מזה שנים עוסק איתי שי בדרכי סיוע לחסרי הבית בירושלים. כיום הוא ראש צוות ביחידה לדיירי רחוב ומחוסרי דיור באגף הרווחה של עיריית ירושלים, ובראיון לערוץ 7 הוא מספר על הסוגיה הכואבת והבלתי מדוברת ועל דרכי ההתמודדות איתה.
שי מספר על מגוון נסיבות שמובילות את אוכלוסיית דרי הרחוב אל הרחוב, בין אם מדובר בחוויות טראומטיות שחוו בילדות, בין אם מדובר בבתים המוגדרים כמורכבים ובין אם לאו, לעיתים מדובר במכורים לאלכוהול או חומרים שונים וחלקם מצויים בקשיים נפשיים משמעותיים או בקושי בתפקוד כזה או אחר, כל אלה גורמים להם לקושי להיכנס למחויבות הכרוכה בחיים סדורים בבית.
"כשהבית הופך להיות מקום מסוכן אז הבחוץ הוא אופציה לפעמים יותר טובה", אומר שי בהתייחס לכל אותם שחוו פגיעות פיזיות, מיניות ואחרות בבית. בחוץ, הוא אומר, אין מחויבות, לא מגרשים אותם, הם פוגשים אנשים ובלילות הם נכנסים לבתים נטושים ולמקומות מחסה על מנת להעביר את שנת הלילה.
איתי עוסק בחסרי הרחוב המבוגרים שבירושלים. בנוער ובילדים מטפלים אגפים אחרים. להערכתו מדובר בכשמונים דרי רחוב שכאלה בירושלים ואלה מועברים למסגרות שונות, זמניות או קבועות. בתי תמחוי ואנשים טובים שמתנדבים מעבירים להם מזון. הוא עצמו ממליץ לשואלים זאת להעדיף מתן אוכל על פני כסף. הוא גם מדגיש בדבריו כי דרי הרחוב אינם מסוכנים ואינם פוגעים, הם שמחים לכל התעניינות של עוברי אורח לשלומם ולתשומת לב שיוכלו לקבל.
"לפעמים חיצונית הם קצת מפחידים אבל זה לא מעיד על מה שיש בפנים", אומר שי המספר על מיזם שמקודם בירושלים בשלוש השנים האחרונות, לוקרים לציוד של אותם דרי רחוב שחוששים שיגנבו להם את המעט שיש להם. למיזם חברו עיריית ירושלים ועמותת 'מגרש ביתי', "לוקרים שנמצאים במרכז העיר. אדם מקבל מפתח ויכול להכניס את החפצים שלו ללוקר, להסתובב במשך היום, חלקם עובדים חלקם אוספים בקבוקים וכו', והם לא צריכים להיסחב עם עגלות או עם תיק. זה מעניק להם ביטחון ברמה הבסיסית".
בנוסף מקבלים אותם דרי רחוב מוצרי בסיס היגייניים נדרשים, ובשלבי ההמשך מנסים איתי וחבריו להשתלב בחברה, להגיע לדיור מסודר, רכישת מיומנויות חיים במרכז מיוחד שהוקם לשם כך כאשר המגמה היא להוציא את דייר הרחוב מהמציאות בה הוא חי.
על מנת לחבר אותם לחברה ככל הניתן קיימו אנשי היחידה לדיירי רחוב טקס מיוחד ביום הזיכרון לשואה, על מנת לאפשר להם להיות שותפים מלאים לאירוע הכלל ישראלי שסביבם. בטקס שכזה מתכנסים דרי הרחוב, שומעים את תפילת אל מלא רחמים, עונים לקדיש ועומדים בצפירה כחלק מהעם כולו.
בהמשך הדברים מספר איתי על דר רחוב בוגר יחידה מובחרת שחווה פוסט טראומה בעקבות מראות קשים שראה בצבא מה שדרדר את יכולת התפקוד שלו ומתוך כך נותק הקשר עם המשפחה, מה שהוביל אותו גם להתמכרויות והוא הגיע ללא מעט שנים ברחוב. אם בהתחלה עוד ניסה לשמור על עצמו, הרי שבהמשך דפוסי החיים ברחוב הופכים לחלק משמעותי יותר ויותר ממנו והאתגר הפך לקשה.
דר הרחוב המדובר הגיע ליחידה לדרי רחוב ויחד החל בעבודה משותפת שהוציאה אותו מהחיים ברחוב, "לאט לאט, הוא עשה צעד אחרי צעד, זה לא קל אחרי שהיית כל כך הרבה שנים ברחוב, והיום הוא במצב יותר טוב. היום הוא שוכר דירה עצמאית בסיוע המדינה והתחיל לימודים אקדמאיים. זה צעד לפני החיים הנורמטיביים. תמיד יהיו שם השנים הקשות, אבל כל צעד כזה נותן לו בסוף מקום אחר שהוא מגיע אליו".
מקרה אחר הוא מקרה של אדם אמריקאי כבן שבעים שהגיע לרחובות ירושלים עם בעיות נפשיות קשות. "אני זוכר שהגעתי אליו פעם אחת בליל חורף קר, הוא ישב על פתח מנוע של מזגן כדי להתחמם מהמנוע ואוכל חתיכת פיצה שעובר אורח הביא לו". בתחילה לא רצה אותו אדם קשר עם הגורמים המסייעים, תופעה שקיימת אצל לא מעטים מאותם דרי רחוב.
במציאות שכזו "הדבר היחיד שיש לנו לעשות זה לנסות להתמיד בהגעה אליו, לנסות להתמיד בשכנוע, ואולי יהיה איזושהי סיטואציית חיים שתהיה השער שלנו להיכנס כדי לעזור לו, ובמקרה שלו כך זה היה. הייתה תקופה שהמצב הפיזי שלו ברגל התערער מאוד והוא לא יכול היה לתפקד. זיהינו את המצב הזה והצלחנו, בהסכמה איתו, להוציא אותו למסגרת שתטפל בו פיזית וחברתית, מה שהפתיע אותי באופן אישי. כמי שמכיר אותו הרבה שנים חשבתי שהוא יישאר כך, אבל כבר שנתיים או שלוש הוא באותה מסגרת".
מקרה נוסף גם הוא של אדם בגיל שבעים, "אדם מתוק, תמיד עם חיוך שאומר תודה לכל העובדים הסוציאליים. הוא עבר ילדות לא פשוטה ולאט לאט הגיע לרחוב, איבד קשר עם הילדים והנכדים שהוא משווע לקשר איתם, אבל המצב המורכב לא מאפשר זאת. בנוסף היו לו בדרך גם כמה הסתבכויות עם החוק. העובד הסוציאלי שלו עשה איתו עבודה צעד אחרי צעד יד ביד באופן מאוד משמעותי. היום הוא מגיע למקום עבודה שמכבדת אותו, יש לו דירה שבה הוא יכול לפגוש את הנכדים שלו ממקום בטוח הרבה יותר. זה עולם אחר", אומר איתי.
על מה שהחברה שמסביב יכולה לעשות למען דרי הרחוב, אומר איתי כי "קודם כל לראות אותם. זו ירושלים של מטה ובאמת הם נמצאים למטה, אז לשים לב אליהם והם באמת משוועים לזה שיראו אותם". למי שעובר בציר קבוע בדרכו לעבודה או ממנה מציע איתי לפנות בבוקר טוב וב'מה שלומך' לדר רחוב שאותו הוא רואה באופן קבוע, "הרבה פעמים זה נותן את היכולת להאמין בעולם, יש להם בשביל מה לחיות".