פרופ' מיכל בר אשר-סיגל, סגנית נשיא אוניברסיטת בן גוריון, עמיתה בכירה במכון למדיניות העם היהודי וחוקרת יחסי הנצרות והיהדות, משוחחת עם ערוץ 7 על מותו של האפיפיור פרנציסקוס.
בר אשר-סיגל מציינת כי האפיפיור נולד למעשה בשם חורחה מריו ברגולו ושימש כאפיפיור יוצא דופן לעומת רבים מקודמיו, בין השאר בשל העובדה שהוא הראשון מאז המאה השביעית לספירה שאינו אירופי, אלא הגיע מארגנטינה. כמי שגדל בשכונת עוני, בן לאב עובד מסילת ברזל ואם עקרת בית פיתח רגישות לעניים וחולים וככזה צבר אהדה רבה מאוד.
בניגוד לקודמיו התנהל בפשטות, לא נעל נעליים מוזהבות ויקרות, לא ענד צלבים עטורי אבני חן ולא נסע במכוניות יוקרה. הוא אף ביקש שלא להתגורר בארמון מגורי האפיפיורים, שאותו הפך למוזיאון, והעדיף מגורים בפנימייה בה השתכנו כמרים אחרים, זוטרים ממנו. הוא הסיר את מעטה ההגנה מה"פופ-מוביל", רכבו של האפיפיור ובמסעותיו נהג לעצור ליד חולים, עניים וילדים.
ביחס ליהודים וליהדות נקט בגישה מורכבת כאשר מצד אחד נשמעו מפיו אמירות פרו פלשתיניות ואנטי ישראליות, בעיקר סביב המלחמה בעזה, אך מנגד המשיך להוביל את הקו הכנסייתי לקדם יחסים בין-דתיים, כולל עם היהדות, ולשם כך יש מצע תיאולוגי נרחב בו עשה פרנציסקוס שימוש.
עוד היא מציינת כי האפיפיור האחרון הרחיב את השפעת הכנסייה לאזור אפריקה ואסיה, מקומות שהכנסייה הייתה פחות נגישה בהם, ו"העם אוהב את זה והוא היה פופולארי בצורה שלא תיאמן. הוא שידר אכפתיות לחולים ועניים בניגוד לגישה האליטיסטית".
היא מוסיפה כי פרנציסקוס, שלא כקודמיו האחרונים, היה ישועי ולשאלתנו היא מרחיבה בהסבר ומציינת כי מדובר במסדר בתוך הכנסייה הקתולית שהוקם לטובת המאבק ברפורמה הפרוטסטנטית וההתמקדות שלו היא בחינוך ומיסיון תוך דגש ליחס לעניים והקדשת חיי החברים במסדר לריפוי חולים.
לשאלתנו איך מתיישב העיסוק במיסיון עם קבלת היהדות כדת עמה הנצרות מקיימת שיח של כבוד, מסבירה פרופ' בר אשר-סיגל כי קיים מנעד רחב של דרכי הכרה וחיבור לדתות אחרות, אך אין לשכוח שמדובר בקתולים שהמיסיון הוא חלק משמעותי מאמונתו. בהקשר זה היא מזכירה פעולות הצלת יהודים בשואה ולאורך הדרות והתפיסה לפיה יש לשמר את היהודים במעמדם הנחות על מנת להזכיר את השלב הקודם לקיומה של הנצרות.
מכאן עברה פרופ' בר אשר-סיגל לצפוי בימים הקרובים בוותיקן. לאחר תשעת ימי האבל יחל הליך הקונקלבה, הליך בחירת האפיפיור החדש. במשך עשרים ימים ממותו או התפטרותו של האפיפיור מכונסים כל הקרדינלים שמתחת לגיל שמונים לחדר אחד שממנו הם אמורים שלא לצאת עד בחירתו של אפיפיור. כך היה הנוהג עד האפיפיור האחרון שהתיר לקרדינלים להעביר את שנת הלילה במלון בנפרד מחבריהם.
למעשה יכול כל גבר קתולי להיחשב למועמד לתפקיד, אם כי המקובל הוא שיהיה זה קרדינל. המשתתפים בהליך הבחירה דנים במועמדים השונים ומקיימים שוב ושוב הצבעה חשאית עד להגעה למועמד שזוכה ברוב של שני שלישים מהבוחרים. במידה ואחרי שלושים הצבעות אין מועמד שזוכה לרוב שכזה נבחר המעמד שזוכה ברוב רגיל, כך שאין מציאות בה עשרים יום חולפים ואין בחירה.
בתום כל הצבעה, במידה ואין מועמד שנבחר שורפים את הפתקים ומארובת האולם יוצא עשן שחור בשל חומר הבערה המצורף אליו. כאשר נבחר מועמד מעלים דרך הארובה עשן לבן מאותם פתקים שרופים וחומר בערה תואם. בשלב זה יוצא הקרדינל הזקן ביותר מהאולם ומכריז "יש לנו אבא".
היא מציינת כי האפיפיור הנוכחי כמעט ונבחר בהתמודדות הקודמת, ואז למעשה התייצבו זה מול זה הוא העממי מול מועמד גרמני אליטיסטי ולבחירה ביניהם הייתה השפעה רבה ובעיני העולם הנוצרי מדובר בהחלטה תיאולוגית קריטית, בין השאר בשל השליטה על מוקדי כוח, השפעה ופוליטיקה בינלאומיים.
בנקודה זו שאלנו כיצד קורה שהמאמינים מייחסים משמעות תיאולוגית רבה כל כך להליך שידוע שפעמים רבות היה כרוך באינטריגות, פוליטיקות מכוערות עד כדי מעשי הרעלה של מועמדים ובוחרים, ולדבריה אכן הפער בין האמונה למימושה ידוע, אך הוא קיים בכל הדתות וגם בנצרות מודעים לו, ועל אף שהתהליך מאוד אמוציונאלי ואנושי מייחסים לו ערך תיאולוגי בהיותו בעיניהם מימוש בן האלוהים עלי אדמות.