מחר (רביעי) יצוין מלאת 55 שנים לפטירתו של הרב אריה לוין זצ"ל, רב האסירים ומי שהותיר אחריו מודל ומורשת לחסד אנושי ויהודי.
לקראת יום השנה לפטירתו שוחחנו עם נינו, הקרוי על שמו, רב בצפון תל אביב, הרב אריה לוין, העוסק בקירוב רבדים וגוונים שונים של החברה הישראלית בעיקר במרחב המורכב של צפון תל אביב.
את השיחה עם הרב לוין אנחנו פותחים בשאלה מתי לטעמו היה קשה יותר לייצר אווירה של קרבה בין מגזרים, בתקופת סבו הגדול או בתקופתנו אנו, והרב לוין משיב כי "אין לנו אפשרות לשפוט מה היה בתקופתו ומה בתקופתנו, דור דור ודורשיו. המוטו שהוא הטביע בנו חי וקיים בנו, לאהוב כל יהודי באשר הוא. אם מגיע יהודי לבית הכנסת ולא יודע מה זה 'שמע ישראל', מה שקורה לא פעם, אנשים ללא זיק של יהדות, כשהאויבים משלחים טילים עלינו זה ללא אבחנה בין לבוש כזה או אחר, עדה כזו או אחרת או אמונה חלקית או מלאה, אלא בגלל היותנו יהודים. לכן אנחנו מחויבים בערבות הדדית ובאהבת ישראל ורק כך נגיע להישגים שהוא הגיע כשהביע אהבה ורגשות לכל אחד".
הרב מספר כי אדם מסכן שיצא שמח מבית סבו הגדול, הרב אריה לוין זצ"ל, נשאל מה קיבל שם בבית הדל הזה ששימח אותו כל כך. "אנשים יצאו מחויכים מהבית הזה, כי לסבא הייתה אחת התכונות הענקיות, מעבר לעשייה ולהרבצת התורה שהייתה בו, וזו האוזן הקשבת. כשהיית בא אליו הוא היה שותף לשמחה וכואב את הכאב שלך. להגיע לתכונות האלה זו משימה כמעט בלתי אפשרית, אבל לשם צריך לשאוף ולשם להגיע".
הרב לוין מבהיר כי כדי לאהוב כל יהודי אין צורך להיות כמותו בהליכותיו ובמעשיו, "אלא למצוא את הדרך המחברת ולהביא אותם אלא השוקת הזו שנקרית תורת ישראל".
על דבריו אלה אנחנו שואלים את הרב כיצד הוא מתייחס לאותם שטוענים שאינם זקוקים לקירוב הזה, אינם רוצים ביהדות הזו וטוב להם במקום בו הם נמצאים. בעיניהם העובדה שהם נולדו יהודים היא לא יותר מאשר טעות והיו חשים טוב יותר לו נולדו בדנמרק או שווייץ. האם גם איתם ניתן לקיים שיח אמוני כלשהו? על כך משיב הרב לוין ומדגיש כי אין מדבור במיסיון או בניסיונות שכנוע, אלא בהארת פנים, בתחושה האנושית של שכנים זה לזה החיים באותו בניין מגורים. "התעניינות אנושית היא הבסיס לכל דבר אחר, נסיר את המכסים והקליפות ואז יתחיל שיח. כל אחד ימשיך את חייו בדרך שבה הוא מאמין, אבל שלא תהיה שנאה. לגיטימי שכל אחד בדרכו.
לזאת הוא מוסיף ומעיר כי "מי שהתחנך משחר ילדותו בבית ללא זיק של יהדות ובבית הספר לא קיבל שום סממן מהתורה, מה אני מצפה ממנו. לכך הוא חונך ולכן הוא מדבר כך. אלו תינוקות שנשבו".
מספר הרב לוין על סוג כזה של שיח שמגיע ממקום אחר לחלוטין: "כמעט מדי שבת אני מזמין לשולחני אנשים בודדים או כאלה שרחוקים מתורה ומצוות שרוצים לטעום טעם יהודי. באחת השבתות הזמנתי שני זוגות ללא רקע דתי ומסורתי. במהלך הסעודה אחד האורחים התחיל לדמוע. חששתי שאולי מישהו העיר לו משהו ושאלתי אם הכול בסדר. הוא אמר שהכול בסדר. אמרתי מה קרה, והוא אמר שהוא מתבייש כי ראה את הבן שלך, ילד בן שבע, מדבר על פרשת שבוע בעוד הוא ואני בגיל 32 מתבייש שאני לא יודע את מה שהוא יודע על התנ"ך, על התורה ועל פרשת שבוע, ראיתי והתביישתי. שם הם נמצאים, אז מה אני רוצה מהם?".
"אנחנו רואים את התגובות שלהם והם מגיעות מבורות ולא מרוע. הדבר הבסיסי שמוטל עלינו הוא להיות אנושיים אליהם, לשוחח איתם ואז מחסומים ירדו. ההערכה שהייתה לסבא הייתה כשהוא הגיע לבקר אנשים ללא קשר אליהם בבית חולים ובבתי האסורים. כיום רואים את ההערכה של אנשים שאינם דתיים לארגון הצלה, עזר מציון, יד שרה, כי הם רואים אנשים שעושים פעולות שמעריכים אותן גם בלי להיות אנשים דתיים. זה הצד שגורם לאנשים להתחבר ולראות את הטוב והאנושי שבכל אחד".
עוד שאלנו את הרב לוין בהתייחס לסבו הגדול, הרב אריה לוין זצ"ל, שהיה כידוע רב האסירים והגיע לבקר לוחמי אצ"ל ולח"י זמן לעיתים זמן קצר לפני שעלו לגרדום, כיצד התייחס הרב לאותם יהודים שלעיתים גרמו למאסרם של הלוחמים ומסירתם ב'סזון' לידי הבריטים.
הרב לוין לא יודע מה חשב סבו על אותם יהודים, אך לדבריו מההערכה שניתן לראות שקיבל מכלל חלקי החברה היהודית בארץ ישראל כדי להבין ש"הוא תמיד חיפש את המחבר ולא את המפריד". לדבריו אלה מוסיף הרב לוין סיפור ששמע מהרב זילברשטיין: "יום אחד סבא הגיע לבית סוהר ובאחד התאים היה אסיר בחדר מלא צחנה. הסבא ניגש למנהל האגף ושאל למה כך נראה התא של האסיר הזה. המנהל אמר שאין עובדים. סבא אמר לו שהנה אני ואתה. יש עובדים, וכך הסבא ממרום גילו יחד עם מנהל האגף התחילו לנקות את התא מהצחנה והצואה. כשהחדר היה נקי האסיר שם יד על העיניים שלו ואמר ש'אסור להסתכל בפני אדם רשע'. מדובר ביהודי מחוגי הקנאים בירושלים שנלחמו גם בסבא כי הוא קשור לציונים וכו'. למרות שהסבא ניקה עבורו את התא זו הייתה ההתבטאות שלו. האם סבא הפסיק את ביקוריו אצל אנשים מהחוג הזה? בוודאי שלא. הוא המשיך בביקוריו בבית הסוהר ועזר לאסירים ולבני משפחותיהם. הסבא לא הסתכל על המקרה הספציפי, אלא על מה שהקב"ה מורה לו לעשות".