ביום חמישי האחרון, רגע לפני שהאורות נכבו בבנייני האומה ו-3000 אנשים עמדו לצאת אל הלילה הירושלמי הקר, עצר יובל סטופל את המוזיקה שהתנגנה כמעט ברציפות בשעתיים וחצי האחרונות וביקש לומר כמה מילים.
"אתם יודעים", הוא אמר, "יש מעין חוזה לא כתוב בין זמר לקהל שלו. חוזה שאומר שהקהל יהיה שם בשביל הזמר, גם אם הוא עובר תקופה קצת קשה או שנשבר לו הקול לפעמים. ושהזמר, גם הוא לא ישב ויחכה בבית, אלא יהיה שם בשביל הקהל שלו בתקופות הקשות".
הזמר אליו התייחס סטופל הוא אברהם פריד כמובן, שסטופל הוא גם מנהלו המוזיקלי, אבל הקהל שהוזכר לא היה רק אותם אלפי אנשים שהתכנסו באולם האודיטוריום לקחת חלק ב'אברמל טיש', אלא כל עם ישראל.
כמה ימים אחרי שמחת תורה, אותה העביר עם משפחתו בברוקלין, עלה פריד על מטוס לארץ, ומאז בחודשים האחרונים הוא חורש את הארץ ופוגש ומופיע בפני חיילנו הגיבורים, משפחות החטופים והמתנדבים מארגוני ההצלה והחסד.
כעת, כאמור, הוא הגיע לבנייני האומה להופעה הפתוחה לקהל הראשונה מאז פרוץ המלחמה, אך עדיין, לא מדובר במופע המלא והרגיל עם הלהיטים שכולנו מכירים ואוהבים, אלא במשהו קצת אחר, אינטימי יותר, מהורהר יותר. אישי יותר.
כש'אברמל טיש' הושק לראשונה לפני שנה הוא נועד להיות מופע חורפי, בהיכל סגור, בו פריד יושב על יד האח (האלקטרונית) ומשוחח עם סטופל על הדרך שעבר כשבמהלך הערב משובצים קטעי ארכיון, אנקדוטות, ושירים שבפעם האחרונה שפריד ביצע אותם על הבמה מחצית מהקהל טרם נולד.
אבל, כמו את החיים של כולנו, גם את 'אברמל טיש' המלחמה הארורה שינתה. מהפתיח המצמרר והחודר של 'ונקיתי דמם לא נקיתי' מהאלבום 'קץ לגלות', דרך הביצועים עם הפצועים שביקר בבית חולים ועכשיו הגיעו לשיר איתו ועד 200 החיילים ובני משפחותיהם שישבו בקהל – המלחמה נכחת בכל רגע מהערב, כמו למשל ב"ניגון עמדי" שפריד הקדיש לרפואתו של ידידו או בביצוע המרטיט ללחן של יוסי הרשקוביץ הי"ד.
אך אם לשים רגע את המלחמה בצד, כאילו שבכלל ניתן לעשות זאת, 'אברמל טיש' הוא מסע נוסטלגי בזמן אל שירים שלא רק אנחנו, אלא אפילו פריד בעצמו קצת שכח. כך למשל, אחרי שסטופל הזמין מפריד ביצוע של 'ועינינו תראינה' שהלחין לו יוסי גרין לאלבום השני, ביקש ממנו פריד בהלצה שכנראה הייתה מתוכננת מראש אך בהחלט דוקרת את הנקודה – "יובל, אולי תבחר שירים שאני מכיר?".
ויובל בחר. במשך שעתיים וחצי עברו השניים על עשרות שירים מארבעים שנות הקריירה של פריד – 43 שנים אם לדייק. איך אמר סטופל? "אתה הזמר היחיד שאני מכיר שחוגג 40 כבר שלוש שנים..- ביצועים קצרים, חדים וקולעים. לפעמים בית ופזמון. לפעמים רק פזמון. ולפעמים, בכמה שירים נבחרים, גם את הביצוע המלא עם כל השואו המוכר והאהוב של אברמל. אבל זה ממש לא היה העיקר.
העיקר היו הסיפורים שמאחורי, הכרת התודה לכל מי שהיו שותפים איתו בדרך ("נתנו לי מתנות" כפי שאמר שוב ושוב על המלחינים שעבדו איתו), וההצצה אל חייו של מי ששיריו לא מהווים את פסקול חיינו רק מהסיבה הפשוטה שפסקול לא יכול להכיל כל כך הרבה שירים... מספיק היה רק לראות איך במהלך הערב סטופל (או פריד עצמו) זורק מילה, ואז פריד פשוט מתחיל שיר שלו שכולל את המילה הזו. אבל כשאתה אברהם פריד, לכל מילה יש לך שיר שכולל אותה...
התוצאה הבלתי נמנעת הייתה שלצד העושר והמגוון הגדול של שירים שבוצעו לאורך הערב, היו גם רבים רבים שלא בוצעו כך שגם לאחר שעתיים וחצי של הופעה כמעט כל אחד בקהל יצא כשרק חצי תאוותו בידו (אני באופן אישי הייתי שמח ל'אמת כי אתה הוא יוצרם', ולביצוע מלא של 'לבנימין אמר'). נדמה שכולם, כולל פריד עצמו, היו מוכנים להישאר לעוד שעה-שעתיים, לשמוע עוד כמה שירים אהובים, אך השעה המאוחרת והעובדה שהתחבורה הציבורית בעיר כבר כמעט נגמרה לא הותירה ברירה אלא לסיים את ההופעה בשירת 'צמאה' סוערת.
וכאן אולי המקום להכניס נימה של ביקורת. לא ביקורת על פריד חלילה, אלא על כלל תרבות ההופעות בארץ. ההופעה של פריד התחילה מאוחר מכיוון שפריד והצוות תרמו בהתנדבות מופע למען המשפחות הלוחמות ממכינת בני דוד בעלי ששכלה 18 מבוגריה במערכה האחרונה, אבל לצערי לא חסר הופעות אחרות שמתחילות בתשע ואפילו צפונה כשלהם אין תירוץ כזה מוצדק.
למה הופעה צריכה להתחיל בתשע בערב ולהסתיים קצת לפני חצות? מה יעשו אנשים שצריכים לקחת בייביסיטר לילדים? אנשים שאין להם רכב והאוטובוס האחרון ליישוב/שכונה שלהם כבר יצא? או סתם אנשים שצריכים לקום מוקדם למחרת? למה לא להתחיל הופעות כך שיהיה ניתן לסיים אותן בשעה נורמלית? אם כבר פתחנו באותו "חוזה בלתי כתוב" שבין הזמר לקהל, זהו בהחלט סעיף שהייתי שוקל להוסיף.
