1. לא ייאמן כי יסופר: מנהיגי הציבור החרדי בשנותיה הראשונות של המדינה התייחסו לנס הקמתה, בהרבה כובד ראש ורצינות, מאשר רבים מיורשיהם כיום (לא כולם, לא כולם), שרואים את עיקר שליחותם עלי אדמות בהבעת זלזול במדינע ובסמליה (הדגל, ההמנון ועוד), ובלסחוט ממנה מלוא הטנא טובות הנאה חינמיות: מלגות, תמיכות, מענקים, דיור וחינוך כמעט חינם, פטור אנטי הלכתי ואנטי מוסרי מיציאה להגנתה ועוד.
ב-77 שנות המדינה נוצרה כאן משוואה הפוכה: ככל שהמדינה מושיטה ידה לציבור זה, תרומתו לטובתה מצטמקת ואיבתו גוברת, עד כדי ביטויים כמו 'נמות ולא נתגייס' (שמשמעותו תמותו אתם ולא נתגייס), או הנחיית הראשל"צ לשעבר שגם 'הבטלנים' יושבי הברזלים חייבים להשליך לאסלה צווי גיוס שקיבלו, או לחילופין לברוח לחו"ל; או – ירחם ה' על נשמתם - הנפת דגלי אש"ף במאה שערים ותפילה לשלטון ערבי מלא בארץ ישראל, שיבטל את המדינע ואת 'שלטון הכופרים'.
2. פעם זה לא היה ככה. אביו של הראשל"צ הרב עובדיה יוסף זצ"ל, דיבר בהערצה והערכה על חיילי צה"ל, והדברים מתועדים בסרטוני יו-טיוב רבים. ויותר ממנו הפגינו יחס של כבוד והוקרה למדינה עד כדי הגדרתה כראשית צמיחת גאולתנו, בכתביהם ובמכתביהם, כמעט כל חכמי ספרד ורבני ג'רבה וטוניס, חכמי אלג'יריה ומרוקו, תימן ופרס ושאר גלויות המזרח.
אבל יחסם זה למדינה עד כדי ראייתה כ'ראשית צמיחת גאולתנו', אינו מפליא. עולם התורה הספרדי, ובכלל זה הרבנים בני זמננו מרן הרב עובדיה ומרן הרב מאיר מזוז זכר צדיקים לברכה, לא נכווה באש הקנאות היוקדת של החרדיוּת האשכנזית, שדבקה ב'חדש אסור מן התורה'. ולכן יכול היה, למשל, הרב מזוז למצוא רמז מפורש מדאורייתא, להכרזת העצמאות דווקא ביום המיוחד שנקבע משמים ה' באייר. (חפשו ביו טיוב).
3. אולם היו גם בולטים בקרב הרבנים החרדים האשכנזים, בעיקר אלה שזכו לצאת חיים מן הגהינום הנאצי, שהכירו בחשיבות המדינה לעצם הקיום היהודי. הרב יוסף כהנמן למשל, מייסד ישיבת פוניבז', הורה להניף את דגל המדינה על בניין הישיבה בבני ברק בכל יום העצמאות, ומסורת זו נשמרת עד ימינו.
אפילו המנהיג הפוליטי הבכיר של היהדות החרדית בתש"ח, ר' יצחק מאיר לוין, חתנו של הרבי מגור, שחתם במו ידיו על מגילת העצמאות בה' באייר, התייחס בהערכה, ובוודאי לא בגסות, לא רק למדינה אלא אפילו לחוזה המדינה בנימין זאב הרצל. כשנשאל ב-1961 ע"י א. וורטמן מגנזך המדינה לתחושותיו ביום הכ"ט בנובמבר אחר החלטת החלוקה, השיב (והדברים מוקלטים וחתומים במו ידיו – לא נגענו): "אני זוכר את יום ה-29 בנובמבר, חצי שנה לפני הקמת המדינה. בלילה ההוא לא היה פה אף יהודי אחד שישן. כל הישוב היה ברחוב. אינני זוכר שמחה כזאת, התרגשות כזאת, התלהבות כזאת... אני יכול להשוות ללילה זה רק לילה אחד: הבאת ארונו של תיאודור הרצל לארץ, כשמאות אלפי אנשים ונשים עם ילדיהם, שמעולם לא הכירוהו, באו ב-2 בלילה ללוות את ארונו".
הוא בכלל לא היה מעלה על דעתו להשתמש בלשון הביבים הבריונית נוסח 'יתד נאמן' כלפי חוזה המדינה, המכונה בבוז בפשקוויל הליטאי 'הוזה המדינה'.
4. נתעלמה מהם ומכל ההולכים בהבליהם, נבואתו המרטיטה של ירמיהו הנביא, שכבר לפני 2,650 שנה ניבא את יום שיבת ציון – אשר מתקיימת לעינינו ממש במדינה היהודית. ועד כדי כך גדולה היתה בעיני הנביא שיבת ציון וקוממיות ישראל, שהוא ראה בה מהלך יתר דרמטי ויותר ניסי, מנס הנסים של יציאת מצרים (שהיא מיסודות אמונת אומן של עם ישראל לדורותיו).
וזה מה שקורה כשלא לומדים תנ"ך ולא מכירים נבואת אמת זו: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה', וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה וַהֲשִׁבֹתִים עַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם" (ירמיהו ט"ז). געוואלדיג!!! נביא האמת, שלגביו כל אחד 'מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, שֶׁכָּל דִּבְרֵי נְבִיאִים אֱמֶת', מנבא שנס קיבוץ הגלויות (ובמשתמע הקמת המדינה שביצעה מפעל לכאורה חסר סיכוי זה), גדול מנס יציאת מצריים. וזה דברו של נביא אמת. איך אמר מי שאמר? – געוואלדיג שבגעוואלדיג. איך אפשר להתעלם?
וברוב ענווה רק נזהיר, שכבר חזקיהו מלך יהודה, שמלך כאן לפני 2,740 שנה, נענש קשות, על פי חז"ל, רק משום שלא ידע להודות כראוי לבורא עולם, על נס הצלתו המופלאה מידי צבא סנחריב, שבא עליו להשמידו.
5. אכן, רבים ממנהיגי החרדיות האשכנזית התעלמו מסיפור הפלאות של תקומת ישראל, למן החזון אי"ש מצד אחד, עד חב"ד שבקצה השני של הסקאלה החרדית (ראו למשל, כאן, איור של חב"ד – הפלג המשיחיסטי, יש לומר – בחוברת מחודש אייר תשע"ה, אשר מונה בפירוט רב את כל נסי חודש הפלאות אייר, כולל אפילו נסי ששת הימים, אבל מתעלם במפגיע עד כדי התרסה מנס הנסים: הקמת המדינה, חידוש קוממיות ישראל וקיבוץ הגלויות).
מאידך גיסא, לא מעט מגדולי העולם החרדי הביטו על נס הקמת המדינה בעין אוהדת. הגאון הירושלמי רי"מ טיקוצ'ינסקי, כתב בהתרגשות: "עם תקומת מדינת ישראל, שערי הארץ נפתחו לפני פזורי עם ישראל"; והוא נוזף בשומרי המצוות בחו"ל על כך שלא עלו ארצה וסיכלו מצב ש"על כסאות הכנסת במדינת ישראל היו יושבים רובם ככולם" יהודים שומרי מצוות.
והרב יוסף כהנמן כתב: "על היהדות החרדית להעריך את השעה הגדולה ואת התמורה שחלה ביהדות עם המאורע הגדול שאוה"ע הכירו בצידקת עם ישראל והחליטו על הקמת המדינה היהודית", שאותה הוא מגדיר בהתפעלות 'הממלכה היהודית'.
וסיפר חברי לספסל הלימודים הרב מרדכי ברלין, שבדידו הווה עובדה: בהיותו תושב קרית פוניבז' באשדוד, התדפקה ערב יום העצמאות על דלתו הרבנית כהנמן, ובפיה בקשה: שיעזור לה לתלות על ביתה את דגל המדינה – "שיתנוסס ביום העצמאות כמצוות בעלה המנוח וכמעשהו מידי שנה"...
ואפילו הגרי"ז סולובייצ'יק, שדרך הקנאות דרכו, התבטא – כפי שציטט הרב וולבה – שהקמת המדינה היא סוג של 'א-שמייכל פון הימל' (חיוך מיטיב מן ההשגחה העליונה)...
6. כל מי שעיניים בראשו יודה, מרצון או מאונס, שנס המדינה וקיבוץ הגלויות הוא בגדר 'מֵאֵת ה' הָיְתָה זֹּאת' - ועל כן 'הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ'...