בתחילת השבוע הלכתי לבקר קרוב משפחה יקר בבית החולים. כשיצאתי מהביקור חיכו לי הודעות תמוהות בטלפון: "השטיח שלך מאוד יפה!", "חזקי ואמצי" ו"בושה וחרפה שאנשים מתבטאים ככה". לא הבנתי כלום.
דבר ראשון התקשרתי לילדה שהייתה בבית ושאלתי מה קרה לשטיח של הסלון. הוא אומנם קצת ישן ושחוק ואנחנו בדיוק רוצים להחליף אותו, אבל בעלי לא עדכן אותי שהוא כבר הציע אותו למסירה בשכונה. וחוץ מזה דאגתי. על מה אני צריכה להתחזק ומי בדיוק צריך להתבייש? מה קרה בשעה וחצי שלא הייתי זמינה בהן? מישהו פרץ הביתה? כתב גרפיטי על הקיר? מה עשיתי הפעם?
לקח קצת זמן אבל בסוף הבנתי. באותו בוקר, לפני הביקור, הגבתי ליאיר גולן בטוויטר. גולן צייץ שהגיע הזמן להחליף את הממשלה ולכן הם עולים לירושלים. הוא כתב באריכות על מכונת הרעל ועל המשטרה וחתם: "כעת אתם צריכים להחליט האם אתם לצד המדינה או לצד מחריביה". היה לי קשה לקרוא את דבריו. לגולן יש אומנם רקע עשיר בהתבטאויות מתלהמות ומסיתות נגד אנשי ימין, אבל כמי שהציל אנשים מהנובה בשמחת תורה וכאיש צבא בכיר מאוד לשעבר, הוא היה אמור ללמוד דבר אחד או שניים על מה שעברנו. ללמוד וליישם. מה זה ליישם? זה לא לוותר על העקרונות שלו וגם לא על הדעות שלו. רק להתנסח אחרת, רק להחליט שהוא פועל בדרכים רכות יותר. לא משחיר אחרים, לא מחליט לשרוף את המדינה, לא לוקח בשבי את כל עוברי הדרך שרוצים להגיע ממקום למקום אבל נחסמים בהפגנות. גולן וחבריו המפגינים אמורים להבין שכולנו חצי פוסט-טראומטיים ושמגפונים, תופים וזמבורות יכולים ממש לכאוב באוזניים ולהקפיץ את הלב. אז להימנע. ובינינו, זה לא שהסגנון המוכר והידוע הביא לו איזה הישג בסיבוב הקודם. הממשלה אותה ממשלה ומי שעומד בראשה עדיין שם. אז למה לא לשנות את הזמירות?
את כל המחשבות האלה צמצמתי, בציוץ שלי, לתוך משפט תגובה אחד ויחיד: "בגדול, במדינות דמוקרטיות מחליפים שלטון בקלפי". היססתי לפני ששלחתי, כי אני כמעט לא כותבת ברשתות מאז שמחת תורה. לרוב אני שומרת על שתיקה. אבל הפעם נכנעתי ליצר הרע ושלחתי. שלחתי ולא הערכתי נכון עד כמה הדם רותח. קיבלתי הרבה תגובות מתווכחות, ענייניות ולגיטימיות (כמובן בסגנון עוקצני, כי אלה חוקי הז'אנר ברשת הזאת). אבל אז איש אחד בשם ערן פוגל, שאני לא מכירה משום מקום, כתב לי: "הי מתוקה עם שטיח יפה על הראש. אצלכם בימין מחליפים שלטון בשלוש יריות אקדח. שמחתי לעזור".
התגובה הזאת, והשיח הארוך שהיא גררה אחריה, הפכו לכתבה בערוץ 7, וזאת הייתה הסיבה שלא הפסקתי לקבל מילים מחזקות מהרבה מאוד חברות. תודה לכן. האמת? קודם כול נרגעתי. לא קרה כלום לשטיח, ובעלי עדיין לא הוציא אותו למסירה פומבית. גם אין גרפיטי על הקיר של הבית. בסך הכול תגובה מגעילה. שוין.
האמת היא שדבריו של פוגל לא גרמו לאף עפעף שלי לזוז ממקומו. כן, זו תגובה שוביניסטית מתנשאת, שלא לומר מטרידה. אבל אני רגילה לתגובות כאלה. אני אוספת אותן כמו קרקפות בחגורה של אינדיאני, מזכירה לעצמי כמה חשוב שנשים בכיסוי ראש ימשיכו להיות חלק מהזירה הציבורית. אגב, גם החלק שכן היה ענייני לכאורה בתגובה הוא שגוי היסטורית. אבל עזבו. זה באמת לא הנושא.
אז מה כן? העובדה שהשיח המגעיל הזה הופך לכתבה, וההתלהמות גוררת קללות נגדיות. העובדה שיש שיח מגעיל. העובדה שחזרו להדליק מדורות ולחסום כבישים וששוב יש כאילו שני מחנות ניצים. ואני מביטה בכל זה ותופסת את הראש ואומרת לעצמי: לעזאזל (סליחה). חצי שנה עברה, רק חצי שנה. ובעצם היא לא עברה, כי אנחנו עדיין בתוך מלחמה קשה מאוד ויש לנו חטופים ומילואימניקים שכבר יוצאים לסיבוב שני ומפונים שלא ראו בית חצי שנה. אז איך?
"ביחד ננצח" נותרה סיסמה
זוכרים את הקורונה? את המסכות, את הבידוד, את הסגרים, את אישורי הבריאות המגוחכים ואת הקפסולות בבית הספר? כל אלה נראים כאילו שייכים לעולם אחר ורחוק, כמעט נוסטלגי, אבל האמת? הוא היה כאן עד ממש לא מזמן. אלה היו מושגי חיינו לפני שלוש וארבע שנים. בתקופת הקורונה הבטחנו לעצמנו כל מיני הבטחות. כשראינו שההכנסות יורדות והבנו שלא צריך לקנות כל כך הרבה, נשבענו שנהיה חסכניים יותר. כשראינו שהחתונות הענקיות הן לא יותר מהוצאה מכבידה ובעצם אפשר להסתפק בשליש מהאורחים, חתמנו עם עצמנו על חוזה בלתי כתוב שהחתונות שלנו ייראו אחרת. כשראינו את השינויים שהביאו מנייני הרחוב, שהיו עממיים יותר, חשבנו שבתי הכנסת לא יחזרו להיות מה שהיו פעם. מה מכל אלה קרה? כמעט כלום. היינו, חווינו, הבטחנו ושכחנו.
והנה אנחנו בתסריט שונה לחלוטין אבל ממש דומה. במהלך כל השנה שעברה ראינו את כדור השלג של הקרע בעם הולך וגדל, הולך ומתנפח. היו ניסיונות למנוע את האסון הקרב, אבל זה לא עזר. חטפנו מהלומה רצינית בכל הגוף הזה שנקרא עם ישראל. היינו בהלם, הושפלנו, כאבנו, נשבענו שזה לא יחזור על עצמו, שמעכשיו למדנו את הלקח. לעולם לא עוד.
שיתפנו פעולה בלי הבדלי מחנה פוליטי או אמונות. בישלנו ללוחמים, אנשי שמאל וימין שילבו ידיים כדי להשיג להם ציוד, פתחנו בתי ספר למפונים מכל הגוונים, שלא לדבר על הלחימה המשותפת כתף אל כתף שהייתה ועודנה. כל זה לא היה חלום, אבל כנראה שזה לא מספיק. לא הייתה כאן למידה מספיק מעמיקה, שאילת שאלות והפקת לקחים. החלטנו שביחד ננצח אבל נשארנו ברמת הסיסמה. האם אנחנו מתחילים לאבד את זה שוב?
אני כותבת בזהירות, כי לא כולם שם. יש אנשים משני הצדדים שהחליפו דיסקט. אנשים שהבינו לעומק שאנחנו כאן ביחד ושצריך להניח מאחור את ההתלהמות ואת הקטנוניות ואת ההתנצחות, ולוותר במקומות כואבים כדי להתקדם מול אויב ומטרה משותפת. ואולי כן יש מי שמצמיחים פה שיח אחר. אבל השידורים החיים מההפגנות, והאולפנים, והצמתים הרועשים והמילים הרעות, כל אלה נשמעים לי כמו זמירות מוכרות מדי שלא התגעגעתי אליהן. וכן, כרגע זה הרבה יותר ניכר בצד שמאל, בצד שרוצה להפיל את הממשלה היום ולא משנה מה יהיו ההשלכות. אבל מניסיון, הדברים האלה לא נשארים רק בצד אחד.
אז מה עושים? האמת היא שיש לי יותר תהיות מתשובות. אני רק יודעת שהפעם זה חייב להיות אחרת. לא יכול להיות שלא למדנו מהכאפה שחטפנו וממצב הביש שאנחנו עדיין נמצאים בו. צריך לתת משקל רב יותר לקולות הלא מתלהמים, צריך להימנע מלכתוב בצורה לועגת, מקללת ובוטה. צריך לשדר למנהיגים שלנו שזה מה שאנחנו רוצים. שפה אחרת, מבט חומל על כל העם ואחריות.
וחוץ מכל אלה, צריך להעמיק בשאלות היחד והלאן. כי כנראה שהן עדיין לא קיבלו מענה מספיק, ובלעדיהן, בלעדיהן יהיה קשה להמשיך לצעוד יחד.
לתגובות: ofralax@gmail.com