האלוף במיל' נעם תיבון מתארח בפודקסט מיוחד בערוץ 7 ומספר את קורות השבעה באוקטובר כפי שעבר עליו כמי שלחם בדרך לנחל עוז ובתוך הקיבוץ, מתייחס לתרומתה של הציונות הדתית בלחימה, לסוגיית ועדת החקירה הממלכתית ולצורך הקריטי בהרחבת שורותיו של צה"ל.

בפתח הדברים חוזר האלוף במיל' תיבון לשירותו ארוך השנים ביהודה ושומרון, בתקופות סוערות בהיבט הביטחוני כמח"ט עציון וכמח"ט חברון בתקופה הסוערת ביותר עם פרוץ האינתיפאדה. תיבון מזכיר כי מי שהחליף אותו בתפקידו זה היה "מי שהיה באמת גיבור, דרור ויינברג ז"ל. כשהוא נהרג הייתי מח"ט הנח"ל וחזרתי לחברון לעשות שם סדר כמח"ט הנח"ל ובהמשך כמפקד איו"ש".

בהתייחס לדרור ויינברג אומר תיבון כי בעיניו מדובר בפורץ דרך עבור קצינים מעולים רבים שצמחו בציונות הדתית. "הוא היה קצין בסיירת מטכ"ל ואחר כך מג"ד בצנחנים, פחות או יותר במקביל אליי. הוא החליף אותי כמח"ט חברון אחרי קריירה מפוארת. הוא כבר נבחר להיות מח"ט הצנחנים. באותו אירוע קשה בציר המתפללים הוא רץ קדימה ונהרג. יש לי אליו המון כבוד וקשר עם משפחתו, הוריו, אחותו, אלמנתו ושאר המשפחה".

תיבון מספר על ילדותו במשפחה שהתגוררה בירושלים עוד מימיה תחת המנדט הבריטי. הורי אמו עלו מגרמניה, סבו היה משורר וכילד הזדמן לנעם הילד לפגוש אישים כדוגמת מרטין בובר, גרשון שלום ואחרים מבלי לדעת שמדובר באישים גדולים. הורי אביו היו ממייסדי האוניברסיטה העברית בירושלים ועם סבו היה הולך מעת לעת לתפילה בבית הכנסת ישורון. "כילד הייתי מגיע הרבה לסבא וסבתא ויש לי זיכרונות טובים מירושלים", הוא אומר.

מכאן ממשיך תיבון ומספר על שני בניו, העיתונאי אמיר תיבון והרופא הצבאי ד"ר אורי תיבון. על אמיר שבחר לעזוב את תל אביב ואזור המרכז לטובת הדרום מספר נעם כי תחושת השליחות הציונית הובילה אותו לבחור בצעד הזה לאחר שעשר משפחות צעירות עזבו את נחל עוז לאחר שילד נפגע ונהרג מפגיעת רקטה. "אמיר חזר הביתה ואמר 'מצאתי מקום שחשוב לחיות בו'", וכך החליט לעבור עם בת זוגו, שאז עדיין לא נישאו, לעבור דרומה יחד עם קבוצה של זוגות צעירים שבחרו בדרך הזו.

מחוף הים אל הקרבות

מגורי בנו בנחל עוז קושרים את האלוף במיל' תיבון ללחימה בבוקר השבעה באוקטובר. הוא היה אז בביתו בתל אביב. משום מה הוא ורעייתו קמו מוקדם ויצאו לצעידה על החוף, נכנסו לשחות ובשש וחצי נשמעו האזעקות. הם השלימו את השחייה מתוך תחושה ששום דבר משמעותי לא יכול לקרות. בשבע ורבע בבוקר פתחו את הטלפון ובקבוצת הוואטסאפ המשפחתית חיכתה הידיעה שיש מחבלים בקיבוץ נחל עוז. היה זה כזכור היום בו חגג הקיבוץ שבעים שנה, כך שהתקבצו בו גם אורחים רבים.

ברגעים שכאלה, אומר תיבון, ההתמקדות היא בשאלת ההצלה של בני המשפחה, וכך גם נשמעת שיחת הטלפון איתם, עניינית קצרה וממוקדת, העברת הנחיות מדויקות כיצד לנהוג בממ"ד ובבית בכלל, לסגור חלונות ולנעול דלתות כאשר נעם עצמו אומר שישלח את הצבא מתוך תחושה שמדובר בשישה או שבעה מחבלים ולא מעבר לזה. "מאותו רגע התפקיד של אמיר הוא לשרוד והתפקיד שלי הוא להציל אותו", ולכך הוא מגייס את האינטואיציות והניסיון הרב שלו בתחום הביטחון.

נעם ממהר הביתה, מתקשר לבכירים בצבא שמספר הטלפון שלהם עוד שמור אצלו, שולח הודעות טקסט לרמטכ"ל, לאלוף פיקוד דרום ולמפקד אוגדת עזה על המחבלים שנמצאים בנחל עוז. ב-7:22 היחיד שעונה לו הוא הרמטכ"ל שאומר לו שהדבר ידוע וכוחות נשלחים לשם. נעם מספר על התחושות כאב וכסב שעד כה הורגל לסמוך על הצבא ועם זאת תחושותיו האישיות מורות לו לצאת דרומה. הוא לוקח את האקדח שהוא נושא איתו ורגע לפני שהוא יוצא רעייתו מציעה לנסוע אתו כדי שתוכל לנהוג עבורו, הצעה שהתבררה במקומה שכן היא משחררת את ידיו לטלפון ולאקדח.

"מאשקלון אנחנו רכב בודד על הכביש. זה דבר שלא חוויתי בחיים. בצומת יד מרדכי רמזור אדום ואנחנו מחליטים לנסוע כי מדובר במצב חירום. מגיע טקסט נוסף מאמיר שכותב שיורים על הבית והוא חושב שיש מחבל בתוך הבית". אכן ברגעים אלו התנהל קרב על מרפסת הבית. רבש"ץ הקיבוץ, שכנו של אמיר, לחם במחבלים. מאה וחמישים מהם פרצו לקיבוץ. ברגעים אלה נעם מבקש לשדר לבנו שעליו לשרוד, להחזיק מעמד וכוחות יגיעו על מנת לתת לו תקווה.

סמוך לקיבוץ ניר עם פוגשים נעם ורעייתו את הלחימה עצמה והיא נראית כמו בסרט. ניידת משטרה חוסמת את הכביש כשמולה טנדר לבן וירי מטורף מסביב. הם עוצרים את הרכב ומאחר ומדובר בג'יפ הם יורדים אל השדות כשנעם חושב איך הוא יחצה את מסילת הרכבת שעוד מעט יגיעו אליה. מתוך השיחים קופץ זוג צעיר לבושים למסיבה והם רצים אל תוך האש. "אנחנו מבינים שהם הולכים להיהרג, אנחנו פותחים את הדלת ואומרים להם שיבואו. בר וליאור מאורנית. הם מספרים שהם היו במסיבה והגיעו מחבלים ושחטו את כולם".

המערכות קרסו מסביב, השוטרים מנעו פלישה לכל רחבי הארץ

לנעם ורעייתו ברור שלא ניתן להשאיר את הזוג שם ולמרות שפניהם לנחל עוז הם חוזרים ונוסעים נגד התנועה עד סמוך לכפר סילבר ומורידים אותם סמוך לניידת משטרה. משם הם חוזרים לנסיעה המתוכננת, פוגשים מחסום משטרתי ונעם מציג תעודת אלוף במיל' ומספר שיש לבן שלו מחבל בבית ומבקש לעבור. השוטרים מסרבים גם כשהוא מתחנן ורעייתו בוכה.

"אני רוצה להגיד משהו על השוטרים הגיבורים שאמנם לי הם לא נתנו לעבור, אבל הדבר היחידי שעבד כשהפקודות של הצבא קרסו היו אותם מחסומי משטרה כי הטנדרים של החמאס היו צריכים להגיע לאשדוד, אשקלון, ראשון לציון תל אביב וירושלים ולעשות בכל הארץ את מה שהם עשו בעוטף. אני מציע ואוהב את השוטרים הגיבורים האלה".

בשלב כלשהו זיהה אחד השוטרים את נעם וביקש להרגיע אותו ולומר שהצבא מטפל באירוע. השעה הייתה כבר תשע ומאחר ועד כה הוא לא ראה ולו חייל אחד, התחושה הייתה לא טובה. הוא נכנס עם אשתו לרכב, נסע אחורנית וירד בדרך עפר כדי לעקוף את המחסום וממשיכים הלאה עד הכניסה לשדרות, שם מחסום נוסף והם מחליטים לפרוץ אותו. השוטרים מכוונים אליהם את כלי הנשק והם מצידם צועקים אל השוטרים 'לא לירות אנחנו ישראלים' ופורצים את המחסום.

תיבון מספר כי על אף שבעברו הצבאי ראה במבצעים רבים ושונים גופות והרוגים, אבל תמונה שכזו לא ראה מעולם, כלי רכב שרופים מכל עבר, גופות של צעירים ונשים בכל מקום. כמה חיילים ושוטרים נמצאים בהלם מוחלט ולא ניתן להבין מהם מה קורה. נעם מספר כי מדי פעם קפצה למוחו המחשבה מה יקרה אם הוא יגיע לבית בנו וימצא את בני המשפחה מתים, אך שוב ושוב הוא הסיר את המחשבה מראשו על מנת להתמקד במשימה שלפניו.

"לא היה אכפת לי להיהרג כדי להציל את משפחתי. זה היה המצב", הוא אומר וממשיך בתיאור הנסיעה בה רעייתו מנווטת בזיגזג את הנסיעה בין הגופות עד לצומת מפלסים שם מתנהל קרב על שער הקיבוץ. הם קופצים למיגונית. חיילים מבקשים להעביר אותם למיגונית אחרת שהייתה מלאה בגופות, חוזרים למיגונית הראשונה וחושבים כיצד להתקדם הלאה.

סמוך לשעה 11:30-12 מגיע למקום כוח ימ"מ שהיה למעשה הכוח המאורגן הראשון שבני הזוג תיבון פוגשים. הלוחמים היו אחרי קרב בשדרות. הם מזהים אותו והוא מבקש שיסעו איתו לנחל עוז. "הם מאוד רוצים לעזור לי אבל אז המפקד שלהם אמר שהוא צריך אישורים ופקודות. למעשה אין עם מי לדבר. אני מתחנן ובשלב כלשהו לוחם גיבור בשם אבי שהיה כבר פצוע בירך, אומר שהוא הולך לעזור לנעם. רעייתו של נעם נותרת במיגונית והם מתקדמים פנימה. "בשעות האלה כל האזור היה כבוש על ידי החמאס", הוא מדגיש. "לא היו צה"ל ומדינת ישראל. אנשים נלחמו על נפשם".

בצומת סעד יש כבר מסוקי תקיפה בשמים והשניים חוששים שהרכב יזוהה מהשמיים כרכב של מחבלים והוא ייורט. הם ממתינים ולמקום מגיע רכב צבאי ובו שישה קצינים מבא"ח צנחנים. נעם עוצר אותם ושואל מה המשימה שלהם. הם עונים 'נחל עוז' ומתחילה נסיעה יחד כאשר רכבו של נעם מוביל כמי שמכיר את האזור.

מעט לפני הקיבוץ שוב נשמע ירי ובמרחק של שלושים מטרים רכב צבאי מחורר מכדורים ולצידו חמישה חיילים שמותקפים על ידי כוח נוח'בה. נעם, אבי והצנחנים קופצים לעזור להם. הירי הופך להיות מדויק לעברם. נעם שוכב בין החיילים ומבין מתוך רעש הירי שהם מבקשים מחסניות. מצידו השני דלק מהג'יפ זולג ומתחילה בערה. הוא מכבה אותה ומושך לעברו שלושה חיילים שמתבררים כהרוגים, חן בוכריס, סגן מפקד מגלן, יפתח יעבץ קצין האג"מ של מגלן והחובש אפיק רוזנטל. נעם לוקח מאחד מהם קסדה, נשק ואמצעי צלפים ופותח בירי לעבר המחבלים. שמונה מהמחבלים נהרגים מהירי שלו ושל החיילים האחרים.

שוב חוזר אחורה והפעם לפינוי פצועים

נעם חושב שכעת ניתן להמשיך פנימה לנחל עוז אבל מאחור הוא שומע 'נפצעתי'. הוא מסתובב ורואה קצין, ידידיה קציר, מ"פ בצנחנים שנפגע מכדור בבטנו. מצבו מחייב פינוי והגעה לבית החולים בתוך שעה. החיילים מבקשים מנעם לפנות אותו ברכבו, וכאן הוא מתלבט מאוד כי כבר כמה שעות שאין קשר עם הבן וההבנה היא שהקיבוץ מלא במחבלים, אבל מהעבר השני נמצא הקצין הפצוע שלא ניתן להשאיר אותו למות. הוא מבקש להכניס לרכב את הפצועים, ידידיה ועוד שני לוחמי מגלן.

כשהפצועים ברכבו נעם נוסע חזרה למפלסים ומתכנן את הדרך חזרה לנחל עוז. במפלסים הוא קורא לרעייתו שיוצאת אליו ומבקש ממנה לפנות את הפצועים לבית החולים. היא מפנה את ידידיה בג'יפ וכשהוא שואל אותה כמה זמן נותר לדרך והיא עונה חצי שעה הוא משיב לה שכנראה לא ישרוד את הנסיעה, אז היא מעבירה אותו לאמבולנס, שם הוא מקבל טיפול ראשוני שמציל את חייו.

לפני שרעייתו, גלי, יוצאת לדרך, היא אומרת לנעם 'סע עם ישראל'. כשהוא פותח את דלת הרכב שבצומת הוא מוצא שם את האלוף במיל' ישראל זיו ששמע גם הוא שיש מלחמה, לקח אקדח וירד דרומה לעזור. נעם אומר לו 'קח אותי לנחל עוז' וישראל משיב במילה אחת 'עלה'. נעם מזהיר מהסכנה שאורבת להם שם והם יוצאים לדרך בנסיעה מבצעית כשקנה הנשק בחלון. את הצנחנים הם פוגשים בנקודה קדמית יותר ויחד עם חמישה צנחנים הם הכוח הראשון שמגיע לנחל עוז.

מוצב נחל עוז בוער ברגעים הללו ולהבנתו של תיבון ועדת חקירה צריכה להתחיל את חקירתה בנקודה הזו, בפעולתן של התצפיתניות שהתריעו והזהירו ולא נענו. תוך שהצנחנים רצים קדימה מגיעים למקום באופן עצמאי שני כוחות נוספים, כוח של מגלן וכוח של סיירת גבעתי. ישראל עובר לבארי ונעם נכנס לקיבוץ, שם מתנהל קרב גבורה. עד לנקודה זו בקיבוץ יש 15 הרוגים ושבעה חטופים, מהם חמש נשים שכבר חזרו.

הכוח הצבאי פוגש את כיתת הכוננות המותשת מהקרבות שהיא מנהלת מאז הבוקר כשרבש"ץ הקיבוץ כבר נהרג ומפקד הימ"ס נהרג. "בשלב הזה הכי מטרידה אותי המחשבה שאף אחד לא מכיר אותי ויחשבו שאני מחבל ויהרגו אותי. אני מבקש מהחיילים חולצה צבאית. החיילים אומרים שאין להם ואז אחד החיילים, תותח על, אומר לי שאין לו חולצה צבאית אבל יש לו ציצית צבאית, ואני אומר לו תביא, גם כי זה בצבא חקי וגם כי זו ציצית, בגד זיהוי יהודי וכך אני נכנס לקרב בלי שכפ"ץ אלא עם ציצית ובאמונה שלמה אני אומר שהציצית שמרה עליי", אומר נעם ומספר כיצד הכוח סורק את הקיבוץ מבית לבית. רק סמוך לשעה ארבע אחר הצהריים הוא חובר לכוח שרואה בו מישהו שמכיר את הקיבוץ והם מגיעים לאזור הבית של בנו, אמיר, שהוא כבר מחורר מכדורים וסביבו חמש גופות של מחבלים הרוגים.

ציצית במקום שכפ"ץ

נעם מבקש ממפקד הכוח ללכת ראשון אל הבית. הוא דופק על החלון וקורא 'אמיר, אמיר, זה אבא', שומע תכונה בתוך הבית ונכדתו אומרת 'סבא בא' ואחריה הנכדה הקטנה יותר ובנו אמיר פותח את הדלת. הבית הופך לחפ"ק של כוח מגלן ונמשכת הסריקה של הקיבוץ תוך הרג של כשלושים מחבלים. בשעות הללו נהרג חבר קיבוץ אחד מאש כוחותינו, "ובשעות הלילה אנחנו מפנים מהקיבוץ ארבע מאות איש", הוא אומר ומוסיף כי "אם יש משהו שאני מאוד גאה בו שביום הזה לא ויתרתי על הערכים שלי, לא השארתי אף אחד מאחור, לא את החבר'ה מהנובה, לא את החיילים הפצועים ולא את כל תושבי נחל עוז".

על הציצית שעטה לגופו באותן שעות הוא מספר על דבריו של חבר קיבוץ שהכיר אותו והופתע לראות אותו בפתח הבית, וימים אחר כך תהה מה זו השמלה הזו שהייתה עליו. "אמרתי לו שזו ציצית", הוא מספר ומוסיף אירוע נוסף של מי שהיה פצוע קשה מאוד וזרוק בין גופות של מחבלים וכשעברו במקום חיילים אחד מהם זיהה את הציצית וזה מה שהציל את חייו. עוד הוא מזכיר את הציציות שהפכו לאחד מסמליה של המלחמה.

על השאלה הבסיסית 'איך אירוע שכזה קרה לנו' משיב תיבון ואומר כי מדובר במחדל לא רגיל שיש לחקור אותו בוועדת חקירה ממלכתית שתבחן מכלול של רבדים מאז 'צוק איתן' שאחריו התחושה הייתה שישראל הכתה את חמאס. "היו תפיסות שגויות לחלוטין, מתפיסות מדיניות שהחמאס הוא נכס ואותן מזוודות דולרים שנתניהו ויוסי כהן הביאו במחשבה שניתן להם דולרים ונקבל שקט אבל הם בנו את המפלצת הזו, ועד תפיסות צבאיות כמו החמאס מורתע, מה שלא היה נכון. מחשבה שהמכשול בלתי עביר כשראינו כמה קל לפרוץ אותו. נוצר כאן מצב שתחת התחושה שהחמאס מורתע הצבא התכונן בעיקר למלחמה בצפון ולכן גם ראינו את ההבדל בביצועים בין הדרום לצפון. הייתה גם תקופה מאוד סוערת ביהודה ושומרון והרבה כוחות הופנו לשם, בעצם הצבא נרדם לחלוטין וגם הממשלה. לכן צריך לחקור בוועדת חקירה ממלכתית ואני רוצה להציע פשרה, מי שצריך לבחור את הוועדה הם נשיא בית המשפט העליון והמשנה לנשיא, נעם סולברג".

לטעמו בבחירת חברי הוועדה אין לערב פוליטיקאים כדוגמת ראש הממשלה, שגם הוא מטבע הדברים אחד הנחקרים של הוועדה. "חשוב לי לומר שבעיניי כל צמרת הצבא, השב"כ וכל ממשלת ישראל צריכים לקחת אחריות ולהתפטר. הייתי שם וראיתי איך לא היה שם צבא, מעולם לא כבשו לנו כך שטח, מעולם לא שחטו לנו אנשים כך ומעולם לא חטפו לנו אנשים כך. ועדת חקירה אסור שתהיה בה נגיעה של פוליטיקאים", הוא אומר ומעריך ששני השופטים, עמית וסולברג, המייצגים תפיסות שונות, הם שיוכלו למנות ועדה שתזכה לאמון העם ולחקור עשר שנים אחורה.

את הצעתו זו מעלה תיבון מתוך הקשבה לכאלף משפחות נפגעי הטבח הדורשות ועדת חקירה ממלכתית ומנגד מתוך הבנת הבעייתיות שכרוכה בכך שהשופט עמית יהיה האדם שיכריע. הכרעה של שניהם תביא גם לאיחוי הפצעים, כהערכתו. "צריך לחקור את זה כי אם זה נשאר באוויר זה פצע שמבעבע".

איך הגענו למחדל נורא שכזה

בהתייחס לשאלות עצמן סביב פתיחת המלחמה, אומר תיבון כי להערכתו הדברים מתחילים באותה שיחת טלפון ליילית של בכירי מערכת הביטחון לאחר פתיחת הסימים על ידי מחבלי הנוח'בה. הסימים, הוא אומר, הושתלו בעזה על מנת שניתן יהיה לעקוב אחר תכניות החמאס וכאשר הם מאותתים המערכת הישראלית אמורה להבין שמשהו קורה. "הייתי מפקד איו"ש וכשהיה נדלק לי סים אחד כזה הייתי מקפיץ את כל האוגדה. לכן, אם רק היו מגבירים כוננות בעקבות אותה שיחה בשלוש בבוקר, כל הטנקים היו עולים לעמדות, כל החיילים על הגדרות והקיבוצים פותחים את מחסני הנשק ומחלקים נשק לכיתות הכוננות, טלפון נוסף למפקד חיל האוויר שיקדם מסק"רים ויטיס מטוסים. זו ברירת המחדל כשיש התראה כזו וכשזה לא קרה המשמעות היא שכל המערכת רדומה".

בהתייחס לחיל האוויר אומר תיבון כי יש להבין את מוגבלותם של המטוסים כאשר לא ניתנת להם מטרה ממוקדת ומגובה הטיסה הם אינם מזהים את המתרחש על הקרקע ברמה של הבדלה בין ישראלי ללא ישראלי, על אף שיש בהם פצצות שיוכלו להתכוונן לחדר מדויק. את הזיהוי עושים מסוקי הקרב אך הם לא היו בכוננות גבוהה. "לכן אני אומר שכל צמרת הצבא צריכה ללכת הביתה. הצבא נתפס כשהוא בתרדמה מוחלטת. לא ניתנו פקודות מתבקשות כמו העברת כוחות מיהודה ושומרון לצפון ולדרום ובמקומם למקם גדודי מילואים של כל חטיבה ביהודה ושומרון. גם זה לא קרה ולכן צריך לחקור את זה לעומק. מדובר במחדל ולא בתקלה וכל מי שאחראי צריך להיענש".

"ועדת החקירה צריכה לחקור שלושה דברים. את כל מה שקדם למחדל, את חוסר התפקוד של הצבא בשבעה באוקטובר, כמי שהיה בשטח ושאל איפה היה הצבא, שאלה ששאלו גם הנשחטים שצעקו איפה הצבא, וגם את ניהול המלחמה הארוכה בתולדותינו", אומר תיבון המוסיף כי לו הדבר בידיו היה מנהל את המלחמה אחרת ופותח בסגירת ציר פילדלפי על מנת לסגור את הרצועה ואחרי שהיא מנותקת לסרוק אותה מדרום לצפון. "היה נכון קודם לשחרר את כל החטופים ואז להילחם באופן יותר חופשי. חשבתי שנכון להילחם סימולטנית כדי לקצר את משך המלחמה ולתקוף מתקפת מנע בצפון".

הצבא קטן על המשימות שמוטלות עליו

תיבון מציין נקודות שחשוב לקחת בחשבון בדיון שכזה והראשונה שבהן היא ההבנה שהצבא קטן על המשימות שמוטלות עליו. "חסרות לנו שלוש אוגדות כדי שנוכל להילחם סימולטנית בשתי חזיתות וביהודה ושומרון. טכנולוגיה לא מחליפה חיילים", הוא אומר ומציין שמשמעות 800 הרוגים היא ירידה של אוגדה מסדר הכוחות של צה"ל. משום כך, הוא אומר, "אני פעיל כל כך נגד חוק ההשתמטות. היום כולם מבינים שזה לחיים ולמוות ושנצטרך להילחם כאן עוד הרבה שנים. כדי להילחם בכל הגזרות נצטרך עוד הרבה מאד חיילים, ואני חושב שגם החרדים רוצים להתגייס וצריך עכשיו לגייס אותם, להפעיל סנקציות אישיות והם יהיו חיילים מצויינים. חוק ההשתמטות הוא חוק בזוי, יריקה בפניהם של החיילים שעושים מאות ימי מילואים".

בנקודה זו פונה תיבון לציונות הדתית ומזכיר את מעורבותה המשמעותית בלחימה החל מהרגע הראשון עם התגייסותם העצמית והעצמאית בבוקר השבעה באוקטובר כדוגמת האחים קלמנזון ואחרים. "אני אסיר תודה לאנשים האלה", הוא אומר ומציין את כמות האבידות חסרת הפרופורציות של הציונות הדתית, "אני ועוד הרבה אנשים מלאי הערכה ואסירי תודה לציבור הזה שהוא זה שמוביל את המאבק נגד חוק ההשתמטות הבזוי הזה. המפלגה של הסמוטריצ'ים לא מייצגת את הציבור האדיר הזה כשהיא אומרת שהיא מוכנה להעביר חוק השתמטות למען השרידות של הממשלה. לא השרידות של הממשלה חשובה אלא השרידות של כולנו ואחרי השבעה באוקטובר אנחנו צריכים צבא הרבה יותר גדול והרבה יותר חזק".

לתפיסתו של תיבון דרושה מכסה של לומדי תורה שיישארו בישיבות וכפי שסוכם בין בן גוריון לנציגות החרדית, הם ילמדו שלוש משמרות ביום מתוך התפיסה שלימוד זה מגן על עם ישראל. "נקבע מכסה, אלף, אלפיים, שהם ילמדו תורה בשביל כל עם ישראל, אבל כל השאר צריכים להתגייס. הם יהיו חיילים מעולים וזה לא יפגע בכהוא זה בדת שלהם. אני רואה את חיילי הציונות הדתית, האם מישהו יכול לומר לי שחיילי ההסדר או המכינות הם פחות דתיים כתוצאה מהשירות הצבאי שלהם? הם מנהלים אורח חיים דתי, לומדים תורה ותורמים למדינה ולמשק, ולכן אני חושב שגם החרדים יהיו חיילים מעולים. זה צורך קיומי. אנחנו צריכים אותם עכשיו ולכן אני מתעקש על זה".

השבת החטופים מול המחיר הכבד

כמי שבעצמו פעיל מראשית המלחמה במאבק לשחרור החטופים מתייחס האלוף במיל' תיבון לשאלת המחיר שמעלים מתנגדי העסקאות. לתפיסתו בין אם מדובר בפעילות בכיכר ובין אם בתפילה בבית הכנסת למען החטופים, כולם ראויים לכבוד על כך שכל אחד עושה כפי יכולתו. עם זאת הוא מוסיף: "יש לנו שם אנשים חיים, הם מעונים באופן שמעולם לא ראיתי מעונים כמותם, קשורים בשלשלאות ברזל, מורעבים ולא מטופלים. העם היהודי שרד בזכות זה שכל ישראל ערבים זה לזה ובזכות הערך שלא משאירים פצועים בשטח. לכן אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לא להחזיר אותם עד האחרון, עד הדר גולדין שזה חוב מהעבר. אני הייתי מאלה שרדפו את החבלים ותפסו אותם ועם זאת, צריך לשחרר אותם כדי שקודם נחזיר את אחינו ואחיותינו כי אלה הערכים שלנו כעם יהודי".

על משמעות המחיר ומגבלותיו אומר תיבון כי התמקדותו כעת היא במחיר הנוגע לעסקה הנוכחית ולא למחירים שאולי יידרשו בעתיד, וכעת יש לשחרר את החטופים מה שגם יאפשר פעילות פחות מוגבלת של צה"ל ברצועת עזה. לטעמו נכון היה לבצע עסקה של כולם תמורת כולם כבר בתחילת המלחמה. "אני סומך על עם ישראל. נדע להתמודד עם מחבלים רוצחים, אבל אם לא נעשה את זה מי ישלח את הבן שלו לצבא בידיעה שאם הוא נופל בשבי לא יהיה מי שיחזיר אותו? מי יילך לגור בספר?".

בדבריו מציין תיבון כי גודל האירוע גרם לכך שמבצעים צבאיים לא הניבו את השבת החטופים ולמעשה במבצעים הללו נהרגו יותר מאשר אותם שכן עלה בידי כוחות הביטחון לשחרר. "אני מסתכל למציאות בעיניים. יש אפשרות להציל אותם ואני רוצה להציל אותם ואני מוכן לשחרר מחבלים עבור העניין הזה. הקו האדום שלי הוא שכל אחיי ואחיותיי יהיו כאן בארץ ואז יהיה קל יותר לאחות את השבר בעם. כל עוד הם שם הפצע מדמם".

להערכתו רוב העם, כולל הציונות הדתית וכולל מצביעי הקואליציה תומך בעסקה לשחרור החטופים תמורת מחבלים. "אחרי שנשחרר אותם יהיה גם הרבה יותר קל להילחם מבחינה צבאית ולהגיע להישגים".

"כשהמחבלים פה אנחנו יודעים איפה הם. אנחנו צריכים לשנות את מדיניות ההכלה הארורה שהייתה בארץ ב-15 השנים האחרונות. הממשלות נקטו במדיניות של הכלה. כשהייתי מפקד בחברון וביהודה ושומרון התפיסה הייתה קודם כל הביטחון שלנו ולהרוג את מי שצריך. אם קבעת שיש פרימטר שמי שנכנס אליו נהרג, כך צריך לנהוג כדי שיבינו שאנחנו רציניים. אנחנו צריכים לחזור למדיניות של מתקפת מנע ומלחמה יזומה. אם מזהים בכל אחד מגבולותינו משהו שמאיים על אזרחי ישראל, לא לחכות שהם יתקפו אלא להתקיף אותם".

מלא תקווה ואמון בעם

תקוותו של תיבון היא שהדרגים האחרים כולם יקחו אחריות ויתפטרו ובמקומם יקומו גופים חדשים שלא יעסקו במאבקי ימין ושמאל דתיים וחילוניים, כפי שבלחימה ההבדלים הללו לא אמרו דבר. "בכל השירות הצבאי שלי אף פעם לא עניין אותי אם הקצין שמולי הוא דתי, חילוני, דרוזי, צרקסי. היו לי המון קצינים חובשי כיפה שקידמתי איתם לא בגלל שהם דתיים או לא אלא בגלל שהם טובים, למשל עופר וינטר שנלחמתי ככל יכולתי שיקדמו אותו כי הוא קצין מעולה, יונתן שטיינברג, מח"ט הנח"ל שנהרג היה מ"פ נפלא כשאני הייתי מח"ט הנח"ל, ליוויתי אותו ושמחתי כל כך כשהוא הפך למח"ט הנח"ל. בצבא לא קיים השיח הזה שצריך להשתנות גם במדינה".

בהתייחס לתכניות טראמפ לעתידה של עזה אומר תיבון לאחר דברי תודה על עצם המהלכים שהתניעו את העסקה לשחרור חטופים כי "מה שמרתק בתכנית טראמפ הוא שהוא בא עם משהו שהוא מחוץ לקופסא, משהו אחר לגמרי שפותח את כל הדיון. עד כה היינו תקועים בדיון על עזה ויהודה ושומרון בפרדיגמות מאוד קבועות כמו שתי מדינות או סיפוח, שני פתרונות שהם לא טובים. ברצועת עזה לא היו פתרונות והיו עוד מבצע ועוד מבצע אבל תכנית טראמפ פותחת את המשחק לדיון נוסף. אנחנו במאבק מדמם כבר יותר משבעים שנה ויכול להיות שצריך לעשות משהו אחר".

"כשהדיון פתוח ולא תקועים במוסכמות שלא מובילות לשום מקום, יהיה קל יותר למצוא פתרון שיבטיח את ביטחון מדינת ישראל. היום אני בוחן כל פתרון מדיני רק בפרמטר של ביטחון מדינת ישראל ותושביה", אומר תיבון.

בסיומם של הדברים מביע תיבון אופטימיות באשר לעתידו של העם בישראל, אופטימיות הנובעת מהאופן בו השתקם והתאושש הצבא באופן מהיר כל כך לאחר המכה הקשה כל כך של השבעה באוקטובר, ומהחברה האזרחית שאותה הוא פוגש ביומיום, דרך המתנדבים הרבים שמגיעים מכל הארץ לישובי העוטף. "יש לנו עם חזק טוב שמבין את גודל השעה, וכשאני פוגש את האנשים האלה זה מאוד משמח אותי, ולכן אני נלחם נגד מה שמכנה מכונת רעל שניסתה גם להכפיש אותי, וגם נגד התיוגים הקבוצתיים, כשאני שומע שמדברים על המתנחלים אני אומר תסתכלו על רשימת ההרוגים, תעמדו דום ותצדיעו לציבור הזה. הציבור המשרת הוא שנותן לי הרבה תקווה שאחרי המלחמה נוכל לעשות ריסטרט למדינה, להביא כוחות חדשים מאנשי המילואים שמרגשים אותי כל כך. אני מלא אמונה בעם שלנו".