שניאור וולקר, מייסד-שותף ומנהל תחום הפיתוח בעמותת "לתת פה", מתארח באולפן ערוץ 7 לשיחה בנושא מוגנות, תחום שלדבריו עדיין אינו מקבל את תשומת הלב הראויה לו.
וולקר, שלמד טיפול ופסיכודרמה, מספר כי פניות חוזרות של ילדים שסיפרו על פגיעות שחוו הובילו אותו להעמיק בתחום.
לדבריו, פוגעים נוטים לבחור בקורבנות שעל פי הערכתם לא ידווחו, "עם הזמן הבנתי שיש משוואה - פוגעים לא רוצים להיתפס ולכן הם פוגעים דווקא באותם ילדים, שמסיבות שונות לא יספרו. צריך לאפשר לילדים הללו מרחב שיאפשר להם לספר, לתת להם תחושה שכדאי להם לשתף. כמטפל, הבנתי שאם נצליח לייצר מרחב שנותן לילדים תחושה שראוי להם לספר, הרי שבמרחב כזה יהיה לפוגע פחות כדאי לפגוע".
על רקע זה חבר וולקר ליזם רן יהושע, מנכ"ל העמותה, והקימו יחד מיזם שהכשיר מעל 100 מנחים בקמפוס חרוב באוניברסיטה העברית. לדבריהם, הפעילות הגיעה עד כה ליותר מחצי מיליון מוטבים ב-11 השנים האחרונות.
הוא מדגיש את החשיבות בשינוי השיח סביב מיניות ילדים ומדגיש כי המונח "מיניות" מתעתע, שכן הוא עצמו נוגע לקשרים בין מבוגרים, ואילו הטיפול המדובר מתמקד בילדים. "זה לא אותו עולם. מיניות של ילדים היא לא מיניות", הוא מסביר, ומתוך כך מבקש לעודד שיח אחר, פתוח ומגונן יותר: "איך שומרים על הטוב ולא איך מפחדים מהרע, כי אם אני רק מתעסק ברע, אני דרוך ולחוץ כל הזמן, הרי לסמיילי אין קרניים".
בהקשר זה הוא מציין כי בעבר הזהירו מפני זרים, אך כיום ברור שהסכנות מצויות גם במעגלים קרובים. לעומת זאת, היכרות עם הטוב ושמירת כללים מגיעות מהמקום הבריא של התחום.
שניאור מרחיב על ההתמודדות עם פוגענות של ילדים כלפי ילדים אחרים על בסיס מאפיינים גופניים—פוגענות שמקורה ברצון להפגין עוצמה ויוקרה חברתית על חשבון הזולת. לדבריו, ההתמודדות עם התופעה מתחילה מתוך שיח על הרצון המשותף להיות בחברה שבה לא פוגעים זה בזה. שינוי התרבות והאווירה נוצר מתוך שיח פתוח עם הילדים עצמם.
המיזמים שמוביל ארגונו של שניאור חוצים מגזרים ואף הגיעו לחברה הערבית. כעת ישנה היערכות להתאמת מודל העבודה גם לשפה ולתרבות שיתאימו לחברה החרדית. על ההיכרות המוקדמת הנדרשת עם התרבות החברתית של המגזר בו פועלים, מספר שניאור גם על הפעילות בקרב קהילות העובדים הזרים בתל אביב, שהתאפשרה רק לאחר היכרות מעמיקה עם הרקע התרבותי ממנו הם מגיעים.
עוד הוא מציין מחקרים שבחנו את השפעת הפעילות שהוביל ארגונו, ולפיהם דווקא במקומות שבהם התקיימה הפעילות נרשמה עלייה בתלונות על פגיעות. בעיניו מדובר בהוכחה להצלחה, שכן נפתח הפתח לשיח ולדיווחים מתוך המודעות שנוצרה בפעילות העמותה בבתי הספר.
לדבריו, הסדנאות המשותפות של הורים וילדיהם הן הצעדים המועילים ביותר. ואכן, לאחר מפגשים עם הצוותים החינוכיים מתקיימים מפגשים משותפים שכאלה, הכוללים משחק משותף, צפייה במיצג תיאטרלי וכיוצא בזה. במפגשים הללו העיסוק הוא ברגש מסוים או באירוע שמתרחש אצל ילד אחר, תוך דיון באופן שבו נכון לו לנהוג, מה שמעניק לילד הבנה רלוונטית גם לעצמו, אם יזדקק לכך. שניאור משווה זאת לתרגולות רעידת אדמה או להגנה מירי טילים, אשר מייצרות סדר פעולות מיידי וחווייתי שמונע תחושת שיתוק או כאוס.
לאחר הסדנאות, ההורים מקבלים צעדים להמשך הפעילות והטמעת המהלכים שתורגלו. התוצאות מלמדות כי כרבע מהילדים שיתפו את הוריהם באירוע מורכב שאירע להם, אך עד כה לא שיתפו בו איש. בבחינה שבוצעה שנה וחצי לאחר מכן, הנתונים הראו כי מספר השיתופים של ילדים גדל פי שלושה, וב-70% מהמקרים המבוגרים הם אלו שפתחו את השיח.
אתגר נוסף שיש לתרגל התמודדות נכונה מולו הוא אתגר המסכים, שהולך ומתעצם בשנים האחרונות. לדבריו, האתגר נעשה משמעותי עוד יותר עם התגברות השימוש בבינה מלאכותית, אשר מעניקה תחושה שלפני הילד עומד אדם של ממש.
