אוקי!
אז אחרי שבועיים של... אממ.. כן... אז בכל מקרה!
חח, כתבתי סיפו"ש. כן. תודה. קורה.
התחלתי לכתוב אתמול, אבל אז הגיע יום שישי, והכל התעכב.
הלכתי על סגנון טיפה שונה, מקווה שתהנו!!
"סיפור מכור"
"סתכל לאן אתה הולך, אחרת- כשאני אגמור איתך- אתה תהיה זרוק בתעלה פה ליד!" אמר הגוש הקירח עם שלוש עשרה פירסינג בגבה, קעקוע של דרקון חולה על הכתף, ושש קילו של ברזל שהתחלק בין השרשראות, הטבעות, והצמידים שלו.
"סליחה" פלטתי בחזרה, מסיט את המבט ממנו והלאה, משתדל לשכוח את שראיתי, להמנע מסיוטים בלילה, חבל, יש לי נפש עדינה.
אבל הוא צודק, כדאי שאני אשים לב לעצמי, לסביבה, למרות שהייתי שמח ללכת עם ראש כבוש ברצפה ועיניים עצומות- לא מומלץ לעבור בסמטאות כאלה בלי לסרוק כל תנועה של הסובבים, מצמוץ אחד עלול להסתיים בחמשה עד שבעה סנטימטרים של ברזל בין הצלעות, וזו פעולה שרופא המשפחה שלי ממליץ להימנע ממנה.
סרקתי את המשך הדרך, או יותר נכון- את המטר שניים הקרובים, הכל צפוף, שחור, דחוק, ומאיים, דמויות כהות ועמומות מילאו את כל רוחב השניים וחצי המטרים שקוראים להם רחוב, בוחנים במבט רושף אותי, הבחור הרזה עם החולצה המכופתרת ועמוס המחשבות שנכנס לאזור הלא שייך לו, ועדיין לא יודע לגמרי למה הוא עושה את זה.
נראה היה כאילו שואלים אותי "מי אתה? מה אתה עושה פה?", "לא יודע" עניתי להם כל פעם מחדש "באמת שאני לא יודע".
כל מטר שהתקדמתי- קצב הלב שלי עלה, העיניים התחילו להתעייף מהתזוזות החדות והבלתי פוסקות שלהן, המח נשאר דרוך כבר יותר מדי זמן. והתחלתי להרגיש את התשישות פורצת מהכתפיים, ומתגלשת ומתפשטת בכל הגוף, מכבידה אותי, זעקתי לאוויר, הלחץ העצמי והצפיפות הבלתי נסבלת סביבי- היו בעוכריי, הייתי חייב לנוח, לקרוס בצד הכביש, לנשום עמוק, לחזור לעצמי. רעדתי רק מהמחשבה הזאת, אסור לי. המשכתי לצעוד. דומם.
ולפתע, בצד ימין על חצי ספסל- ישב לו חצי אדם. ילד. בוחן את הסובבים,אבל לא בפחד, בסקרנות, תוהה על קנקנם, לומד את אורחתם, מנסה להיטמע בהם, ואני מכיר אותו, את אותו ילד קטן ורזה, עם חולצה מכופתרת, ועמוס מחשבות, ואני רוצה לצעוק לו "ברח! צא מפה! לא פה מקומך!", והוא רק מרים מבטו, בוהה בי לרגע, וחושב אלי בחזרה "אז למה אתה פה?", נעצר לי הלב, אני מרגיש מסוחרר, ורוצה לצעוק גם לו "לא יודע!!", מצמצתי, הוא נעלם.
איך קרה שנאלצתי לחזור לכאן? למה אני עושה את זה כל פעם מחדש?
נעמדתי. הבטתי סביב, משמאל ניצבה דלת עץ כבדה וממוסגרת ברזל, לקראת האמצע ניצבה ידית עגולה שנראה שלא מסוגלת להחזיק את הדלת סגורה, מימינה- ניצב גוש שרירים עם ראש מגולח, שמוודא שחוסר יכולת המנעול לקבוע את מצב הדלת- לא ישפיע על יכולת העוברים והשבים לעבור בה.
ניגשתי אליו. לקחתי נשימה עמוקה, "רוגרס?" שאלתי אותו, הוא הציץ אלי מבעד לזרועות הבריונות המשלבות שלו- ונחר, לא זזתי, "אני פה בשביל המבורגר" אמרתי לו, משנן את סדר המשפטים הפיקטיבים שלמדתי באינטרנט, אחרת לא אוכל להכנס.
הוא בחן אותי מכף רגל עד ראש, מנסה ללמוד אותי, ממלא את תפקידו, מסנן את כל אלה שעלולים לעשות צרות לבוס שלו. חייכתי. הוא נחר שוב, ואז נתן אגרוף במרכז הדלת, זאת כמעט ולא התרגשה, ורק זזה מעט, כדי לתת לי להכנס. נכנסתי.
בית שחור, מסדרון צר, מוזיקה רועשת, קומה ראשונה, אנשים מעוותים, עומדים צפופים, מדברים בקול, מדרגות צרות, קומה שנייה, מעבר אפל, חדר שירותים, איזור מרווח, שולחן ישן, בוריס.
נבהלתי, לא חשבתי שהוא יראה ככה, לא ידעתי מה לעשות, אז פשוט בהיתי בו, הוא חייך חיוך מוזר, כזה שאי אפשר לבטוח בו, הוא שם לב אלי, הפסיק לשייף את הסכין שלו, והזמין אותי במנוד ראש. התקרבתי לאט, כבר מאוחר מדי לברוח, מתפלל לטוב, מקווה לטוב, ומקווה שאם יהיה איך- גם אפעל טוב, שומר הראש שלו זז קצת, מה שהשאיר לי חצי מעבר, והכתפיים שלנו התנגשו כשעברתי, נראה שלא אהב את זה.
בוריס חיכה שאתקדם, ואז הרכין מעט את הראש, הבנתי, התיישבתי מולו, הכיסא היה דביק מעט, סירבתי לנסות לדמיין למה. חיכיתי.
"אז מה מביא אותך לפה?" שאל אותי מבלי להוריד את העיניים מגשר האף שלי, התבלטתי אם לומר לו 'המבורגר', אבל שיערתי שאין לו חוש הומור, אז פניתי לאופציה השניה שהכרתי, ואמרתי את האמת: "אני צריך את העזרה שלך" אמרתי "הגעתי לקצה, אני ריק, אין לי מספיק חומר בשביל להתקיים, אני לא יודע מה יקרה הלאה, מה יקרה שבוע הבא, בעוד שבועיים, בעוד חודש.." אמרתי בבת אחת, דוחף את כל מה שיש לי לומר למשפט סדיר, שמעתי פעם שאין לאנשים כמוהו סבלנות, ואני לא מתכוון לבדוק את זה, הוא הביט בי "לא אכפת לי מהעלילה מסביב, מה אתה רוצה?" חתך.
נדהמתי.
סתמתי.
בלעתי רוק.
ואז לחשתי...
"סיפו"ש..."
*******
שבת שלום!!
סיפו"שים קודמים:
שבוע ראשון: "אהבה ממרחקים"
שבוע שני: "בעזרת השם \ אות היא לעולם."
שבוע שלישי: "אין שם עדיין, מוזמנים לתת רעיונות!"
שבוע רביעי: "חלומות של בוקר".
שבוע חמישי: "מיוחד כרגיל."
שבוע שישי: "עוד סיפור אחד ודי".
שבוע שביעי: "התאמה מושלמת".
סיפו"ח (לראש חודש): "מירוץ התפילין הגדול".
שבוע שמיני: "נקודת רתיחה".
סיפור מגירה: "מיומנו של כותב גוץ"
שבוע תשיעי: "שבת חגיגית"
שבוע עשירי: "העיקר הבריאות"
שבוע אחד עשרה: "סיפור אישי"
שבוע שתיים עשרה: "הקשיבה ממעון קודשייך"
שבוע שלוש עשרה- סיפשו"ש: "הבחורה מהאוטובוס"
שבוע ארבע עשרה: "דרוש שלום"
ושבוע הבא - פה יופיע הסיפור הזה! 
]
