קולן של נשות פצועי המלחמה אינו נשמע דיו וכדי להביא למודעות ציבורית את התמודדותן המורכבת עם המציאות החדשה אליה נקלעו הוקמה עמותת 'חברות של ברזל'' המאגדת את נשות פצועי המלחמה. באולפן ערוץ 7 מספרת מוריה אילן, שייסדה את העמותה.
מוריה מספרת על התמודדותה האישית כרעייתו של אסף, מג"ד בשריון שנפצע במלחמה וחזר להילחם לאחר שהחלים. "מילואים הם לא דבר זר לנו. אנחנו חיים את המילואים כבר הרבה שנים. אחת המילים הראשונות שהילדים שלנו יודעים לומר היא טנק, אבל אז הגיע השבעה באוקטובר. הוא היה בדרך לבית הכנסת כששמע ממישהו ששאל 'שמעת מה קורה בדרום?' והבין שכדאי שהוא יהיה עם הפלאפון. הוא חזר הביתה ובדיוק אז נשמעה האזעקה הראשונה בירושלים".
ברגעים הראשונים, מספרת מוריה, היא שאלה את אסף אם זו טעות ונענתה בשלילה. בטלפון חיכו לו שיחות לרוב שלא נענו ומיד החלו שיחות זום עם המח"ט והמג"דים המקבילים ולאחר מכן פרידה מהירה והוא יצא לדרך כשתחושתה היא שמדובר באירוע קטן, אולי של בני ערובה, משהו שיסתיים בתוך זמן קצר, "אבל הוא הבין שצריך לקחת גם חרמונית... שזה הולך להיות ארוך יותר".
אסף הגיע לבארי, שם סייע בחילוץ התושבים ובלחימה מול המחבלים. בתקופה הראשונה לא ניתן היה ליצור קשר טלפוני בשל עומס המשימות. הגדוד של אסף היה זה ששיקם את בסיס נחל עוז לאחר שנכבש בידי מחבלי החמאס. לאחר תקופת היערכות בעוטף נכנס הגדוד לפעילות בעזה עצמה. חודש לאחר מכן אסף נפצע מכדור שפגע בכתפו וריסק את זרועו. מוריה הייתה אז עם ילדיה בהיערכות לקראת שבת במלון שמישהו תרם לנשות הלוחמים, ואז הגיעה שיחת טלפון ממספר לא מוכר ובקול לא מוכר שמעה את אסף מספר לה שהוא נפצע וכעת נמצא בסורוקה.
כששאלה למה קולו לא נשמע מוכר, השיב לה הרופא המטפל וסיפר שאסף קיבל חומרי הרגעה רבים שכעת משנים את קולו. לאחר שהסבירה לילדים שאבא נפצע ביד וקראה לאחיו של אסף שיהיה איתם בשבת יצאה בדרכה לסורוקה. לבית החולים הגיעה כשאסף כבר אחרי ניתוח, זרועו חבושה, מה שהרגיע אותה לאחר שלא ידעה אם היד נותרה במקומה. "מפה מתחיל מסע של ליווי בעל פצוע, מה שאומר שיש שתי גזרות מקבילות, בית וילדים, בית חולים וליווי שלו במה שהוא צריך. הפכתי ליד ימינו עד שלמד לתפעל את יד שמאל".
בדבריה מציינת מוריה כי במרוצת התקופה שחלפה מאז פגשה נשים המתמודדות עם פציעות קשות בהרבה מזו של בעלה, ומתוך ההיכרות עם סיפורה שלה ניתן ללמוד עד כמה קשה מסען של נשות פצועים אחרות שחייהן השתנו לחלוטין מהרגע בו נפצע הבעל. "לאסף יהיו השפעות של הפציעה לכל החיים, אבל הידיים שלו מתפקדות. יש לו עוד פרוצדורות רפואיות לפניו אבל אנחנו בהודיה בכל יום על כך שיכול היה להיות הרבה יותר גרוע".
בהקשר זה מתארת מוריה את הכאבים הרבים, את הליכי השיקום האינטנסיביים שהיו חשובים מאוד לאסף, על מנת שיוכל לשוב ולפקד על הגדוד מתוך תחושה שהוא עצמו נמצא באמצע המשימה שלא הושלמה. ביציאת חייליו מעזה היה חשוב לו להיות נוכח וחצי שנה לאחר מכן הצטרף לסבב הנוסף של מילואים של חייליו ומאז הם כבר בסבב השלישי.
"תוך כדי מתגלים גם הרבה כוחות של המשפחה והמשפחה המורחבת, וגם המשמעות של להיות משפחת פצוע שמבחינה ביורוקראטית זה לא תמיד פשוט", היא אומר ומדגישה את המעטפת המלאה שמעניק בית החולים גם לחייל הפצוע וגם למשפחה. בית החולים עושה רבות על מנת להתאים את האישפוז לנוכחותן של המשפחות, וגם ההתייחסות לרצונותיו ושאיפותיו של הפצוע עצמו רצינית ומותאמת.
"במהלך האישפוז והשיקום בת הזוג מקבלת תקציב על אבדן ימי עבודה, אבל אחרי שהחייל משתחרר הביתה לשיקום ואישפוז יום בבית החולים המעטפת, מעבר למשרד הביטחון ובית החולים, מתייחסת למציאות החדשה כחזרה לשגרה, כחזרה לתפקוד, על אף שהמציאות שונה לחלוטין. "ראשית, הוא עדיין צריך עזרה. צריך להסיע אותו, לקנות לו תרופות וכו'. כל אחד מהמשפחה עבר סוג של טלטלה וטראומה משפחתית, פתאום האבא הגיבור שלנו פצוע. היה צורך לאסוף את המשפחה בזמן שהעולם מצפה לראות שחזרנו למסלול ולחיי השגרה".
על מנת להתמודד עם המציאות הזו הוקמה עמותת 'חברות של ברזל' על ידי מספר בנות זוג שנפגשו בבית לוינשטיין כשהן סועדות את הבעלים הפצועים שלהן והתחושה הייתה שלבד מהקבוצה עצמה אין מי שבאמת מבין את מה שעובר עליהן. קבוצת הווטסאפ שפתחו הלכה ותפחה ומה שנועד בתחילה להוות בסיס לשיתוף והבנה הדדית הפך להיות גם מקום ריכוז מידע על זכויות שקיימות בחוק ולא תמיד ידועות למי שאמורות לקבל אותן.
מוריה מצינת בדבריה גם את ההתמודדות הנפשית של הפצוע עצמו עם מה שעבר בשדה הקרב, גם אם מצבו טוב יחסית והוא אינו בפוסט טראומה משמעותית הרי שהוא עבר טלטלה רגשית ונפשית שמשפיעה עליו בהיבטים נפשיים רבים.
במציאות בה המלחמה מתמשכת לאורך תקופה ארוכה כל כך ומספר הלוחמים ומתוכם הפצועים הולך וגדל, נדרשת, היא אומרת, התייחסות טיפולית מערכתית אחרת. נשים מגלות שהן צריכות לצאת לחל"ת או להתפטר מהעבודה על מנת שתוכלנה לטפל בבעל הפצוע שבבית, מעבר למקור הפרנסה שלעיתים נגדע. מוריה מעירה כי אמנם צה"ל השכיל להקים את קרן הסיוע ללוחמים, אך ישנם אלמנטים שמתאימים ונחוצים ללוחם אך לא יסייעו לפצוע. העמותה שהקימה יחד עם חברותיה פועלת מול קרן הסיוע על מנת להתאים את הסיוע לצרכיהם של הפצועים ולצורכי המשפחות. "יש רצון גדול לעזור", מדגישה מוריה, "יש הבנה והקשבה", ואת ההקשבה הזו מנסה העמותה לתעל לאפיקים הנכונים והיעילים לטובת הפצועים.
