אז מה היה לנו השבוע? אלוף פיקוד המרכז החריב שכונה שהוקמה לזכרו של גיבור ישראל, רב סרן מוטי שמיר הי"ד, סמג"ד בגולני שחירף את נפשו בטבח שמיני עצרת. אלוף פיקוד הצפון התגולל על ראש עיריית קריית שמונה, בשפה שבאצטדיונים מקבלים עליה הרחקה. וגולת הכותרת: נחשף שבשבועות הראשונים למלחמה, הרמטכ"ל סיכל מבצע לשחרור חטופים, תוך מידור הדרג המדיני.

זה לא נעים להודות, בטח לא מעמדתנו כציונים דתיים, המחזיקים בממלכתיות כיסוד אמונה. אבל חובה להישיר מבט למציאות: המטה הכללי, בהרכבו הנוכחי ועל תפיסות העולם המקובלות בו, הוא נקודת התורפה האסטרטגית של ישראל. לצד הדרישות השחוקות להפסקת הסיוע לאויב, תפיסת קרקע ברצועת עזה והעברת רצועת הביטחון לשטח לבנון, הגיעה העת שהימין יעמיד בראש דרישותיו הדחה קבוצתית של כל המטה הכללי הנוכחי. במציאות כיום גם אם נצליח לשכנע את הציבור והממשלה שהצבא צריך לנצח במלחמה, זה לא יעזור לנו, כי הנהגת הצבא לא רוצה בכך.

המטכ"ל הנוכחי הוא אמצעיתו של דור שגיבש את תפיסתו החיילית באזור הדמדומים של שנות ה־90. יובל בלומברג, בספרו 'מלכודת אוסלו', מתאר כיצד צמרת צה"ל של אז התנגדה בתחילה להסכמים, אך שמעון פרס לחץ על הקצינים הבכירים, עד שהם נשברו ואימצו את התפיסה שתכלית קיומנו הצבאי והמדיני היא לתת לערבים מדינה בארץ ישראל. האלופים של היום היו אז מפקדי מחלוקות ופלוגות: מצד אחד צעירים מספיק כדי לספוג תפיסות עולם; מצד שני עם אחריות פיקודית ואופק של קריירה צבאית. שבירת רוח צה"ל תפסה אותם ברגע הכי קריטי בגיבוש זהותם הערכית. הדור שלפניהם, בשלב הזה של התפתחותם האישית, ידע את מלחמת לבנון והאינתיפאדה הראשונה. הדור שאחריהם ידע את מלחמת אוסלו. הם הפכו למפקדים בעידן של אשליות השלום.

תפיסת העולם המעוותת של אוסלו היא שעומדת לא רק בבסיס התבוסנות המאפיינת אותם במלחמה הנוכחית, אלא גם בבסיס המשיחיות הקיצונית שלהם, וביסוד התפיסה שכל מי שלא מחזיק בתפיסות שלהם הוא קיצוני, חשוך ואינו ראוי לקידום בצבא נאור של מדינה שוחרת שלום.

בזמן שלום ניתן היה לדון באפשרות של תיקון בדרך של שיח. אפשר היה לקוות שהדור הזה יוחלף בדור הבא אחריו, אנשים שהיו מפקדי מחלקות ופלוגות בזמן סבארו ומלון פארק. ניתן היה גם לקוות שהזמן יעשה את שלו, ולתת למטכ"ל הכושל הזה לפרוש בשלווה אל כורסאות העור שמחכות לו ב־INSS וארגוני שמאל דומים. אבל קיומה של ישראל תלוי כעת על בלימה, ואם לא נשכיל להדיח אותם, לא רק כדי להיפטר מתפקודם הרע אלא גם כדי להעביר מסר למי שיאייש בעתיד את תפקידיהם, לא בטוח שהעתיד צופן לנו חופש פעולה נרחב.

עצם הדיון בהדחה המונית של עשרות קצינים בכירים, מצריך מענה לכמה שאלות פבלוביות: "הרי מדובר באנשים שהקדישו את חייהם למען ביטחון ישראל". נכון, אבל לא רלוונטי. הדחתם היא כורח המציאות, לא גמול רע על מעשים טובים. התפקיד של המטכ"ל הוא להגן על ביטחון ישראל, לא לאכלס אנשים שפעם עשו דברים טובים. "נו מה? וביבי לא אשם? מה עם הממשלה?". גם ביבי אשם, גם הממשלה. אשמתם העיקרית היא בכך שהם הרכינו ראש לתכתיבים של שופטים ופקידים, קידמו קצינים שמחזיקים בתפיסת עולם לעומתית לזו של תומכי הממשלה, ואפשרו להדיח קצינים מצטיינים המייצגים אותה. אבל אחריות ישירה לעולם תהיה כבדה יותר מאחריות עקיפה. חוץ מזה, יש דרך להדיח ממשלה. יש קולות שקוראים לעשות זאת, והם עדיין מיעוט גם אם הם מספרים לעצמם אחרת. אבל הימין הוא רוב, והממשלה נדרשת לציית לו, ולא למיעוט הקולני.

והשאלה הפבלובית האחרונה היא החשובה ביותר: "נראה לך שתמצא מטכ"ל חלופי ככה ברגע?". כן. נראה לי. הגיע זמן עֵלי. בתוך צה"ל ובמילואים ישנה קהילה של קצינים שהוכיחה את מקצועיותה, מסירותה חסרת הגבולות, ומחויבותה הערכית למדינת ישראל בהלימה עם ערכיהם של רוב אזרחיה. בגלל הרכיב הזה, האחרון, ולמרות שני הרכיבים הראשונים, הקהילה הזו לא מקודמת לצמרת צה"ל, ולא מאכלסת את המטכ"ל בשיעור יחסי הולם לשיעורה בקרב הקצינים בדרג הביניים. הגיעה שעת התיקון. אין שום חוק שאוסר לקדם קצין מדרגת סגן אלוף לדרגת רב אלוף בן לילה. ביטחון ישראל דורש להדיח את המטכ"ל הנוכחי, ולאייש מטכ"ל חדש בדור אשר לא ידע את אוסלו, בדור של בוגרי מכינת עלי.

אנחנו יכולים ללהג מעל דפי העיתון על כישלונותיו של צבא אוסלו, וחשוב שנמשיך לעשות זאת. אבל שינוי אמיתי יבוא רק עם הדחת המטכ"ל הנוכחי, למען יראו וייראו מחליפיו.

***