באירוע מיוחד בועידה הארצית ה-כ"ה של בני עקיבא, העניקה התנועה תעודות הוקרה לאלו שהובילו עשייה משמעותית במהלך המלחמה.
בין מקבלי ההוקרה היה גם העיתונאי יאיר קראוס, כתב הצפון של ynet וידיעות אחרונות, שזכה בהוקרה על סיקור המלחמה בצפון תוך השמעת קול התושבים מתוך רוח גדולה.
בראיון מיוחד קראוס משתף על העשיה שלו בימי המלחמה, על השורשים בבני עקיבא ועל הקול שבחר לתת לתושבי הצפון.
קראוס תחילה מספר על תחילת דרכו העיתונאית שהחלה בתנועת בני עקיבא- "למעשה אני חושב שאת החיים שלי המקצועיים והחיים של העשייה זה הכל התחיל בבני עקיבא, הכל התחיל בתנועת הנוער וגם החיים של הכתיבה, החיים של העיתונאות אפילו התחילו בתנועת נוער דרך דוברות של הסניף וכל מיני דברים שעשינו בתוך הסניף, סניף מלאבס, ודרך כתב ועורך של עיתון זרעים והתעסקות הרבה בעניין של התקשורת בתנועת בני עקיבא. למעשה אפשר לומר שהזרעים הראשונים, שכל העשייה שלי, ואני אפילו רוצה לומר אולי גם כל מי שאני זה התחיל בתנועת הנוער בני עקיבא. אני חייב לתנועה הזאת המון, במקום שבו גדלתי ובמקום שהוא חלק מהזהות שלי וחלק ממי שאני."
על המורכבות הגדולה כעיתונאי בימי המלחמה- "בסוף התקשורת היא זאת שמעצבת את דעת הקהל ומייצרת סדר יום. אני חושב שאחד מהאתגרים הגדולים ביותר בזמן המלחמה היה להביא את הקולות של התושבים מהצפון, להביא את הקולות של המפונים, להביא את הקולות שעלו שנשארו מאחור, להביא את הקולות של התושבים באזור הצפון שהיו תחת מלחמה ותחת איום של ירי וטילים ואזעקות מדי יום, למעשה יותר משנה. זאת מציאות בלתי ניתנת לתפיסה בכלל ובמאבק על סדר יום התקשורתי וכל כך הרבה אירועים שקורים ברחבי המדינה זו ממש שליחות וממש משימה גדולה וחשובה להביא את הקולות שלהם, לפעול ולשנות ולתקן את המציאות דרך התקשורת בתוך ההבנה שצריך לשמוע, להשמיע את הקולות שלהם, להשמיע את המציאות להשמיע את הדברים שצריכים תיקון, לסמן ולספר מה צריך לעשות וכיצד צריך לתקן את הדברים ולוודא שהדברים קורים."
"זה קורה דרך התקשורת זה קורה דרך היכולת לקחת את הנושא הזה ולהפוך אותו לחלק מסדר היום. לגרום לקבלי ההחלטות לשרים, לפקידים הבכירים, לתושבים עצמם להרגיש שמדברים אותם, מספרים אותם, וגם להגיש שדברים משתנים, להרגיש שהם לא לבד. כי אני חושב שאחת מהתחושות הכי קשות במציאות הזאת של שנה וחצי של מלחמה זה התחושה של לפעמים אין תקווה, לפעמים אין עתיד, לפעמים לא ברור לאן הדברים הולכים ויותר מכל אני חושב שאנשים בצפון תחת מלחמה היו זקוקים לתחושה שמישהו שומע אותם, שמישהו מקשיב להם, לכל הפחות מקשיב להם, לפני שיכול לשנות את המציאות ולפני שיכול באמת לתת להם פתרונות למצוקות שלהם. זה גם מגיע הפתרונות, אבל לפחות התחושות ששומעים אותם וגם מספרים את הסיפור שלהם, מספרים סיפור שיש בו מורכבות, מורכבות של כאב וקושי וחשש ופחד אבל גם מציאות של עוצמה, גם מורכבות של עוצמה ושל אמונה עיקשת ושל תקווה. "
קראוס משתף בחששות שלו במהלך הדיווחים בעולם תקשורתי שמחפש בעיקר את הקצוות- "המציאות בתקשורת מורכבת היום כאשר התקשורת מחפשת בעיקר את הקצה, פחות מדברת על המיינסטרים אלא יותר על הקליקים, יותר על הדעות הקיצוניות, הפחות מורכבות, שחור והלבן. והמציאות הרבה יותר מורכבת ואני חושב שזה מאוד מאוד תלוי ביד הכותב, בידיים שלנו איך לבחור איך לראות את המציאות, אפשר לראות המציאות בצורה דיסטופית, בצורה מאוד מאוד כאוטית וסופנית וחסרת עתיד וחסרת תקווה, אבל כך אתה מספר את הסיפור של האזור שלך במשך שנה וחצי של המלחמה. מאוד מאוד פחדתי ודאגתי מכך שאני כותב למעשה את דברי ההספד או דברי ההשכבה ללוויה של האזור שבו אני חי, לחבל הארץ הצפוני, לאזור יישובי קו הגבול וזה באמת מתח גדול, גם להראות את הכאב, גם להראות את המצוקה ואת הדרישה לשינוי, אבל לא לאבד תקווה, לא לקבור ולהרוס ולהשאיר שום שריד של תקווה לאזור שלך, ולכן זה מורכבות, מורכבות שאתה צריך גם להציג את הדברים הרעים, גם להציג את הדברים הטובים והכל במידה והכל בצורה אחראית מאוד וזה בחינה יומיומית. זה לא נגמר בכתבה אחת ולא נגמר בסיפור אחד, זה פשוט כל הזמן לשאת את המסע הזה של האחריות, של לספר את הסיפור שהוא גם מציג את הכאבים, גם מציג את המורכבות של החיים ואת המורכבות של הצפון וגם מציג את התקווה ואת האמונה בכוח של הצפון ואת היכולת לשקם ולשפר ולתקן. זו מציאות מאוד מורכבת כי לפעמים זה נראה שאין כבר מה לשקם או בכלל אי אפשר לדבר על שיקום אל מול עוצמת הכאב או על עוצמת השבר אבל זו אחריות שלי, זו אחריות שלי ככתב לדעת להחזיק את שתי הקצוות האלה- גם את השבר וגם את התקומה, את החורבן ואת התקומה ביחד וזה יום יום לקחת את האתגר הזה וזה יום יום להסתכל ולומר איפה המצפן שלי, איפה הדופק שלי, איפה אני טועה ואיפה אני צריך יותר לתקן ואיפה נמצאים גם הציבור של התושבים שסומכים עליי ומצפים שאני אשמיע את הקול שלהם."
האם קריאתו של אורי אורבך ז"ל לדור הצעיר בציונות הדתית- "הטובים לתקשורת" -רלוונטית גם היום?
"אני חושב שהתקשורת צריכה להגיע למקום מאוד יציב, זאת אומרת לא לשכוח אף פעם מאיפה באת, לא לשכוח אף פעם את תנועת הנוער שעליה גדלת, הבית שגדלת בו, הסביבה שממנה הגעת ואותם אבנים שהביאו לך למקום הזה. היה לי קשר קרוב עם אורי אורבך כבוגר ישיבת קרית שמונה, הייתי תלמיד בקרית שמונה בישיבת ההסדר, הוא עזר לי וליווה אותי והציע לי וייעץ לי. אני חושב שאחד הדברים המשמעותיים שהיו התלבטויות באמת אם ללכת לעולם התקשורת, אם להתעסק בעיתונאות זה בסוף לא הייתה שאלה. בסוף זה היה החיידק שלי. בסוף זה המקום שממנו הנטייה הטבעית שלי. אני חושב שבכל מקום שבו אדם נמצא, בין אם זה בתקשורת בין אם זה בהייטק, בין אם זה בצבא, בין אם זה בכל מקום -הוא צריך לשאול מה האחריות שלי, מה האחריות המשותפת שלי למציאות היום. איפה אני יכול לעשות, איפה אני יכול לתרום, ואיפה אני יכול לפעול כדי לתקן את המציאות וכדי להתמודד עם המציאות ולהביא אותה למקום טוב יותר."
קראוס מסכם שבסוף כנראה הבחירה בתחום התקשורת היא לא ממש בחירה אצל רבים שהחיידק נמצא בהם- "האחריות המשותפת הזאת היא גם דרך התקשורת בעיתונות וכל מי שמרגיש שלשם נטיית ליבו והוא רוצה להיות עיתונאי והוא רוצה להשפיע על המציאות והוא רוצה לכתוב את המציאות ולהיות ישר כלפי המציאות - לשם הוא צריך ללכת ובכל מקום אחר שאליו הוא הולך. השאלה היא עד כמה אתה תופס את המקום שלך באחריות המשותפת שלנו למציאות הזאת. אין "המדינה תדאג" אין "המדינה תעשה", יש מה אני יכול לעשות כדי לתקן את המציאות זה יכול להיות דרך העיתונאות, זה יכול להיות דרך הצבא ,זה יכול להיות דרך הרבה מקומות אחרים ובהחלט -הטובים לתקשורת."
