בימי הזיכרון לחללי מערכות ישראל ובצל הלחימה בעזה, מתחדדת הסוגיה הכואבת של נשים שבעליהן נעדרים או שבויים – העגונות.
אלו נשים שנותרו במצב הלכתי-משפטי בלתי פתור, שאינו מאפשר להן להינשא מחדש בשל היעדר ודאות באשר לגורל בעליהן. בעידן שבו המדינה והצבא ניצבים בחזית מאבק מתמשך, והחברה האזרחית מלווה את הלחימה בדאגה עמוקה, עלינו לחזור ולהביט גם אל אלו שעלולות להיוותר מאחור – נשות הלוחמים התלויות בין שמיים לארץ, בין תקווה לייאוש.
גט על תנאי מימי דוד המלך ועד ימי המנדט
כבר בימי דוד המלך הונהג שחיילים היוצאים לקרב כותבים לנשותיהם גט על תנאי, למקרה שלא ישובו. אם החייל אכן לא שב – הגט נכנס לתוקף רטרואקטיבית, והאישה אינה נחשבת עגונה. בעניין זה נחלקו רש"י ורבינו תם: לדעת רש"י, מדובר היה בגט על תנאי – שהגט ייכנס לתוקפו למפרע אם החייל לא ישוב מהמלחמה. לעומתו, סבר רבינו תם שלא היה מדובר בגט על תנאי, אלא בגט גמור ובלתי מותנה, כדי להסיר כל ספק באשר למעמד האישה. מחלוקת זו לא נותרה בגדר עיון תיאורטי בלבד, אלא השפיעה בפועל על דרכי הפסיקה לדורות, כאשר כל גישה מציעה מודל שונה לשמירה על יציבות משפחתית לצד עקרונות ההלכה.
המגבלות שבפתרונות הגט המסורתיים
אף שמנגנון הגט על תנאי או הגט הגמור נועד לאפשר שחרור מהעגינות במקרי מוות, שבי או היעדרות מתמשכת, התברר כי יש בו קשיים מעשיים כבדי משקל. לא סביר לדרוש מכל חייל לצאת לקרב לאחר שגירש את אשתו, לשאת אותה מחדש בכל חופשה, ושוב לגרשה לפני חזרתו לשדה הקרב – וחוזר חלילה. מצב זה עלול להביא לערעור התא המשפחתי ולפגיעה קשה ביציבות הרגשית של בני הזוג. מעבר לכך, חייל כהן שיכתוב גט לאשתו ייקלע למבוי סתום, שכן ההלכה אוסרת על כהן לשוב ולהינשא לגרושתו.
על רקע מגבלות אלו הוצע פתרון שלישי וחדש: הרשאה למתן גט. במסגרת זו, החייל אינו כותב גט בפועל, אלא ממנה שליחים ומיופי כוח שינסחו וימסרו בשמו גט. שליחות זו תצא אל הפועל רק אם יתקיימו תנאים מסוימים, כגון אם ייעדר למשך זמן ממושך ללא אפשרות לוודא את גורלו.
יישום ההרשאה בידי הרב הרצוג
הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, הרב הראשי לארץ ישראל בתקופת המנדט, אימץ את מנגנון ההרשאה לגט והנחה בשנת 1943 את חיילי פלוגת ההובלה 462 בצבא הבריטי לחתום על מסמך זה טרם יציאתם לקרב. כשאנייתם טבעה וקרוב למאה וארבעים לוחמים נהרגו, הועצם הצורך במענה הלכתי שיגן על נשות הלוחמים. בעקבות מקרה טראגי זה, הבין הרב הרצוג עד כמה עשוי מסמך כזה למנוע צערן של עגונות. מתוך תחושת אחריות עמוקה, פעל הרב הרצוג שהרשאה הלכתית למתן גט תעוגן בפקודה צבאית רשמית, כדי שכל החיילים יחתמו עליה כחלק אינטגרלי מהכנתם לקרב.
ההתנגדות למסמך ההרשאה: עמדתו של הרב גורן
למרבית ההפתעה, הרב שלמה גורן – אשר שימש כרב הצבאי הראשי – התנגד למסמך ההרשאה למתן גט. הוא סבר כי עצם קיומו של מסמך כזה עלול להחליש את רוח הלחימה ולהכניס מורך בלבב החיילים, וכן להכביד רגשית על נשותיהם. לטענתו, מדובר במסר פסימי מובהק, אשר עלול להשליך על המשפחות דווקא ברגעים שבהם החוסן הרגשי נדרש יותר מכל. בשל עמדתו זו, אף שהמסמך עוגן כפקודה מטכ"לית, בפועל הוא כמעט ולא הופץ – ונגנז הלכה למעשה.
בשל כך, במלחמת העצמאות, נדרש הרב גורן להתמודד עם מאות מקרים של עגינות בפועל. הוא עשה זאת תוך חירוף נפש ממשי: חצה קווים לשטחי שליטה של הליגיון הירדני ושל הצבא המצרי בתיאום עמם, במטרה להשיג מידע שיאפשר לו להתיר נשים עגונות. מפעלו זה נחשב לאבן דרך בפסיקה ההלכתית בזמן חירום, ושילב אומץ אישי, תעוזה הלכתית, ונאמנות עמוקה לערכי ההלכה.
מכיוון שבתקופת כהונתו כרב הצבאי הראשי לא הונחו החיילים לחתום על הרשאות מראש, נדרש הרב גורן לשוב ולפתור את הסוגיה הקשה של עגונות גם בפרשת הצוללת "דקר" – תוך שימוש בכלים הלכתיים מחמירים, ולא מתוך הסתמכות על מנגנון הרשאה קיים.
בהעדר הרשאות למתן גט - פסק ההלכה האמיץ בפרשת הצוללת דקר
מקרה הצוללת "דקר" (1968), שבה טבעו 69 אנשי צוות – מהם 16 נשואים – הציב את הסוגיה ההלכתית בפני אתגר רגשי ומשפטי חסר תקדים. הרב גורן כתב תשובה הלכתית ארוכה ויסודית, שבה התמודד עם הקושי שמימי הים התיכון נחשבים "מים שאין להם סוף" – מצב המקשה על קביעה ודאית של מוות. אולם, הרב גורן חידש כי לאור התפתחות אמצעי הטכנולוגיה, המטוסים, הסריקות הימיות ואמצעי החיפוש המתקדמים, יש לראות את הים התיכון כ"מים שיש להם סוף". לפיכך, העובדה שלא נמצאו עקבות החיילים הוכיחה במידה מספקת את מותם ולא היה חשש שנסחפו לחוף בלתי ידוע. בכך הצליח להניח בסיס הלכתי המאפשר להתיר את נשותיהם מעגינותם.
מדובר היה בפסק הלכתי אמיץ מאוד, שניתן רק לאחר שנה וחצי של חקירה ואימות נתונים, ובתמיכה נוספת של ממצא משמעותי – מציאת מצוף הצוללת בסמוך לחופי עזה.
שיבה לדיון היסטורי: תקווה בעיצומה של מלחמה
העיסוק בגט לחייל הלוחם איננו רק תגובה למצבי חירום, אלא עדות מרגשת לחזרת עם ישראל לריבונותו בארצו. הפעם האחרונה שבה נידונה הסוגיה ברמה לאומית ומעשית הייתה בימי דוד המלך, עת התקיים צבא יהודי עצמאי בארץ ישראל. מאז – למעט תקופת החשמונאים – לא פעלה ישות ריבונית יהודית עם מערכת משפט הלכתית-צבאית בפועל. לפיכך, עצם העלאת הדיון ההלכתי הזה בדורנו, נוכח מציאות של צה"ל פעיל ומדינה ריבונית, הוא ביטוי חי ועכשווי של קיומה של גאולה. העובדה שמדינת ישראל מתמודדת עם שאלות הלכתיות הנובעות ממצב מלחמה, ושבתי הדין והרבנות נדרשים למתן מענה למצוקות העגונה – מהווה לא רק אתגר, אלא גם סמל מובהק של חזרת ההלכה למעמדה המרכזי בחיים הלאומיים. ונישא תפילה לבורא העולם דיון זה יהיה לעולם להלכה ולא למעשה.
לעילוי נשמת כל הנופלים במערכות ישראל שבזכותם אנו חיים במדינתנו הריבונית ואנו חבים להם את חיינו.
הרב פרופ' יצחק כהן, מנהל אקדמי בפקולטה למשפטים הקריה האקדמית אונו ומרצה במרכז אקדמי לב