עודני זוכר את היום שבו לבשתי מדי צה"ל לראשונה. בעצת ראש הישיבה שלי דאז, ברכתי שהחיינו בשם ובמלכות על המדים והנשק. גדלתי בציונות הדתית, למדתי בישיבת הסדר.
ופייר, התרגשתי מאד באותו הרגע. אודה, עד היום לאחר שנות מילואים רבות יש משהו שעודנו מרגש אותי בלבישת מדי צה"ל, מדי המלכות שהופכים אותך בבת אחת לאדם כללי, נושא נשק בשם המדינה, אדם שמותר לו בשם המדינה לעשות מה שאסור בבגדי אזרח, נציג של מדינת ישראל יסוד כסא ה' בעולם.
לבישת מדים במילואים זו אולי התנדבות אבל יותר מכך זוהי זכות וממש לא כרטיס שמאשר לך לבקר את כל האחרים ולהתנשא על מגזרים אחרים. לבישת מדים היא זכות נדירה לשרת בענווה את עם ישראל. מדי צה"ל, כמו בפרשת המילואים שקראנו זה לאחרונה, הם כמו מדי כהונה, ומי שבא לשרת בקודש, משרת ומברך את עם ישראל, את כל עם ישראל, באהבה, לא מתוך חריקת שניים מול אלו שלצערנו בחרו עדיין לא לבוא, לא מתוך התנשאות ובטח שלא מתוך שנאה.
הז'אנר שמוביל היום ברשתות החברתיות של אנשים, בשר מבשרו של המגזר שהחליטו שמשימת חייהם היא לחבוט בחרדים מידי יום בסוגיית הגיוס הכואבת הוא ז'אנר שמבטא בעיני מעבר ושינוי חד ומטריד במה שכולנו גדלנו עליו. כבר שנים זה ידוע שיש הרבה, גם במגזר החילוני, שלא מתגייסים. קיימת תנועה של אי גיוס או גיוס לבסיסים שאזור החיוג שלהם הוא 03 ואין בהם צורך בנשקיות.
אף פעם לא עשינו בזה, כמגזר, עניין גדול מידי. גדלנו על אהבה לעם ישראל באשר הוא – אמונה בתהליכים, השתדלות שלא לספר רע על עם ישראל, ועל כך שגיוס לצבא לא יבוא בעזרת מקלות אלא יותר בסיוע של גזרים. חינכו אותנו שלא משנה מה יעשו האחרים, אנחנו נישאר משרתים נאמנים של עם ישראל, עבדים לעם הקודש, שגם לאחר יסורים גדולים כמו מה שחווינו בהתנתקות, לעולם לא נגיש גט כריתות לזכות לשרת את עם ישראל. כשבמקומות אחרים החלו בנטישה שיטתית של היחידות הלוחמות, אצלנו הקימו רשת של מכינות קרביות. כשאחרים גמגמו, אנחנו אמרנו 'הנני'. טוב לנו להיות כאלה, זו מורשת הרב קוק, זו מורשת הרצי"ה והרב דרוקמן זצ"ל.
זה מובן שיש מחלוקת ויש אמוציות ויש גם לפעמים תסכול מכל סוגיית גיוס החרדים. בעיני הדרך הנכונה היא סבלנות, חבלי אהבה וחיזוק החטיבה החרדית, התלהבות לשרת שתדביק אחריה את האחרים, אבל כנראה שיש כמה דוברים במגזר שחושבים אחרת, שנביחות מניסות חרדים לבקו"ם. ניחא, נחכה ונראה איזו דרך תביא יותר תוצאת מעשיות. אבל יש כאן אבל שהוא חשוב מאד – עטית על עצמך מדים? אשריך.
זה בדיוק לא הזמן לתמונה שלך בבסיס בתוספת משפט תוכחה לחרבים מבני ברק. בקבע, במילואים, כל לובש מדים הוא שמש של עם ישראל, של עם ישראל כולו, שליח גם של המשרתים וגם של אלו שכרגע לא משרתים, שליח אפילו של אלה שלא רוצים שתהיה שליח שלהם.
כידוע, מי שלא רוצה לבוא, לא באמת חייב לבוא. החלטת לבוא? ישר כח גדול. אבל זה לא הופך אותך למורם מעם שמותר לו להגיד הכל ולירוק רשף וקצף על אחרים, אפילו לא על חרדים. זוהי דרכנו – שירות באמונה, בענווה, כשליח ציבור העני ממעש. שרת בענווה את עם ישראל, תודה על הזכות שרבים לא זוכים לה. מילואים עושים באהבה, או שלא עושים בכלל.