חזרתם של המילואימניקים מהמלחמה לשגרה והקשיים שהם חווים זכו להתייחסות תקשורתית מכובדת ("בחזרה מעזה" סרטה של לירון ויצמן בערוץ 13, קלמן ליבסקינד "העדות המטלטלת הזו מספרת את סיפורם של עשרות אלפי מילואימניקים שחזרו מהמלחמה" במעריב ועוד), אך התמודדות בנות זוגן עם חזרתם כמעט ואינה זוכה לתשומת לב, לא תקשורתית ולא חברתית.
המחשבה היא כי ממש כמו בשיר "שוב", שנכתב בשנת 1976 וזכה לעדנה בנסיבות הקשות של המלחמה הנוכחית, נתינת זמן ("תן לי רק דקה") ורצון טוב ("אם, אם רק, ורק אם נרצה") יקלו את החזרה הביתה אחרי חודשי המלחמה. אבל לצערנו, גם הזוגות רוצים מאד, לא בטוח שהם יישארו כזוג גם מחר. (מילות השיר מופיעות בסוף הטור).
החזרה משדה הקרב קשה לחיילי המילואים במישורים רבים. הם היו במרכז עשיה משמעותית וכעת הם נדרשים למשימות יום-יום סתמיות ואפורות. הם זכו למבטי הערצה, מילים טובות ותרומות מהציבור הישראלי, וכעת ללא מדים אף אחד לא רואה אותם, לא מכיר בגבורתם ובהקרבתם. הם יצאו לקרב בשמחת תורה במחשבה שהם ינצחו את האויב, והנה הם חזרו לביתם והאויב עדיין במקומו... קשיים רבים נוספים, שאינם זוכים למודעות או לתשומת לב חברתית.
אך בנוסף לכל אלה, ישנו קושי גדול ומרכזי שמשותף גם לנשים שנשארו בבית באותה תקופה – הקושי לחזור לבית הפרטי, למשפחה.
מקום מכובד ניתן להיעדרות הממושכת שיצרה מציאות שהבית המשיך הלאה בלי בן הזוג והוא צריך עכשיו למצוא את מקומו מחדש, לקשיים הטכניים בחלוקה מחדש של נטל הבית וגידול הילדים. אך כמעט ולא ניתן מקום וקול לקושי של הנשים.
אותן נשים שבמשך חודשי המלחמה התפללו כל יום שבן הזוג יגיע חזרה מוצאות את עצמן רוצות לפעמים שילך קצת כי הוא רק מסבך את הדברים. אותן נשים שחלמו כבר מתי יוכלו להיות שוב ביחד, על כוס קפה זוגי מגלות שהחבר'ה מהפלוגה נמצאים איתם 24/7 בנייד שצמוד לו ליד. המרחק הנפשי שנוצר ביניהם לפעמים גדול יותר מהמרחק הפיזי כשהיה במילואים.
והקושי הגדול ביותר זו תחושת הבדידות, שזה הקרב שלהן בלבד. כי מרגע שהוא חזר הביתה בריא ושלם מעגלי התמיכה התפזרו לדרכם, וגם הלגיטימציה "לקטר", לשתף בקשיים נעלמה כי "תגידי תודה שהוא מאלה שחזרו בריאים".
כל השיחות ההכנה שהצבא עשה בחכמה רבה לפני החזרה הביתה, עסקו בעיקר בקשיים של החיילים החוזרים הביתה מתוך רצון להפחית פוסט טראומה ולאפשר הפניה לטיפול בשלבים מוקדמים. לא התייחסו לקושי הזוגי שעתיד להיות, ולא לקושי של הנשים. ואם רוצים להפחית התפתחות של פוסט טראומה בקרב חיילי המילואים צריך לתת את הדעת לסביבה אליה הם חוזרים ולספק לה כלים מתאימים, אחרת גם האשה וגם הבעל יצאו פגועים.
נשים רבות מתארות קשיים בבית, כמה אפשר לסמוך עליו עם הילדים כי הוא לא כל הזמן בפוקוס או שצריך את עזרת האשה כדי לסיים את המשימה כי הוא לא מצליח להציב גבולות והסמכות ההורית נפגעה. "הבנתי שאני נשארת לבד בקרב עם כל הנטל והוא רק תומך לחימה".
בחלק מהבתים נוצרה מציאות שהנטל על האשה לא פחת אלא גדל. הבעל במקרים רבים מוצף רגשית, מתקשה בניהול השגרה סובל מנדודי שינה, או מזיכרונות מציפים, מה שדורש מהאשה מתן תשומת לב נוספת. סף תסכול נמוך, חוסר סבלנות ועליה בתוקפנות מאפיינים גם הם חלק גדול מהחוזרים. והאשה, מעבר להתמודדות עם המצבים החדשים צריכה לתווך אותם ולהסביר לילדים, שהרבה פעמים מבוהלים.
והחלק הקשה ביותר בהיבט הזוגי זו התחושה ש"הוא אמנם חזר, אבל הוא לגמרי לא איתי". בזמן שיחה נוצרת הרגשה כי הוא לא קשוב , קשה להם להיות נוכחים נפשית בסיטואציה זוגית. ואם האשה מנסה לשקף ולשתף בקשיים שעולים, הרבה פעמים הם מנתקים מגע ופשוט מתרחקים ומסתגרים.
והנשים, שכל יום שהבעל היה במצבי סכנה רק למדו להעריך יותר את הזוגיות שלהם ולרצות לחזק את הקירבה. שכל רגע במהלך היום, גם כשהיו משימות בעבודה או עם הילדים, הראש והלב שלהן היה עם הבעל במילואים. הנשים הללו מגלות בכאב ובהפתעה, שפתאום כל הבעלים מקפידים על הלכות מלחמה והשכיחו מלבם את האשה (ואת הילדים) ונקשרו בעבותות לחברים מהמילואים.
והציפייה שהבעל ישוב ואפשר יהיה לשתף אותו במה שהיה (כמובן אחרי שיתאושש ויספר מה היה במלחמה) מתחלפת בתחושת בדידות גדולה ומכאיבה כי הבעל חזר אבל החברות שבבסיס הזוגיות איבדתם במלחמה.
וגם התמונות שחרוטות לנו בזכרון, מסרטים הוליווידיים בהם החייל חוזר הביתה והכל ורוד, מקשות עלינו להכיר במציאות, שאנחנו צריכים להמשיך בהתמודדות.
זה תיאור קצר, על קצה המזלג. ובכל זוגיות זה ייראה קצת אחרת כי תלוי במשתנים רבים כמו הזוגיות לפני, כמה זמן נשואים, אם יש ילדים ומה הגילאים, כמה זמן הבעל לא היה בבית ועוד...
והדברים נכתבים כקריאת השכמה, שלא נתעורר יותר מאוחר ונגלה כמה בתים התפרקו, וזוגות נפרדו, לא בגלל הקושי בזמן המלחמה אלא בגלל החזרה הביתה בסופה.
ראשית, על אגף המילואים לתת את הדעת ולהמשיך לסייע למשפחות המילואים גם בחודשים הקרובים בעיקר במענה טיפולי נגיש וזמין (קבוצות תמיכה לנשים ולזוגות), במפגשי הכוונה לחיילי המילואים לאחר השחרור בפלוגות האורגניות כדי לסייע להם לראות ולהבין מה היה בעורף בהיעדרם, ויצירת אפשרויות לזמן זוגי. סביר להניח שגלגלי הבירוקרטיה פועלים לאט, ואם יסיקו מסקנות הן יצאו אל הפועל רק אחרי המערכה בלבנון.
ולכן הדברים נכתבים גם אליכם – משפחה קרובה, חברים ושכנים, עמותות שונות וגורמים בשלטון המקומי : אל תזניחו עכשיו את משפחות הלוחמים. תמשיכו לשאול אם צריך עזרה, אולי להכין ארוחת ערב או סתם להכניס עוגה. תמשיכו לדאוג לעזרה מדי פעם עם הילדים (להורים יש הרבה דברים להשלים), תנסו ליצור ימי הפוגה של בילוי בשילוב אנשי מקצוע לזוגות ביחד או לנשים.
ובעיקר,
תזכרו שבסוף הם עדיין חיילי מילואים.
התיק ארוז, מוכן להקפצה מתי שלא תהיה, דבר שמשאיר באוויר אי ודאות ופחדים מהעתיד לבוא.
ולכן התמיכה שלנו לא יכולה להיעלם ברגע בו הם יורדים מהמדים.
חזרת פתאום,
הנה אתה בבית.
תן לי רק דקה לנשום
באת לי כל כך, כל כך פתאום.
היה לי קשה,
אני לא מתלוננת
כי אני יודעת ש…
גם לך היה ודאי לא קל.
אם, אם רק,
ורק אם תרצה,
נהיה פה גם מחר
אל תתנצל
תראה כעת זה לא חשוב
תן לי דקה להתרגל אליך שוב…
הכותבת עוסקת בפסיכוטראומה, נשואה לאורי-משרת במילואים בחטיבה 55 מעל 24 שנים.