
1. לית מאן דפליג: יום העצמאות תשפ"ד יהיה הקשה בתולדות המדינה, מאז הוחל לחגוג אותו בתש"ט (שייזכר בשל מחדל 'המצעד שלא צעד'). קשה יהיה השנה לשמוח ביום חגה של מדינת היהודים, פרי חזון הנביאים ותקוות הדורות, יצירת חזונם של בנימין זאב הרצל והתנועה הציונית, בעודנו מלקקים את פצעי טבח שמחת תורה, וכשעדיין שבויים במנהרות החמאס 132 חטופים, חלקם לדאבון הלב כבר אינם בין החיים.
קשה לשמוח, אבל קשה יותר שלא לשמוח. היש הוא ענק, על פי כל אמת מידה היסטורית. עצם היוולדה לאחר 1,878 שנות גלות ארורה, של פרעות ופורענויות, גירושים ואינקוויזיציות, מהווה סיבה למסיבת הכרת הטוב כלפי בורא עולם.
התכנסותם של למעלה מ-7 מיליון יהודים בארץ הקודש, כינון מדינה יהודית ריבונית במולדת ותחיית הלשון העברית, הם הנס המשולש המופלא בתולדות עמנו, ומענה אולטימטיבי משמיים למשאלת העם לאורך כל שנות גלותו: "אָבִינוּ אָב הָרַחְמָן, הַרְאֵנוּ אוֹת לְטוֹבָה וְקַבֵּץ נְפוּצוֹתֵינוּ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ" (מתוך תפילת תחנון בשחרית של חול).
זכינו ונענינו בזמננו ולעינינו. האם לא ראוי להודות ולשבח על זאת, בהלל ובשמחה? ואיזו נפש יהודי תעז לכפור בטובתו של מקום ולבעוט רח"ל במתנת שמים זו?
2. אבל הנס הענק אינו מושלם. 132 חטופים וחטופות נאנקים בשבי צר ואוייב, וחייהם תלואים מנגד.
כל חטוף וחטופה הם עולם ומלואו. אולם מצטמרר הלב ביתר שאת מול העובדה שביניהם מצויים גם ילדים, ובהם שני צעירי החטופים - ילדיה הג'ינג'ים של משפחת ביבאס, אריאל וכפיר, הראשון נחטף בהיותו בן 4 ואחיו אז בן תשעה חודשים, עם הוריהם שירי וירדן. תצלומיהם עם אימם המבועתת בחוצות חאן יונס, הרטיטו כל מי שבשם אנוש ייקרא.
3. השם ביבאס הוא שם מיוחס בתולדות ישראל. סבהּ זקנה של המשפחה, הרב יהודה ביבאס (1782-1852), היה 'הרצל הראשון' – חוזה המדינה הראשון, הציוני הראשון, כ-80 שנה לפני הקונגרס הציוני הראשון, שכונן הרצל. הרב ביבאס, הוא ולא אחר, היה הניצוץ שהצית את שלהבת הרעיון הציוני במשפחת הרצל: אבות המשפחה היו תלמידי הרב יהודה אלקלעי, אשר כתב רבות על תשובה במובן שיבה ('וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה', שמ"א ז'), והוא זה שממנו חילחל חידוש מופלא זה, שלמד מפי הרב ביבאס, למשפחת הרצל.
נכון, ביבאס לא המציא את הכמיהה לציון. זו באה לידי ביטוי בתפילות היום-יום. אבל התקווה היתה, שהמדינה תיוולד בדרך נס. תרד משמיים. והיו גם רעיונות למדינה יהודית במקומות אחרים. עמנואל נוח האמריקני דיבר על הקמת מדינה יהודית ושמה אררט בגרנד איילנד, ניו יורק, והיו עוד. אבל הראשון שדיבר על שיבה פיזית לציון, וחילוצה מידי זרים אפילו בכוח הנשק, היה הרב ביבאס, בתחילת המאה ה-19, כ-135 שנה לפני קום המדינה.
הרב ביבאס היה הקברניט של ספינת עם ישראל הענקית, ששטה כבר יותר מ-1,800 שנה בכיוון אחד, והוא זה שהסיט את כל ההגה חזק לכיוון חדש לחלוטין. זה כלל לא פשוט, הבהיר לנו ביבאס, אבל בר ביצוע. עובדה, בשבוע הבא נציין את יום העצמאות ה-76 של המדינה שהוא היה ראשון החולמים על ייסודה במו ידינו (ובחסדי שמים, ללא ספק). ביבאס, הראשון שהניע את המהפך הציוני, כשסובב את הגה ספינת עם ישראל שהיטלטלה והיטלה בלבב ימים ללא תכלית ובציפיה לנס. במקום להתמקד ב"תִּצְעַק אֵלָי" מתוך מצב של חיבוק ידיים פסיבי (שלא עבד יותר מ-1,800 שנה), הוא בחר את חציו השני, האקטיבי, של הפסוק: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ".
4. ביבאס – רבה של קהילת האי קורפו, מרבני גיברלטר, פוסק ומוקבל, שאף זכה בתואר אקדמי איטלקי (ד"ר), בקיא ומעורה בהוויות העולם - לא רק הקדים את חזונו של הרצל. הרעיון הנועז לכיבוש ארץ ישראל מידי העותומנים בכוח הנשק, וכינונה בה של מדינה יהודית ריבונית, הקדים אפילו את בני הדור שקדם להרצל, מבשרי הציונות, ובהם הרב יהודה אלקלעי (מפיץ רעיון התשובה הלאומית); הרב צבי הירש קלישר (שכתב את המשפט הלא ייאמן הבא: "אל יחשוב החושב כי פתאום יירד ה' משמים ארצה לאמור לעמו: צאו!... אלא מעט מעט תבוא גאולת ישראל... ע"י סיבה טבעית מבני אדם וע"י רצון המלכויות לקבץ פזורי ישראל לאדמת הקודש... כי לה' התשועה והוא יסובבנה ע"י בני אדם" (סַפרו את זה לאחינו שנשרפו בכבשני אושוויץ בציפייה ש'פתאום יירד ה' משמיים'); הרב אליהו גוטמכר (שכתב כי "אצלי כבר ברור שאם יתחילו ישראל לעבוד אדמת הקודש... שיהיה התחלת הגאולה, גם [אפילו] כשלא יהיו ישראל ראויים לכך", ומזהיר מפני "הקליפה שגוברת גם בצדיקים היותר גדולים לבטל הטוב הזה" (מזכיר משהו?), ורבים אחרים.
אבל הרב ביבאס היה הראשון. ראשון לציון.
5. הרעיון שהגאולה תבוא מכוח איתערותא דלתתא (התעוררות מלמטה), כפי שגם גרסו תלמידי הגר"א בעקבות רבם, נולד במוחו של הרב ביבאס, לא בחלל מדיני ריק. באותה עת ניהלו היוונים (1821) את מלחמת השחרור שלהם מלפיתת החנק של העותומנים ('האיש החולה על הבוספרוס'), וכעבור עשור (1831) התעוררה תנועת התחיה האיטלקית, 'איטליה הצעירה', שפעלה לשחרור מדינת המגף משלטון זר והייתה מופע מַטְרים למהפכות אביב העמים של 1848-9. "כך התגבשה אצלו הדעה כי נפתח סדק של תקווה לעם ישראל הקדום והמפוזר לחזור למולדתו הקדומה", כותבת ד"ר יעל ויילר ישראל, שחקרה את תולדותיו ומשנתו של הרב ביבאס.
והיא מוסיפה: "במשנתו המדינית שזורות שתי תוכנות שונות במהותן בשני ממדים: ממד הראליה הפוליטית וממד החזון והאמונה". אז תגידו אתם – זה לא 'הרצל הראשון' שהִטְרִים בכ-80 שנה את הרצל האמיתי?
6. הרב ביבאס לא השאיר כתבים רבים. גם אין לנו עדויות לגבי פעילויותיו (אף כי ידוע כי הוא פעל להפצת אתרוגי קורפו כאתרוגי מהדרין בכל העולם היהודי). ידועים רק דברים שבעל פה שהשמיע מול יהודים שפגש בנתיבי מסעותיו באירופה והאימפריה העותומנית, ודיווחים של אישים שנפגשו עימו. כך למשל הרב יהודה אלקלעי: "שמעתי מפי קדוש, הרב הגדול מעוז ומגדול, הר"ר יהודה ביבאס נר"ו [נַטְרֵיהּ רַחֲמָנָא וּפַרְקֵיהּ] שזהו שנאמר במלאכי: 'שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם'. רוצה לומר, שישובו ישראל להסתופף בצילו בא"י ואח"כ ישרה שכינתו בינינו".
יעל ויילר ישראל מצביעה על הקשר הישיר בין רעיונותיו של ביבאס לאלה של הרצל וקובעת שהכול החל ממשנתו של הרב ביבאס, הציוני הראשון, שזרח בעולם היהודי עוד לפני היות הציונות.
7. גם פעילים נוצריים ששוטטו באירופה ונפגשו עימו, נדהמו מרעיונות המדינה היהודית שקלחו מפיו, ודיווחו על איזשהו רב מוזר אשר מטיף ליהודים "להתאמן בנשק ולהוציא את א"י מידי התורכים, בהנהלת המשיח, כשם שהיוונים הוציאו מידיהם את ארצם. הרבי הזה השאיר רושם עמוק אצל היהודים", הם דיווחו, "כשקבע שהיהודים חייבים להיות מלומדים במדע ובנשק, כדי לכבוש את פלשתינה מידי התורכים".
ראויים צאצאיו של הרב ביבאס – הרצל שלפני הרצל - שמדינת ישראל, תּוֹלָדָת משנתו, תעשה הכול לשחרורם המיידי, יחד עם כל שאר אחיהם לצרה, ממלתעות הנאצים החדשים.