יגב בוכשטב ואשתו רימון נחטפו יחדיו מביתם בקיבוץ נירים בבוקר השבעה באוקטובר. בעוד רימון שוחררה בעסקת החטופים הראשונה, יגב נותר בשבי החמאס ומצבו לא ידוע.
אימו, אסתר, מתארת בריאיון לערוץ 7 את התמודדות המשפחה עם קשיי היומיום, הפעילות למען החזרת בנה ושאר החטופים ושומרת על אופטימיות זהירה בנוגע לעסקת החטופים החדשה שעל הפרק.
היא סיפרה כי לתחושתה ה-7 באוקטובר עדיין מתרחש כל יום מחדש. "ההתמודדות שלנו הופכת קשה מיום ליום. בתחושה שלנו אנחנו עדיין שם בשבעה באוקטובר. אותו יום קשה שהתחיל ב-6:29 עם הידיעות על מתקפה בעוטף עזה והסתיים עם הידיעה על חטיפת יגב בננו ורימון אשתו. הם נחטפו מביתם בקיבוץ נירים מוקדם בבוקר. היינו איתם בקשר עד השעה 8:30 ואז הקשר נותק. קיווינו שבגלל שהשכונה שלהם נשרפה ולא היה חשמל נגמרה להם הסוללה בטלפון, והם עדיין בבית בשקט ובסדר".
רק בשעות אחר הצהריים, כשהגיעו כוחות הצבא לקיבוץ ומשפחת בוכשטב הורשתה לצאת מביתה, נודע מצבם של בני הזוג. "הבנו שהם נעדרים. עוד לא ידענו שהם נחטפו, לא ידענו מה מצבם, רק לאחר שבוע נודע לנו שהם נחטפו. רימון שבה אלינו בעסקה הראשונה, אבל יגב עדיין שם – ואנו לא יודעים מה מצבו הבריאותי, הגופני והנפשי".
אסתר מפרטת את הקשיים שעברה רימון בשבי יחד עם יגב. "הם נלחמו כדי להיות יחד בשבי, לא הסכימו להיפרד. כשרימון שוחררה אמרו לה שהמתווה הוא תחילתה של עסקה לשחרור כל החטופים - והיא ושאר המשוחררים האמינו. הם חשבו שהנשים והילדים ישוחררו ראשונים ובשלב הבא יצאו הגברים. לצערנו הרב אחרי שבוע היא הבינה שהאופוריה בה הייתה בזמן היציאה מעזה מוטעית ויגב – וחטופים אחרים – לא חזרו".
"כולנו עסוקים במאבק להחזיר את יגב. רצים ממקום למקום, באים לכנסת, נפגשים עם חברי קבינט, נוסעים לחו"ל. עושים כל מה שאפשר כדי להעלות את המודעות לנושא וכדי להחזיר אותם", היא מוסיפה.
לדבריה, "רימון עברה להתגורר במושב בדרום ומנסה להשתקם, אבל השיקום קשה כשיגב נמצא בשבי והיא לא יודעת מה מצבו ומצב החטופים האחרים. היא מנסה להצטרף למאבק אבל קשה לה. היא יודעת מה המצב בעזה".
אסתר בוחרת לפעול למען השבת החטופים בארץ ובני משפחתה הפועלים בחו"ל מדווחים דווקא על קבלת אמפתיה מהעולם. "אני באופן אישי לא נוסעת לחו"ל קשה לי להתנתק מהארץ. אבל בני משפחה שנוסעים מספרים שיש אמפתיה, מתייחסים אליהם בכבוד וברצינות, ומנסים לעזור. מרגישים חיבוק של העולם כלפיהם".
את הבשורה המרה על רצח של אלעד קציר בשבי היא קיבלה בכאב גדול. "אנחנו כל הזמן אומרים שהזמן של החטופים אוזל והסיפור של אלעד הוכיח את זה. אי אפשר לדעת מה יקרה איתם בשבי עוד שניה, לדעת מי בחיים ומי לא. הפחד קיים, יש חוסר וודאות לגבי מצבם של היקרים לנו. אלעד הוא לא הראשון שנרצח בשבי, וזה כאב גדול על כל אחד ואחד".
הדיווחים על עסקת חטופים חדשה העתידה לצאת אל הפועל מפיחים בה אופטימיות זהירה. "אני בן אדם אופטימי, מקווה לטוב, אבל שומרת על עצמי לא להתלהב מדי כדי לא ליפול. קרה שהתלהבנו והיינו בטוחים שעוד רגע הוא חוזר. אז אנחנו שומרים על אופטימיות ועל עצמנו. מקווים שמהר מאוד החטופים יחזרו, כבר אין להם זמן שם. 185 יום זה יותר מידי".