצלת בלי משים את השיעמום שלנו מעצמנו.

מלכודת הרגשות המוזיקלית הזאת אינה שלנו, גם אם נשמעת נהדר ומושכת את הלב.

סיפורו של בעל טרקטור שמאוד רצה לנכש עשבים שוטים, אבל בלי להשתמש בטרקטור.

כשעולם העבודה האנושי מושפע מהכלכלה הגלובלית - הציניות "המשפחתית" מרקיעה שחקים.

החטא ועונשו: שנים שאנחנו תקועים בקונספציה אמריקאית לגבי הקיום שלנו כמדינה. למה זה קורה?

הריעו, עולם היצירה "הנחשבת" מעולם לא היה כה ערום. עכשיו הכל ברור: היצירה - היא נוף תפיסתו של היוצר.

מחיקת הנשמה ממתחם התפילה היא אחד האלמנטים הכואבים ביותר בעולם 'הדתי'.

תחפושות מקוריות מדי זה מצחיק או כואב? לא יודע, תחשבו על זה בעצמכם.

איך אפשר, בכנות ובענווה, למדוד אם אכן אנחנו מתפתחים ביצירת 'האדם הטוב שבנו'?

זה הדבר הבא שצריך לדבר עליו אחרי שמיצינו את טחינת המושג "הנדסת תודעה".
