דו"ח ועדת החקירה לאסון מירון כבש את הכותרות בצוהרי יום רביעי.
הוועדה הפנתה אצבע מאשימה כלפי כל העולם: מראש הממשלה, הנושא באחריות אישית אך הוועדה נמנעה מלהמליץ המלצות לגביו, עבור בשר לביטחון פנים בתקופה הרלוונטית, אמיר אוחנה, שהוועדה התיימרה לקבוע כי אינו כשיר לשמש שוב שר הממונה על המשטרה, עבור בשר הדתות דאז יעקב אביטן – שאותו הוועדה מתיימרת לחסום מלכהן בתפקיד מיניסטריאלי כלשהו, וכלה בקובי שבתאי – שאותו הוועדה מתיימרת להדיח כליל.
רק שלושה אנשים נפקדים מרשימת האשמים של הוועדה: השופטים אסתר חיות, עוזי פוגלמן ודפנה ברק־ארז.
כבר ב־2008 פרסם מבקר המדינה דו"ח המתריע על הסיכונים הבטיחותיים במתחם קבר הרשב"י במירון. ממשלת נתניהו, שהתמנתה קצת פחות משנה אחר כך, לא קפאה על השמרים ונחלצה לפתור את הבעיות במתחם: התחיל שיח אינטנסיבי עם ההקדשים הפועלים במקום, בניסיון להסדיר את השיפוץ, אך פקעת האינטרסים והבעלויות הסותרות לא אפשרה זאת.
אבל הממשלה לא אמרה נואש, וב־2010 הכנסת תיקנה את החוק העוסק בהפקעת מקרקעין, באופן שמסמיך את הממשלה מפורשות להפקיע קרקע המשמשת לצורכי דת, כדי לשפר את הבטיחות בה. הממשלה החלה בהליך הפקעה – וכצפוי, ההקדשים עתרו לבג"ץ.
אחרי דיונים אין־סופיים, באפריל 2016, בג"ץ, וליתר דיוק: השופטים חיות, פוגלמן וברק־ארז, בלמו את התהליך. המסקנה ה"משפטית" שלהם הייתה שהממשלה תוכל להשיג את מטרות ההפקעה בדרך פוגענית פחות, באמצעות הסדר עם ההקדשים. במישור המעשי השופטים שלחו את ההליך כולו למבוך בלתי פתיר של הסדרים, חוזים, אינטריגות ותקציבים. הממשלה ניסתה לצלוח גם אותו. אבל בחלוף חמש שנים, ל"ג בעומר תשפ"א, הבלתי נמנע אירע, האסון היכה, ו־45 יהודים קיפדו את חייהם.
זה קרה בגלל אוזלת ידם של ההקדשים, ובגלל ניהול לקוי של האירוע מצד המשטרה.
אבל זה קרה גם בגלל שופטים רשלנים שבפעם המי יודע כמה שלחו את ציפורניהם למתחם הנתון לאחריותם הבלעדית של נבחרי הציבור.
על ההחלטה להפקיד את החקירה בידי שופט עליון זעקתי בזמן אמת. גם ידם של השופטים במעל. אבל בארגז הכלים החקיקתי אין כלי עוצמתי יותר, ולא בכדי: חוק ועדת חקירה ממלכתית נחקק בעידן ששונה מתקופתנו בשני היבטים חשובים השלובים זה בזה: הציבור הישראלי רחש כבוד לשופטים, ראה בהם ישויות נעלות מעל לפוליטיקה היומיומית; וזה קרה משום שהשופטים נמנעו מלעסוק בפוליטיקה יומיומית.
נתניהו ואוחנה נבחרו שוב על ידי הציבור, לאחר האסון, כשהציבור מודע לאסון. מרגע שזה התרחש – אין לוועדה שום זכות להתערב בשיקול דעתו של הריבון – הציבור הישראלי – ולהתיימר להכתיב מי כשיר להתמנות לאיזה תפקיד. מסקנות הוועדה בעניין נתניהו נחזות כמרוסנות. זו אשליה. המסקנות הללו ימצאו את דרכן בתוך חודשים ספורים, אם לא פחות מזה, לעתירותיהם של ארגוני שמאל שינסו שוב לפרק את הממשלה באמצעות בג"ץ.
במדינה דמוקרטית אין לשופטים דריסת רגל בהרכב הממשלה, ואם הדמוקרטיה הישראלית חשובה כמלוא הנימה לראש הממשלה, זו צריכה להיות התגובה הראשונה והמיידית שלו לדו"ח.
אבל חשוב מכך, חוסר היכולת של הוועדה להצביע על שותפותם של שלושה שופטי עליון באחריות למחדל מעידה על קריסתו המוחלטת של מוסד ועדת החקירה הממלכתית.
גם מחדלי שמיני עצרת דורשים חקירה מעמיקה. גם הם, בדומה לאסון מירון, נגועים בהחלטות שיפוטיות פולשניות ובלתי חוקיות שחתרו תחת רצון הציבור ונבחריו. הדוגמה המוכרת ביותר היא האיסור שהשופטים הטילו על ירי לעבר "מפגינים תמימים" בגדר עזה, איסור שנטרל את אמצעי ההגנה שישראל השקיעה בו מיליארדים. בדיוק כמו במירון, כך גם בעוטף עזה ניתן לצפות שאם ניתן לשופטים לחקור את המחדל, אין סיכוי שנקבל מהם תוצר נקי ממשוא פנים.
הגיע הזמן שגם על שופטי העליון תוטל אחריות אישית. רק אם זה יקרה, ניתן יהיה לשקול העמדת שופט בראש ועדת החקירה לאירועי שמיני עצרת.
***