מבוא – הלכת בע"מ 919/15 – שיתוף האם בנשיאה במזונות הילדים
בג"ץ פסק לאחרונה (5988/21) בעתירה של ארבעה אבות להורות לבית הדין הרבני שלא לדון בתביעת מזונות ילדים שהגישו נשותיהם, אמהות הילדים. תביעות אלו נכרכו לתביעת הגירושין בבית הדין הרבני.
יודגש כי עצם העתירות הן חידוש גדול בעולם המשפט של דיני המשפחה, כי עד לא מזמן רוב העתירות נגד סמכות בית הדין הרבני במזונות הילדים הוגשו על ידי אמהות שביקשו לקיים את הדיון בבית המשפט למשפחה. והנה כאן נוצר מצב חדש לחלוטין בו האמהות מעדיפות לקיים את הדיון בבית הדין הרבני. לעומתם האבות מעדיפים לקיימו בבית המשפט למשפחה. אתמהה!
ובכן זה לא קרה במקרה. תופעה זו החלה בעקבות בע"מ 919/15, לפיו יש להשית מזונות ילדים גם על האם ולא רק על האב. זאת בהתאם ליחסיות ההכנסה ביניהם. כשהאם משתכרת בגובה משכורת האב, הם ישאו במזונות הילדים בשווה. כשהאם משתכרת יותר מהאב היא תצטרך לשאת בסכום מזונות גבוה יותר ממנו.
בית הדין הרבני כתב בכמה פסקי דין כי אין הוא מקבל הלכה זו של בית המשפט העליון ומבחינתו רק האב יישא במזונות הילדים, הואיל וכך מחייב הדין הדתי. לפיכך בארבעת התיקים הללו העומדים כעת בפני בג"ץ האמהות כרכו את תביעת מזונות הילדים לתביעת גירושין שהוגשה לבית הדין הרבני. זאת מתוך הנחה כי בית הדין הרבני לא יחייבם במזונות ילדיהם, וממילא יחייב את האב במזונות גבוהים יותר. האבות מצאו פתח להתמודד עם עמדתו העקרונית של בית הדין הרבני ועתרו נגד סמכותו של בית הדין הרבני בכלל לדון בענין לאור הלכת שרגאי.
הלכת שרגאי ממשיכה אפוא להסעיר את מערכת המשפט בישראל. הלכה זו קבעה לפני למעלה מחמישים שנה שבתי הדין הרבניים אינם מוסמכים לדון בתביעות מזונות ילדים, גם אם כרכו אותן בתביעת גירושין. אלא אם מדובר בתביעת "השבה" – החזר הוצאות שהוציא ההורה בפועל או שהוא עומד להוציא בזמן הקרוב. למעשה, בתי הדין הרבניים התעלמו גם מהלכה זו והמשיכו לדון במזונות ילדים בהיקפה המלא ולא רק ב'השבה'. הם התבססו על סעיף 3 לחוק השיפוט המקנה להם סמכות זו. יש להודות על האמת, הלכת שרגאי סותרת את לשון החוק המפורשת. הלכה זו שאפה, אף אם בדרך לא דרך, כי מזונות ילדים יידונו בבית המשפט למשפחה. פסק הדין החדש של בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ בראשות השופטת יעל וילנר שב ומצמצם את תחומי הסמכות של בתי הדין הרבניים בנוגע לכריכת מזונות ילדים.
חוות דעת השופטת יעל וילנר
השופטת יעל וילנר כתבה חוות דעת ראשונה המבהירה כי הלכת שרגאי עומדת בעינה, כלומר: בתי הדין הרבניים אינם מוסמכים לדון במזונות ילדים גם כאשר הם נכרכים בתביעת גירושין. היא מדגישה שתביעת מזונות ילדים היא זכות עצמאית של הילד, ואינה חלק מהתחשבנות בין ההורים, ולכן לא ניתן לכרוך אותה בתביעת הגירושין. וילנר דוחה את טענת בית הדין, לפיה בתי הדין הרבניים מוסמכים לדון במזונות ילדים דרך תביעת השבה. לדעתה, תביעת השבה מוגבלת להוצאות עבר או להוצאות קונקרטיות שההורה כבר התחייב להוציא, ואינה יכולה להוות "מסלול עוקף" לתביעת מזונות עצמאית של הילד.
השופטת רות רונן הצטרפה לדעתה של וילנר והוסיפה שהתכלית המרכזית של הלכת שרגאי היא להגן על זכותו העצמאית של הילד למזונותיו, ללא תלות בהליך הגירושין של הוריו.
חוות דעת השופט נעם סולברג
השופט נעם סולברג כתב חוות דעת נפרדת, בה הוא סבור כי יש להרחיב את פרשנות הלכת שרגאי ולאפשר לבתי הדין הרבניים לדון במזונות ילדים מלאה במסגרת תביעת השבה. לדעתו, כל עוד נשמרת זכותו של הילד להגיש תביעה עצמאית בבית המשפט למשפחה, אין מניעה לדון במזונות ילדים בבית הדין הרבני דרך כריכה בתביעת הגירושין.
פרשנותו של סולברג היא מרחיקת לכת ויצירתית. היא עושה חסד עם בית הדין הרבני ומבקשת להרחיב את סמכויותיו באמצעות פרשנות גמישה של מושג "תביעת השבה". למעשה, פרשנותו חוזרת ללשון המפורשת של סעיף 3 לחוק השיפוט, אך היא חותרת תחת מטרתה המרכזית של הלכת שרגאי – להוציא את תביעת מזונות הילדים מסמכות בית הדין הרבני.
הפגיעה בבית הדין הרבני
הכרעת בג"צ מפי השופטת וילנר מציבה את בתי הדין הרבניים במעמד בעייתי. מצד אחד, הוא שולל מהם סמכות ישירה לדון במזונות ילדים, למעט דרך תביעת השבה מוגבלת מאוד. מצד שני, הוא מותיר את הדלת פתוחה בפני בתי המשפט לענייני משפחה לדון ברוב המכריע של תביעות מזונות הילדים. בכך, נפגעת סמכותם של בתי הדין הרבניים בתחום המעמד האישי, מה שמחליש את מעמדם כמערכת משפטית עצמאית בענייני משפחה ובפרט יקשה עליהם לסיים תיקים בין בני זוג, כש'הפיל נמצא בחדר אחר'.
מה הביא לפסיקה זו של בג"צ
פסק הדין מדגיש את המתח המתמיד בין בתי הדין הרבניים לבתי המשפט האזרחיים בישראל. ייתכן כי הכרעת השופטות וילנר ורונן באו גם על רקע העובדה שבית הדין הרבני לא מקבל את הפסיקה של בית המשפט העליון הקובעת שגם האם תשתתף במזונות הילדים, בעוד בית המשפט למשפחה מיישם הלכה זו החל משנת 2017. אין ספק כי הלכת שרגאי ההיסטורית לקחה סמכות מבית הדין הרבני ללא הצדקה ובניגוד ללשון החוק. מנגד, אני מעריך כי בג"ץ ממשיך להתעקש להוציא את הסמכות מבית הדין הרבני הואיל ובית הדין הרבני לא מקבל גם את פסק דינו העקרוני של בית המשפט העליון בבע"מ 919/15 בדבר השתתפות האם במזונות הילדים, ומחייב רק את האב במזונות ילדיו.
אסיים בהקשר אקטואלי
בימים אלו, בהם עם ישראל מתמודד עם שאלות נוקבות של אחדות, סמכות וריבונות, פסק הדין מהדהד גם במישור הלאומי. ההכרעה בסמכות בתי הדין הרבניים מעוררת שאלות עמוקות על אקטיביזם שיפוטי מול שמרנות ואיפוק שיפוטי, על זהות יהודית מול משפט אזרחי, על נאמנות להלכה מול הסתגלות למודרנה, ועל מקומה של המסורת בתוך מדינה דמוקרטית. פסק הדין לא מסתכם בשאלה של פרשנות צרה של דברי חקיקה אלא משקף למעשה השקפות עולם רחבות ביחס למקום הראוי של בית הדין הרבני בעולם המשפט הישראלי. החברה הישראלית נמצאת במקום שברירי מאוד מבחינת זהותה ולאן מועדות פניה. לצערי, פסק דין זה לא מקטין את הלהבות.
הכותב הוא מנהל אקדמי הפקולטה למשפטים הקריה האקדמית אונו