שירה עמוד 3

שאלוני מאווי הכמוסים: /
כיצד אסק כנפיי כנשרים?
לאל עליון תכלית כסיפתי /
ולמען קרבתו אגבה נשמתי!
ששוני אף צורי הוא אל מה נעים /
אשים מבטחי בו ראשי ארים-
האזכור בנפשי לי רב חסדיו /
בשעת משברי עת יהמוני גליו? וישיש עדי בשנת גאולי / כשנחזה אור ציון המצווה היא- רני!

​​
​​

שקט שורר, דומם העולם
מסביבנו שותקים כולם
על פניהם ארשת נהרה
ישראל אמרו - נעשה ונשמע

שתיקה רועמת, שכינה מתגלה
רבינו של עולם שומרנו מצרה
אבינו מביט, משגיח ממרומים
להגן עלינו תמיד מצרים.

היום כולם מבינים בבהירות
אלוקינו ברצונו גאלנו במהירות
לנו נתן את התורה הקדושה
ונשמתנו אליו לא חשה

קיבוץ גלויות לעתיד לבוא
יודע ה' היודע לבוא,
ננסה ונצליח, בעזרת הבורא
והוא ישגיח על מה שקורה

היו אומרים חכמים דבר
הייתם אמורים, חבל דנשבר
ה אהבכם, חותם הדרכים
הם אומרים, חיים דבורים.

שמע ישראל, ה אלוקינו, ה אחד

אתה ישן אך עיניך פקוחות
אתה חולם ועיניך בוהות
הן נוצצות כשקולך נשמע
ושותקות מול לבך שנפגע
ראשי נשען על כתפיך
אתה נותן לי ידך
אולי נבוא נדבר
נחפש לנו מקום אחר
נמצא את המנגינה שתחבר
ותשיר ותקים לי גדר
ותצבע אותה ירוק
ותצייר לי לבבות
אדומים כאלה
המון לבבות
אדומים

שדות חיטה ועצי אקליפטוס
יש מתיחות בגזרה
עפיפון בשמים מנמיך טוס
מחובר אליו בקבוק תבערה
אני מזיע ונגמרים לי המדים
נערך עם כולם להפרות סדר
מתקרבים לגדר ארבעה חשודים
אני נזהר, אמא, אני בסדר

לגלות הבנה
זה כמו לגעת ב heaven
גם מצד המבין וגם מצד המובן
וזה לא מאליו.
זה קשה
וזה נדיר
וזה עצוב שזה נדיר.

כי למה
כשאי פעם גילו כלפיי הבנה
הרגשתי עננה
בשם כיסוי של מצפון.
ואני שואלת: איפה הקשר?
אסור שידעו את הצפון?

זה לא שאסור... אין היתר
שיתיר ויפרום את הסבך
של רצון מסורבל בשכל.
שיסיר את הסכך
ויתחלק בנטל.

ויפריד בין הצורך לבין הנצרח,
שזועק ללא הד
במקביל למקובל שמהדהד
בחדרי המוח
שלא נותן לברוח
מחוסר הברירה
שגורם לי
לא לקבל את ההבנה
שאי פעם כלפיי מגלים.

ושוטף אותי בגלים
שעולים ויורדים
ועימם מביאים
תסכול שוצף וקוצף
ואז, נוחם שאת גבי מכופף,

נותן ליד המרגיעה
רשות להתגלש עליו
וללב שממול,
אישור להראות פניו.

לקבל הבנה
זה כמו לגעת ב heaven
גם מצד המובן וגם מצד המבין
וזה כל-כך מרנין.
זה קשה
וזה אדיר
וזה עצום, שזה אדיר.

שיר לרעש,
שיר לחול,
שיר לפחד,
שיר לכל.
כותב אני לכם
מקולמוסי הרועד,
כותב אני ומפחד.
פה הרעש
הוא שקט המוות-
הדממה.
כאן הקודש מלחש
כמעט בלי קול,
מנשמה.
אסור שישמעו,
שלא יאבדו הכל.
במקום הזה,
הפחד,
הוא מנת חלקי,
במקום הזה,
הפחד,
הפך חיי,
ארוחתי.
במקום הזה,
הפחד,
בין מתים השאיר אותי.
לו יכולתי
עוד פעם

הרוח שורקת באוזניי
מוציאה דמעות מעיניי
מכווצת בתוך עצמי
מחשבותי מתפזרות מסביב
מחפשות כתף להישען
מישהו שיחזיק אותן אצלו
רוצות קצת חופש שיגונן
מהטלטול הבלתי פוסק.
כמה כבר אפשר לחשוב.
הרחוב כולו אפור
הגשם שיורד ממסך אותי מכולם
ודמעותי השקטות מתערבבות בטיפותיו

"מעשה באב ובנו שהיו מהלכין בדרך.
נתייגע הבן. אמר לאביו: אבא! היכן המדינה?
אמר לו: בני סימן זה יהא בידך.
אם ראית בית קברות לפניך הרי המדינה קרובה לך"
(מדרש שוחר טוב, תהלים כ)

הֵיכָן שֶׁפָּסְעוּ בַּשְּׁבִילִים בְּכֹל עֵבֶר
הֵיכָן שֶׁשָּׂרְפָה הָאֵשׁ הַחַיָּה
הֵיכָן שֶׁטְּמוּנִים אֲנָשִׁים לְפִי סֵדֶר
שָׁם הַמְּדִינָה

הֵיכָן שֶׁלָּחֲמוּ גִּבּוֹרִים לְלֹא חֵת
הֵיכָן שֶׁמָּסְרוּ אֶת גּוּפָם עֲבוּרָהּ
הֵיכָן שֶׁקְבָרוּם לְאוֹת, לְמוֹפֵת
שָׁם הַמְּדִינָה

הֵיכָן שֶׁהָאֵבֶל צוֹרֵב בְּלִי לָרֶדֶת
הֵיכָן שֶׁעַצְבוּת מְגִיחָה
הֵיכָן שֶׁמִּתְבּוֹסֶסֶת בְּדַמֵּיהָ מוֹלֶדֶת
שָׁם תִּהְיֶה גַּם שִׂמְחָה

מעט אבודים ומעט נושמים,
לוחמים ובתורנות מחייכים,
עד דף ועוד סוגיה,
שוב שגרה ללא תחלופה,
כוחות החיים הולכים ונושבים,
תן לנו מקום זועקים,
אנו בהם נושפים,
החזיקו מעמד, לוחשים.
נפנה לכם מקום בחודשים הבאים,
תורה מתישה את היצר,
מבטלת בהמיות הגבר,
ובינתיים מוסיף השעון דפוק,
יום חולף ועוד בעוק (לשון מועקה),
לפעמים נפרץ הסכר,
והעליה בונה לה שפר,
מתעלים לעוד קניין,
שלנו הוא הבניין,
נוסיף ונעלה כפי כוחותינו,
לעשות נחת רוח לבוראנו.

עולם כמו עולם,
נמצא נעלם.
והחושך ברחוב,
לחפש בו מעט טוב,
וגם אתה כמו כולם-
מחייך נאלם,
כבר שמעת יותר מידי
אנשים שמצאו נקודת חושך- באור,
אבל מתי,
מתי תמצא אדם
שמוצא אור בנקודת החושך,
ואולי איפשהו בעולם-
הנעלם,
קיימת נקודת אור בחושך,
שמצאה-
אדם?

השירים שלי אבודים
בדפים בודדים
מנגינות שכוחות
מחברות נטושות
בטיוטות בפלאפון הקודם,
זה שמזמן כבר לא עובד
המילים נחצבות מתוכי
קשה להן לבקוע
שנים של חלודה
מרגיש לי קצת כבד
קצת לא שייך לי
והרבה געגוע
לקילוח העדין שלהן
לפיעפוע
שנמוג מתחת
מסך ענק
של זמן
ובהיה

מבין כל האלרגיות, העיטושים והליחה
השיעולים והנפיחות שמגיעים עם הפריחה
אהבתי את קול הציפורים שחזרו מנדודים
ואת פריחתם של הפרגים ועצים בודדים
מלאתי חיים מהלבלוב וחידוש ההויה
מניגון החיים קבלתי חויה

כקול שיריה של רחל המקלסים את העונה
וקול המים המפכפכים בתקופה זו בשנה
צהלת הפסיעות על הדשא שכיסה הרים ובקעות
וצהלת שמי תכלת ששתיהן נשמעות
סוחפת היא השירה של כל אלה הרים וגאיות
ממלאת רגשי לב עם קול פעמוני כנסיות

נקיון האביב ושמחתו עם ריחו המתוק
עולם צוהל ובני אנוש לא יכולים לשתוק
לשירת כל חי הם נפעמים ושמחה עולמית
אביב הגיעה הן היא עונה חלומית

הסו הכל! בגדי חג לא לכולם!
למי נבראו ארץ שמים ועולם?
למי מתחדשים כל אלה בלבלוב ופריחה
למי רינה? למי שמחה?

למען ראשית נבראו קדם מפעלים
קולות בריאה בקול מצות מהולים
בגדי חג חרות פסח הלבישו בניכם ובנותיכם
הבורא לנו הבטיח- "החודש הזה- לכם"

אהיה שלום.
מחברת עם דפים ושורות. ועיפרון.
בשבילי הם עמקים, והרים,
מישורים ושדות,
פרחים, ים וחול,
השלמות, וניגודים,
גשרים, פסגות,
וגם בורות.
ובתוך כל הנוף הזה יש מילים.
והם בשבילי כמו טיפות.
לפעמים טל
ולפעמים מבול.
והם שוטפות שוטפות הכל.
לעיתים מעלימות
ולעיתים מבריקות-
את הדברים. את הנוף.
יש גם רגעים שאין מילים.
רק מנגינות ותוים.
ויש
וכל זה בתוך מסגרת של דף.
ארבע אמות של מחברת.

אנא בכח ימינך
ידיד, נפשך
הגלה נא
וטהר לבב עמך בלשון זהרית
כבס נפשנו בבורית
נקה לבנו מכתם ועוון
ויכפר בת ציון
וישועה
ושמחה
וסכת השלום
במהרה
תפרש ותחפה
תבנה ביתך כתחילה
שוב בהמון רחמיך
כי אין בנו
לא מעשים.
רק שמחה, ושירים
הבט משמים וגאל נפשנו
מזה העולם, ותחיה המתים.
כי עמך שבור לרסיסים.
ונוכל לעבדך באמת,
בלב שלם ונשמה טהורה
אבא.
נמלכיך ונגדיל שמך
יכירו כולם
כי מלך העולם
וכל העולם הזה אינו אל הבל
ומשיח יבוא ויברר ההבדל.
ואז אבא כולנו נשיר
שיר חדש
ונעיף כל אבק
אבל מה שבטוח
לבית המקדש יהיה פקק

כָּךְ זֶה מַתְחִיל
מַיִם לוֹאֲטִים בַּקּוּמְקוּם.
כְּ מִ י הָ ה
זֶה מַמְשִׁיךְ בְּכוֹס קָפֶה רוֹתַחַת
הָמוֹן נֵס
וְחָלַב לְהַקְהוֹת.
גּוּשִׁים מִתְעַרְבְּבִים לְךָ בַּכַּפִּית הוֹפְכִים
אֵדִים.
אַחַר כָּךְ, קֵרוּר
אַתָּה בּוֹחֵשׁ וּבוֹחֵשׁ (רַק לֹא לַעֲזֹב).
בַּסּוֹף
אֱ-לֹהִים נוֹזֵל לְךָ בֵּין הָאֶצְבָּעוֹת,
שְׁלוּלִיוֹת עֲכוּרוֹת נִשְׁטָפוֹת
בַּכִּיּוֹר.

הַמְּבִינִים אוֹמְרִים
שֶׁבְּכָל אֶחָד יֵשׁ דְּבָרִים מְיֻחָדִים,

וּמָה מְיֻחָד בִּי?

כָּל הַחַיִּים מְחַפְּשִׂים וּמְחַפְּשִׂים...
וּכְשֶׁמְּחַפְּשִׂים – חוֹוִים אֶת הַחַיִּים,
וּכְשֶׁמְּחַפְּשִׂים – מַגִּיעִים לָעֳמָקִים,

וְאוּלַי הָעֹמֶק הוּא הַמְּיֻחָד שֶׁבַּמְּיֻחָדִים...

וְהָעֳמָקִים –
פֵּרוֹת מְנִיבִים,
אֶת הַשִּׁירִים.

עף המטוס, כמו ציפור בשמיים
יונה עם עלה של שלום.
עשן, פיצוצים, ושתיקה בינתיים
למעלה, הרחק, במרום.
פיתול יפהפה, ופנייה מרהיבה,
התחמקות מפגיעה נוראית.
תו מתמשך, מין שריקה מכאיבה,
שוב נופלת פצצה קטלנית.
הרוח, האופק, הנוף המדהים,
עוד גיחה אל מעבר לגבול.
עוד "ברכת שלום" שאנחנו שולחים
על ראש האויב החבול.
השמש עולה מבינות להרים,
האור מתעצם והולך.
הבטחה שקטה לימים אחרים..
ובינתיים, הקרב מתמשך.
תחושה של שחרור, וצלילה פתאומית,
המטוס מאבד מהירות,
עוד סיבוב אחרון עם בחילה נוראית,
עוד מבט לזנב הכרות.
וחוזר אל אותה מחשבה מפחידה
"השלום לא נועד בשבילכם"..
שוב תו מתמשך, שוב שריקה מכאיבה,
עוד "ברכה של שלום" על ראשכם.

ללכת על שפת תהום. עקב בצד אגודל.
זוכרת את החורף. הגשם בעיינים, שוטף את הדמעות.
מותיר מקום לשמש. שפוצחת, וקודחת.
עכשיו מול הים. הגלים והרוח,השיער שעף, שאיפה לאף.
נושפת חזרה. את הבריאה כולה, ובתוכה אני, גם אני.
שאיפה על החול.
נשיפה מול האור.
לילה. בוקר צחור.

נלך, ידידי! נצעד יד ביד
למסע שמוביל אל האושר
הרי פה כה שומם, אין דבר מיוחד!
בא, ביחד נחצה את הגשר.
אל מעבר לאופק! אין שום זמן לקפוא!
שם וודאי יימצא החלום.
איך נקשרת לכאן? מה נשאר לך פה?
מה מצאת בזה המקום?
כך תצא, ותגיע לעיר הגדולה
כי האושר כאן לא אפשרי..
אבל שם, קרנבלים! שמחה, המולה!
והכל מסתחרר סביב ראשי.
אך עם זמן, התרגלת לעיר-מסיבה
ונמאס כבר לרקוד ברחוב.
אבל יש פיתרון! זו כלל לא בעיה,
נעזוב גם מכאן בקרוב.
כאן האושר, וודאי, בבלבול לא נמצא.
צריך קצת לנקות את הראש..
ואם כך, שוב נצא! לחיי המסע!
לחיי החיים שנרכוש!
בבקתה על ההר ישנו שקט נעים
והנוף המדהים בחלון..
אש בוערת באח, וניחוח עצים,
ציפורים שדואות בגאון..
פה האושר וודאי מתחבא, ידידי.
תרגע, תחכה שיבוא!
תשטוף את עיניך בנוף ייחודי,
על הצוק תתפעל מיופיו.
והשקט, השקט, השקט מעיק.
אי אפשר כך לחיות, לבדך.
האושר, נראה, רק הולך ומרחיק..
ואם כך, חזרה למסע!
שוב תחזור אל העיר, אל חיי התרבות,
אך עתה לא עם סתם 'חבורה'!
תהנה משירה, הופעות, אומנות!
אחח, חיי החברה הגבוהה!
מוזיקה, וויסקי, בלט וספרות,
פילוסופיה וודאי לא נשכח!
הנהו האושר! תכלית, ומהות!
הסיום כבר נראה כמובטח.
תככים, מריבות, משיכות בחוטים.
אוף, נמאס כבר מכל השטויות!
אז כן, שוב לדרך אנחנו יוצאים..
איך אפשר שוב ושוב כך לטעות?..
מיואש ומובס אל הכפר תחזור,
את האושר תחליף בהרגל.
עם עתיד לא מובטח, ועולם קצת אפור,
את רודפי החלום תקלל..
אבל איך זה קרה שתמימות של ילדון
העלתה צל-חיוך על פניך?
השולחן הפשוט, הספה בסלון,
ותחושת עייפות ברגלייך..
וכשאז ברחוב הצטלבו עיניכם,
והלב בחזה קצת נצבט.
השתיקה הפשוטה שנפלה ביניכם,
כשטיילתם, צעדתם לאט..
וכשסוף סוף התחלת לחיות בהווה,
בלי לחלום שהאושר יגיע,
הפסקת לחשוב שהוא אי-שם מוסווה,
הוא גלוי, הוא קרוב להפתיע.
איך תבין מהו אושר? אגיד רק כזאת-
הוא נמצא ברגעים הפשוטים.
עם תחושת שייכות וקרבה חמימות,
כשתדע שאותך מבינים.

אני רוצה אותך
אני רוצה להיות איתך לבד
בלילה
חושך
אני רוצה לשמוע אם גם
ליבך פועם
אני רוצה לדעת אם גם אתה
מרגיש
אוהב בסתר
אני רוצה אותך
לבי סוער
אני רוצה אותך
בנוף גולן
אוחז ידי ואומר
שגם אתה רוצה
אני רוצה אותך
עינייך בעיניי
ובוכה ומחכה
אני חולמת עליך
אני רוצה אותך יותר מכל דבר
אני רוצה
אותך בלב מדבר
שתלטף פניי ותמלא אותי בפנים
אני כבר משתגעת
ימיי אינם ימים
אני רוצה אותך
לעת ערב שב אל ביתנו
וכל חום גופך
נושם מעלי
אני רוצה אותך
האיש הכי קרוב אלי
אני רוצה אותך
אני רוצה אותך
ולא יודעת מה לעשות
ליבי נושם אותך
ושתיקותיך הן הכי מרגיזות

כל ימי ביליתי כעני ואביון דפקתי על פתחי ליבי מנסה להכנס
דלתות נעולות שנשתברו והשאירו חלל
בכייתי בכי תמרורים הפסיקה לרגש אף אותי את ליבי

וליבי זועק קראתי ואין עונה
מדוע אין גופי ונשמתי מחזרים אחרי
כל שארצה הוא רק להרגיש נאהב
שאברי יעשו רצוני רצון הלב

ואנכי עומד מובס ומושפל
אינני מולך אף על עצמי
ליבי ירא ויפחד
נשמתי תזעק ותרעד
וגופי ישחק בכאב

הנה באים ימים
בהם אאלץ לשתוק
אכבל בכבלי הגוף
ולא אוכל צאת

ידעתי, כי לא אוכל עוד שאת
מגופי החוצה לפרוץ, לצאת
ימים באים הנה, ולא יוצאת
מכבולה, בכבלי הגוף השורפים

הבאו ימים?

רציתי לרצות, לתת מחשבות
עיני נאבדו בסבך המראות – להתיר אסורות
יכולתי לשפר, יכולתי לתקן, לעשות,
מי יתן ואזכה לראות שוב כל זאת.

לא אוכל לשאת עוד זאת
יודעת אני כי עוד אפול
שקט שקם וכבש העולם
רצון עז , שאיפה של סתם...

אני מביטה בהכל מרחוק, שותקת דוממת, אפופה מחשבות.
לא יודעת מה יהיה, כבולה בגופי, לו רק יהיה אלוקי בעוזרי.

הבאו ימים רעים לישראל?

הרוח שורקת באוזניי
מוציאה דמעות מעיניי
מכווצת בתוך עצמי
מחשבותי מתפזרות מסביב
מחפשות כתף להישען
מישהו שיחזיק אותן אצלו
רוצות קצת חופש שיגונן
מהטלטול הבלתי פוסק.
כמה כבר אפשר לחשוב.
הרחוב כולו אפור
הגשם שיורד ממסך אותי מכולם
ודמעותי השקטות מתערבבות בטיפותיו

נוֹלַד לְמֹשֶׁה בֵּן אֱלִיהוּ
בִּשְׁנַת חֲמִשִּׁים וְתֵשַׁע
מרכזניק לְשָׁנִים וְרָבוֹת
נוֹתֵן תְּמִיכָה וישע

רמ בַּהֶסְדֵּר שומרון
וּלְאַחַר מִכֶּן רֹאשׁ יְשִׁיבָה
עָשׂוֹר שָׁלֵם שֶׁל מַחְזוֹרִים
עוֹבְרִים תַּחַת הַרְבֵּה

דֻּבַּר יְשִׁיבוֹת הַהֶסְדֵּר
וְאַף אַחֵד מֵהָאַחְרָאִים
סדנאות בְּחִנּוּךְ יְלָדִים
בְּאִיתָמָר וָאֳפָקִים

גָּר בְּקַרְנֵי שומרון
עִם אִשְׁתּוֹ חַיָּה אלבה
בָּנִים יֵשׁ לוֹ אַרְבָּעָה
וּבָנוֹת גְּדוֹלוֹת שְׁלוֹשָׁה

מָה שֶׁתָּשִׁיב הַפְרָשָׁה
שְׁאֵלוֹת חָיִינוּ הַגְּדוֹלוֹת
פָּרַשְׁתָּ חַיִּים פָּרַק א
וְעוֹד כַּמָּה הָרְחָבוֹת

חַיָּיו עַל מִי מִנּוֹחוֹת
עַד שֶׁהֵחֵל הַמְּבַצֵּעַ
"חַיָּל יוֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ"
גָּעֲשָׁה הָאֶרֶץ וְרִגְּשָׁה

קָם בְּבֹקֶר מֻקְדָּם
בְּדֶלֶת דְּפִיקוֹת
וּכְשֶׁהוּא פּוֹתֵחַ
דְּמֻיּוֹת מִתְרַחֲקוֹת

רוֹאֶה הוּא אָץ בִּגְדֵיהֶם
אֶת הַמַּדִּים הַיְּרֻקִּים
מֵבִין בְּשׂוֹרָתָם
נִפְרֶשֶׂת רוּחַ נכאים

מַמְתִּין בַּשֶּׁקֶט
בְּשַׁלְוָה שְׁקֵטָה
הוֹלֵךְ לְהִתְפַּלֵּל
לְלַמֵּד בַּיְּשִׁיבָה

עוֹמֵד בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ
עוֹדוֹ בַּטַּלִּית ותפיליו
וְהִנֵּה נִכְנָסִים חַיָּלִים
יְשִׁירוֹת פּוֹנִים אֵלָיו.

בִּנְךָ פָּצוּעַ קָשֶׁה
כָּךְ אֵלָיו אָמְרוּ
מִיָּד יָצָא אֲלֵיהֶם
חַיִּים כִּמְעַט לֹא נוֹתְרוּ

נָסַע לְבֵית הַחוֹלִים
חִכּוּ יָמִים רָבִים
גּוּף מרוטש, וְלַחַיִּים-
כְּאֶפֶס סִכּוּיִּם

צִפִּיּוֹת מנופצות
וַאֲחֵרוֹת בָּאוֹת נִבְנוֹת
וְהִנֵּה יֵשׁ תְּקַוֶּה
מְפִיצִים הַחֲדָשׁוֹת

לְאַט לְאַט הִתְחַזֵּק
לְאַט לְאַט הֶחְלִים
נִתּוּחַ רוֹדֵף נִתּוּחַ
וְהִנֵּה יֵשׁ כְּבָר פָּנִים

לְבֵיתָם חוֹזְרִים בַּשִּׂמְחָה
אִם כִּי נִשְׁאָרִים בַּשִּׁקּוּם
וְהַדַּיָּה שֶׁל הַגִּילָה
הִגִּיעוּ אַף לבקו"ם

הַפָּצוּעַ הַקָּשֶׁה בְּיוֹתֵר
שֶׁל עוֹפֶרֶת יְצוּקָה
וְהִנֵּה כְּבָר הֵם עָמְדוּ
נִמְצָאִים בַּחֲתֻנָּה

כַּמָּה שָׁנִים מְאֻשָּׁרוֹת
הוּא ר"ם בַּהֶסְדֵּר שומרון
מַמְשִׁיךְ הוּא בְּחַיָּיו
מוֹדֶה עַל כָּל יוֹם

כּוֹתֵב אֶת הַסֵּפֶר
מֵפִיץ אוֹתוֹ בָּרַבִּים
"בְּלֵבָב פְּנִימָה"
מְחַזֵּק יְהוּדִים

וְהִנֵּה שׁוּב בְּשׁוּרוֹת
קָשׁוֹת מְאוֹד מִנְשָׂא
יֵשׁ לֵךְ גִּדּוּל גָּדוֹל
וּמִי יוֹדֵעַ אִם תָּבוֹא...

חָזַר נִכְנַס וְשׁוּב יָצָא
מִתְחַנֵּן לָרְפוּאָה
מִשְׁתַּדֵּל וּמְבַקֵּשׁ
אַךְ מְקַבֵּל אֶת הַגְּזֵרָה

התדרדרות וְשׁוּב יִצּוּב
לִמּוּד שֶׁל שָׁעָה
הוֹלֵךְ לַיְּשִׁיבָה
בִּרְכַּת הוֹדָיָה

קוֹרְעִים שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם
תְּפִלּוֹת הֲמוֹנִיּוֹת
גּוֹמְרִים סִפְרֵי תְּהִלִּים
וּמְצַפִּים לַיְּשׁוּעוֹת

בָּן חֲמִשִּׁים וְשֶׁמּוֹנֶה
מַמְשִׁיךְ בְּמַסּוֹרָהּ
לָתֵת, לְהַגְדִּיל תּוֹרָה
ולהאדירה

מְבִינִים שֶׁזֶּה הַסּוֹף
אַךְ כָּלַל לֹא נִכְנָעִים
מַמְשִׁיכִים בְּדַרְכָּם
כְּמוֹ כָּל הַיָּמִים.

חִיּוּךְ אַחֵד חִוֵּר
וְזָעֲקָה אַחַת שָׁקְטָה
מַבָּט אַחֲרוֹן מְלַטֵּף
וְהִנֵּה עָזַבְתָּ

לֹא נִשְׁכַּח אוֹתְךָ כָּלַל
אֶת הַחִיּוּךְ הַמֵּאִיר
אֶת הַתִּקְוָה הַזּוֹהֶרֶת
אֶת הַשַּׁיִשׁ וְהַגִּיל

לֹא נִשְׁכַּח אוֹתְךָ.
לֹא נִשְׁכַּח.

וְעַתָּה שֶׁאַתָּה שָׂם
מַבִּיט עָלִינוּ מִמְּרוֹמִים
אָנָּא שָׁמוּר עָלִינוּ
כִּבְכָל הַיָּמִים

וְאָנוּ כָּאן
בָּאָרֶץ הַחַיִּים
שְׁמֵךְ נִשְׁמַר
לַדּוֹרוֹת הַבָּאִים

לא רוצה לומר גוד ביי
אך לפעמים, קורים, דברים גם-כשלא רוצים.
אני רוצה לבכות עכשיו, אני אורז את הגורל, שלהם, יש לי יעוד חדש.
זה הגורל מיס'
אני יודע שאתם לא איתי,
וזה כואב כי מרגיש-את הפרידה וזה קשה לי.
אבל צריך שתדעו שאני אוהב אתכם כל כך.
ואני שותה את עצמי-לישון,
נשמה בתוך כוס.
עוד כמה שוטים אני יודע שאתחרפן סוף.
וקשה לקלוט את העובדה שבעתיד אתם תהיו נוף.
אני

רק דבר אחד-
בבקשה כבר תחזרו נווווו
אני ממשיך לשמוע קול בראש- בבקשה! תשלחו מייל!
משהו
פליז
לפחות תשלחו טקסט!
אבל אתם לבד למעלה יחד אחד עם השני.
ואני יושב לנקות את כל גופי מבוץ של חיפושים.
הראש כואב, כאב חד, אני צריך עזרה יש פרמדיק?
הרגע חתכתי את עצמי.
באמת! אני הרגע פצעתי אותי!
בלעדיכם אני כלום!
אתם לא קולטים את זה??
כל פעם שכתבתי 'אוהב',
נשבע זה על אמת!
תצעקו שאתם שונאים אותנו. תצעקו בקול מ-ש-ם!
לא מאמין שאמרתי-
מתחרט
אבל את 'הקול' אני רציתי!
אתם פשוט קרים!
לא אומרים מילה!
תענו כבר מחכים לכם
המשפחה
לא רוצה לומר גוד ביי
אך לפעמים, קורים, דברים גם-כשלא רוצים.
אני רוצה לבכות עכשיו, אני אורז את הגורל, שלהם, יש לי יעוד חדש. (זה הגורל)
לא רוצה לומר גוד ביי-
אך לפעמים, קורים, דברים גם-כשלא רוצים.
אני רוצה לבכות עכשיו, אני אורז את הגורל, שלהם, יש לי יעוד חדש.
לא מצליח להוציא אתכם מהראש.
אז אני מחוץ למיטה-
השעה 3,
מחכה לאומץ שיבוא לקפוץ על הראש.
אבל מאיזה שהיא סיבה זה לא מגיע
ואני חש צורך לכתוב-
מה שבלב.
מהראש אני שולף עליהם, מה אני חושב.
כי אם לא אכתוב אז אסבול
ואתם רק מתעלמים.
יש לכם שנאה כלפינו למה? אם אנחנו אוהבים!
הלב נשבר, מתקן,
מדיטציה מרגוע
אבל שום דבר לא עוזר, כי אין אף רופא ללב.
הלוואי שתרגישו מה אני מרגיש, לשניה.
אם תקרעו את העור אתם אולי תרגישו שעה.
הייתי עושה הכל להחזיר אתכם, מרגיש אשם.
בכל מחיר, אבל יודע שזה פה נגמר,
אני רוצה!!
לראות לרגע את כולכם מהלכים איתנו שוב.
לא רוצה אבל הגיע
הזמן-
לומר-
להתראות.
שוב.
לא רוצה לומר גוד ביי-
אך לפעמים, קורים, דברים גם-כשלא רוצים (אחותי לפעמים דברים רעים קורים)
אני רוצה לבכות עכשיו, אני אורז את הגורל-שלהם, יש לי יעוד חדש. (יש דברים שהם לא בשליטתנו)
לא רוצה לומר גוד ביי-(אני מתמודד)
אך לפעמים, קורים, דברים גם-כשלא רוצים. (זה

כסא על יד שולחן
מול חלון ראווה,
ילדה ואיש קטן
מאמינים באהבה,
עיניי חרסינה
שפתיים צבועות,
כוס קפה עם סיגריה
עשן בלי נרות,
בחור עם כיפה
מדבר עם חבר,
ששלו כבר נפלה
לא נמצאת שם יותר,
נפלה נעלמה
ואולי היא חזרה,
חזרה לה
הלכה,
בסימן שאלה,
מטפחת לראשה
זקנו של בעלה,
יושבים ילדיהם
מלקקים בהנאה-
גלידה,
וטיפות צבעוניות
מדלגות

אַלְמוֹנִים הֵם פָּסְעוּ, בְּלִי שֵׁם, בְּלִי זֵכֶר
אֶל תּוֹך הַבְּאֵר הַגְּדוֹלָה
עִם הַכֹּחַ הַזֶּה, שֶׁנִּמְצָא בְּכֹל עֵבֶר
בְּלִי שׁוּם סִימָנֵי שְׁאֵלָה
אַיֵּה הֵם אוֹתָם גִּבּוֹרִים רְחוֹקִים
שֶׁנָּשְׂאוּ אֶת נֵס הַנִּצָּחוֹן
הַאִם כְּשֶׁאֵינָם וּכְבָר לֹא מְדַבְּרִים
זֶה אוֹמֵר שֶׁנִּגְמָר הֶחָזוֹן
הַשָּׂדֶה לֹא צוֹמֵחַ, הָעֶרֶב יוֹרֵד
עִקְּבוֹת יְלָדִים

וזה קורה... בלי שניקרא
וזה קורה נדחפים אל הדלת
וכשניתרקת ועומדים ותוהים
מאוחר מידי מלסגת

מאוחר מידי מלסגת
וקשה המחיר ויקר
כי קוים שנשברים שם בשקט
מציירים את תמונת המחר

ויודע אדם שאחראי למעשיו
אך ללב ארוכה היא הדרך
ואז כשפוקח אדם את עיניו
מאוחר מידי מלסגת

ויש שעינהם פקוחות
אך ליבם אדיש הוא וקר
אולי שבור הוא, מיואש מלנסות
אולי לנחמה הוא תר?

כשנתעורר ונפנים שידענו
שחרוטה על הקיר היא הכתובת
כשנבין שבעצם טעינו
מאוחר יהיה מלסגת.

בשירי תקוה בחרתי
לאלוקי שוועתי
שיעלני, שידלני
ממצולות, מכשלונות
בחיי, במילי.
תן לי האומץ אלוקי, תן לי הכוח - למפעלי,
שאוכל לפרוח, שאתן הרוח,
אגדל ככוספי לךְ, ברגש אדבר בךְ
שכל הוויתי תתרומם, ואז ארגיש שלם,
בלימודי, בהגיוני,
בהתפתחותי, בכשרוני,
בידך עתותי, לך צעדי,
ראה קשיי, לך פתחי,
פתח דלתות התפילה
ותבשרנו הגאולה
הפרטית - הכללית,
יה"ר שתשפיע עולמית.

שקט עכשיו.
ברחובות ובלב.
שקט יציב,
לא מזיק,
אך כואב.
שקט לבוש,
בסתם שק,
או כל דמות.
שקט מורכב,
מח'תכות אנושות.
שקט בוער.
שמכאיב בחזה.
שקט חלול
שמילים ממלא.
שקט מגובב,
במלל נוגה.
שקט שפעם ניגן מנגינה,
של אדם
או אולי בכלל-
אדמה.

אולי אם אדע
לזרוק את כל הפחד
לשכוח ת'כאב
להרגיש אותו לעומק
בלב המתפוצץ
אולי אם אצליח
לשמור על התמימות
לאהוב את הפשוט
לפרוץ בצעקה
את כל חומות לבך
אולי אז אוכל
למצוא אותך

הכאב הנמסך ברבגוניות אימתנית
שורץ מאחורי גבי, מימיני ומשמאלי

הדין נחרץ
ועתה רק לאבדון נותרה הסבלנות
עד לבואי
הקרב
המדוד בזמן

האתגר שבמורכבות
התהליך הלא פוסק
נבנה אט אט ומתהדק
סביב נשמתי החרוכה

הצרחות הגשמיות
הלא אנושיות
גורסות אותי
ללא רחם
אך ללא הצלחה

וכשהמסלול לא נגמר
ועל פי רוב אני כבר נשבר
אמסמס בפחד את היום שעבר
ואזכיר לעצמי
בכבדות שקולה
שעוד לא תמו המחשבות
ההרהורים והתקוות

ולא יגנבו את רצוני
יותר
עד כלותי

בקור המתגבר בלב ליבו של
המדבר

האיבה העצמית הזאת השתלטה עליה,
כמו הייתה כמיהה לאהבה במסווה של משהו שטחי,
כמו הייתה האהבה עצמה רק עם קשיי התבטאות.
הלאות הזאת כמו כעס על פעילות יתר להרע-
כמו מבקשת כשכבר אין ברירה - להפסיק.
היא הביטה לתוך עצמה- והבחינה בריקבון העצום
שייבש את מעיין חייה - ועשה אותם לכלום.
היא הסיתה את מבטה לעברו
גנרל חושך כבר כאן - המניע להרס. כבודו.
שתיקה. מחשבה. בערה לאמת ורצון

ימינה שמאלה, ימינה ושמאלה
האם אין שביל מגשר?
שחור לבן, שחור ולבן
האם אין צבע אחר?

קווים אדומים, קווים אדומים
האם אין דרך חזור?
עבר, עתיד, אנשים אנשים
האם אין אפשרות לעצור

קו אופק מטושטש ערפילי
דרכי דרכים לא סלולות
החיים גאיות, גשרים, צעדים
עם שחר יצרבו עקבות

המסלול למיטיבי לכת בלבד-
צועדים בו כולם גם נכים
יש שצולחים, יש שכושלים
ויש נישטפים, נידחפים?

ומים רבים יעברו בנהר
וצועדים הם בסך על פני
והזמן כבר דוחק, ודוחקים צועדים
האם אי אפשר להשאר שם ודי?

תצחק איתי על זה
למרות השבר שבך
שנסתר ונגלה בעיניך
ונשקף עמוק בתוכי.
תושיט אלי יד מרוחקת
אני באה ונפשי מאופקת
בין התהומות אני אבדתי
מתנדנדת על פסגת ההר
מתי ננשום ביחד
אולי תשטוף ת'פחד
מתי נצעד לאופק
אולי תאיץ בי דופק
ותחייך בלי מילים
כי שמעת את סודי
ואתה עדיין איתי

נסתם
מעין ליבי
נחתם
המנוע שבִּי
נכתם
והכתים
סתם
והשלים
כיליון כוחותיי
ואהבת כלולותיי
ועשאני למדבר
כדי שאלך אל העבר
להרים החלק הנשבר -
השלם של המחר

פעם אחת פגשתי
בחבר ראי חדש
ואיך שהתנהג הוא
זה שיקוף שלי ממש
אמרתי לי 'חורה לי
שאתה מאד דומה לי'
והוא שתק ולא רצה לומר
שהוא מרגיש אותו דבר
והוא שתק ולא רצה לומר
כי לא שמעתי שום דבר
בעיניו ראיתי כעס
אני כועס אותו דבר
וגם אגו קצת ראיתי
אני יהיר אותו דבר
נמאס אותו לשמוע
ואת קולי אותו דבר
קיצוני הוא מהשמאל
אני ימין אותו דבר
אמרתי לו חורה לי...
מתלונן ומתבכיין הוא
אני רוטן אותו דבר
קמצן, ממש 'בונקר'
אני אוגר אותו דבר
חלש הוא וקצת 'חנון' גם
אנ'לא כוכב- אותו דבר
ושמחה שקצת חסר לו
וגם לי כמעט נגמר
אמרתי לו חורה לי...
המשחק הזה נמאס לי
עיני רעה, בעל דבר
'שלום חבר' אני אומר לו
עונה מופתע אותו דבר
את יפיך מכאן והלאה
תמיד אוהב מכל דבר
זהב לבך לא אפספס עוד
כך גם ליבי עכשיו מואר
אמרתי לו נדמה לי
שהטוב קצת מתעורר בי
והוא שתק ולא רצה לומר
שהוא מרגיש אותו דבר
והוא צחק וחייך כמאושר
כי לא נותר כבר מה לומר

אל תבכי
בתי
אני כאן איתך
צועדים יחדיו
יד ביד.

ואם אינך רואה
אם ליבך לא חש
את רוחי
שסביבך
שבקרבך
דעי שאני שם
תמיד לצידך

וגם כשאפלה
ברקיע, בלב
והלבנה מתמעטת
לחרמש דק
וענני אופל
מכסים פני השחק

תמיד לצידך
בתוכך
הביטי פנימה
האינך רואה?
מהי הרוח
המושכת קדימה
המעיפה אל על
בזמנים של קושי

רק עוד מעט
עוד עמק לרדת
וסיבוב קט לאחור
אך הכל זה הדרך
אל תתני לזה
את רוחך לשבור

יחד אנו
צועדים בבטחה
בדרך הסלולה לך
מימי בראשית

הביטי, הנה פרח
בצד הדרך
וציפור משוררת
ונקודות של אור

שאי עינייך קדימה
הביטי וראי
משחירים פני הרקיע
החושך גובר
היודעת את
מה זה אומר?

שהשחר קרב ובא
האיש שלך יגיע
ואור שמשך יפציע
בשמחת עולמים

השמש עלתה כבר, הגיע היום.
הענן מכסה את השמש.
ברקים מבזיקים, והקול האיום,
כשהעם מתנועע לו חרש.
הפחד גואה והבטן גועשת
כולם במנהיג מביטים.
הוא בשקט ממתין כשהארץ רועשת
ועיניו שמופנות לשחקים.
הרעש ממשיך, מתחזק והולך
כשהאש לאיטה מתפוגגת
כל צליל בו טובע, כל צבע דועך
אך תחושת ציפיה מתגברת.
ולפתע השקט הכל כמו קפא
כמו עצר נשימה העולם.
ומתוך הענן, ומתוך הדממה,
קול ה' שנגלה אל העם.

משכים בטרם שחר
באישון לילה ואפלה
ברקיע שט הסהר
כחצי גורן עגולה

והמוני צבאות כוכבים
מנצנצים ממרחקים
וחולפים להם עבים
בשמי מרומי שחקים

העולם שקוע בתרדמה
ורוח קרירה נושבת
שומע אני לחש הדממה
את שלעצמה חושבת

ומגלָה לאזניי צפונותיה
סודות ורזי עולם
מאזין לקול מחשבותיה
שמכל חי נעלם

ויחד ממתיקים סוד
על מעמקי נשמתי
על הבסיס והיסוד
של הקיום האמיתי

על עמקי ההכרה
והרצונות החבויים
על הניגון והשירה
שבחדרים הנפשיים

על בריות לאין תכלית
ורבבות צבאות עליונים
ועל כולם השליט
השוכן במרומים

המנהיג בחסדו
את היקום כולו
ולכל פרט לבדו
מספק צרכיו לו

כל כוכב בשמיים
וכל רמש אדמה
מרחבי אפיקי מים
וכל רוח ונשמה

כל יציר הוא שליח
לתפקידו המיוחד
ועל כולם משגיח
אחד לאחד

ומכוון את דרכו
להגשמת ייעודו
להשלמת חוקו
עלי ימי חלדו

כל פרטי הבריאה
זה בזה אחוזים
לחטיבה מלאה
אורות גנוזים

המונהגת בבטחה
אל תיקונה השלם
אל הנחלה והמנוחה
עליה העולם חולם

ואף נשמתי נרשמת
עם זו החטיבה
שאל על מתקדמת
בעוז רוח התשובה

ושיבת אנכי לעצמותי
היא תשובת ההוויה
ושערים נפתחים לקראתי
אבוא בם אודה יה
- - -
בין הרוחות הנושבות
השורקות בקול רחש
את אלו המחשבות
סודדה לי בלחש

הנה השחר מפציע
שמיכה של אור מציע
אור היום מבקיע
ואפלת הליל משקיע

השמש שילחה קרניה
נשמעים קולות ראשונים
והדממה פרשה את כנפיה
ושבה למשכני עליונים

* * *

תורת חיים, לווני בדרכי
והכל יתבהר, לו רק תנסו
רק בקשה קצרה לי, כי-
הכל יתבהר אם לא תנוסו

נביאה את כבודו להארת העולם
בואו לפניו ברננה, בזמירות נריע לו
יודע צדיק נפש בהמותיו כולם,
אני שותק מול המבט השורף שלו
יודע אני כי לידיעות העולם כולם
מי ישווה ומה ידמה לידיעתם

כי נתן ינתן בידי הדבר,
תפילה קטנה של רגע שינצל
והתקווה הזאת לחזור לרגל שעבר,
בהירות ממשית מכבה את אמיתות העצל
יראה עוד גאולת ציון מהעבר
מפליא לדעת, חמקמק כצל.

מי ידע אותה?
מי שמע אותה?
מי לחש אותה?
מי היה בה-
רוך.
מי קשב לה,
זוך.
מי קרא אליה,
לתוך.
היא ישבה בה,
ובערה בה.
היא היתה היא,
לא רצו שהיא
תהיה היא.
שכחו את שמה,
כריקה היתה.
ואף אחד לא קרב,
עד בו יום קרב.
שיגיע כבר..
ואולי אז,
נאהב.

ביתי
בקצהו של צוק
בשיאו של הר
נדמה
כרחוק ממך
מרחק מזרח ומערב
ביתי
בליבו של ים
בעומקו של נהר
הולך ו
מתרחק ממך
כנראה שליבך לא אהב
ביתי
בחלומותי
בסודותי היותר כמוסים
מלא אותך
וחי אותך
בי
ביתי
כך אולי
לפי זיפי פניך החתומים
חסר אותך
ליבי כואב אותך
בי
האם יהיה זה ביתנו?

אולי-
לא היינו צריכים להיפרד
להמשיך בעיניים עצומות
לרקוד לשקט מהדהד
אולי-
הייתי צריכה להתייאש
ללמוד מנסיונות העבר
(הניצחון יפה הוא ומר)
ואולי-
אם הייתי שותקת
כזאתי ילדה, מרפה, לא חושבת
עוד ללבך הייתי פועמת,
אולי-
אם הייתי לידך אותו לילה
לבכות אותנו בחיקך
וקווצותי רסיסי דמעותיך,
אז-
אולי, אם בגן נעול אמצאך
שחרחורת, וצמאת חסרונך
למדני חופי שתיקותיך...
אין לי יום בלעדיך
והלילה רטוב וכואב
אז אולי תחזור...
קצת קר פה, ועצוב לי בלב.

שיר הרוח
שיר הרוח
המפעמת בנבכי נפשות
שיר הרוח
החורזת שבבי הרים ותהומות
שיר הרוח
החובלת בהבל החולות
שיר הרוח
הנוגעת בנימי זכרונות
שיר הרוח
המקשרת עולמות ונשמות
שיר הרוח
הרכה שמלטפת חבויות
שיר הרוח
הנושבת ומפכה חיים
שיר הרוח
שלא שוכחת החיות מתים
שיר הרוח
החורצת שביל בין הדמעות
שיר הרוח
הלוטפת חדרים ומסדרונות
שיר הרוח
הכוספת אל גישום החלומות
שיר הרוח
העוטפת לב אנוש במחשבות
שיר הרוח
הכובשת מציאות לדמיונות
שיר הרוח
הפורעת שערות מאובקות
שיר הרוח
הגואלת מאיבוד בגלויות
שיר הרוח
השואפת למקום מקדש בטוח
שיר הרוח
לא תשקוט עד אשר תמצא לנוח
הוא השיר יאיר שכוח
שיר הרוח
שיר לרוח.

הרוח שורקת באוזניי
מוציאה דמעות מעיניי
מכווצת בתוך עצמי
מחשבותי מתפזרות מסביב
מחפשות כתף להישען
מישהו שיחזיק אותן אצלו
רוצות קצת חופש שיגונן
מהטלטול הבלתי פוסק.
כמה כבר אפשר לחשוב.
הרחוב כולו אפור
הגשם שיורד ממסך אותי מכולם
ודמעותי השקטות מתערבבות בטיפותיו

כזו ענוגה,
פשוטה
מסקרנת.
עתיקה וקמוטה היא,
אהובתי הנכספת.
קבין לה של יופי
קבין של חכמה,
קדושה היא ונאווה.
ירושלים קראו לה
ירושלים אחת..
ירושלים!
דחקו בה.
והיא?
לא תיחת.
ואני רק אחת.
קטנה
ונכספת
נולדתי בה
בין שערים של צדק.
ירושלים הרחיבי למעני
מקום ארמונך
והלא בת ירושלים אני -
קראי לי
ביתך.

יש רגעים שאדם חושב שהוא יודע מי הוא.
יש רגעים שאדם בטוח שהוא אדם,
יש רגעים שאדם מפחד להפוך אדם אחר,
יש רגעים שהמסגרת של האדם כבר לוחצת עליו כאדם,
ולא נותנת לו להיות האדם שהוא לא חשב שהוא יכול להיות.
יש ואדם רוצה להיות אדם חדש אבל לא מאמין שנותרו חידושים,
גם בשביל פשוט בן אדם.
ויש פעמים שאדם נמדד ביכולתו להיות אדם,
יש רגעים שנדמה כאילו באדם אין אדם.
ויש
שאדם נעשה

שערו פרוע
ופניו מוכתמות
איש מגודל
ונראה
כאיש מערות.
אבל תביט,
תביט לו בעיניים-
הן בוערות.
--------------
חיוך לו קבוע
אומרים
איש רגוע
תוכל תמיד לעבור
אבל רגע
עצור.
תביט,
תביט לו בעיניים-
הן בוערות.
--------------
על עומדו נטוע
שונה דרכו כבכל שבוע
חריצים של גיל
טבועים בעורו
וניתן לחשוב שמתמיד-
כמו עוד זקן
ומה

'למה את כל כך קשה?' הוא שאל אותי כשישבתי על החול. מול מרחב אין סופי כחול. 'למה את כזאת נוקשה?' דיבר אלי. 'כי לא רציתי שתהיה כאן' עניתי לו. והוא חזר על שאלתו 'למה את קשה?'
הבטתי בגבול הדק הזה בין הים לשמים. איפה שהשמש ניראת על המים. זה פס כחול כהה כזה. ניראה ששם הכל נגמר. הוא הסתכל עלי ואמר 'שם הכל מתחיל'
למה אני קשה? שאל הלב את עצמו.
זאת רק חומת הגנה. מבפנים אני רכה. רכה שברכות. עניתי

בלב אחד
חיים ברינה,
היהודים חשים שמחה אמיתית.
נודה י-ה,
זו מתנת חינם ישועה לצדיק.

חסד ונתינה,
לא בלי גבול, היא בלי הפסק..
בכח ובאומץ
גואל חזק יבוא במהרה.

בלב אחד,
דורש שלום לכל ישראל.
חיי שלום לאיש
האמת מבקש השלום.

ישועת ה'
היא פועלת כהרף עין.
גואל חזק
יבוא לירושלים.

חזק אמיץ
גואלם ה' צבקות,
הוא נותן לנו
את כל הישועות.

כאב חד חותך בבשרי, תמונות ושירים המכותמים בדם אחים ובמותם, ים של דמעות גודש את ליבי על שאינם, אך בחוץ יבש כאכזב שמא יראוני ישנם.

נדב ואביהוא בדרכם למשכן
כך פגש אותם אהרון אביהם
ושאל אותם למעשיהם

ויאמר נדב: "לראות פני ה' באנו"
ואביהוא: "לראות פני אבינו הוא"
ואהרון: "אם כן, למשכן תבואו..."

ואהרון שאל: "...אם כך, איזה קרבן תקריבו?"
ונדב אמר: "לא להקריב באנו"
ויוסיף אביהוא: " אף קרבן אין בידנו"

ויתמה אהרון: "מה סיבת באכם?"
נדב: " הן צמאה לו נפשי!"
אביהוא: "ואף כמה לו בשרי!"

ואהרון: "ומה רשות באכם?"
אביהוא ענה: "אדם צריך רשות לבוא לאביו?"
ויען אהרון: "הן אדם צריך רשות לבוא למלכו"

ונדב: "רשותו היא שנאמר "ואהבת את ה'" "
אהרון "והרי גם נאמר "ממנו תירא"

ואביהו: "וגם אם לא נרצה לבוא "מלוא כל הארץ כבודו"
ואהרון לעומתו : "ברוך כבוד ה' ממקומו"

ונדב אמר: "הן הוא אמר "ובו תדבק" "
ואהרן: "והרי הוא "אש אוכלה" אלא
במידותיו צריכים אתם לדבוק"

נדב ואביהוא ענו ואמרו:
"אם אש אוכלה הוא, לו
גופנו ישרף. אם ישרף בשלהבת יה ישרף
גם נפשנו בה' תדבק
מי יתננו מוות טוב מזה

וַיִּדֹּ֖ם אַהֲרֹֽן

כָּךְ זֶה מַתְחִיל
מַיִם לוֹאֲטִים בַּקּוּמְקוּם.
כְּ מִ י הָ ה
זֶה מַמְשִׁיךְ בְּכוֹס קָפֶה רוֹתַחַת
הָמוֹן נֵס
וְחָלַב לְהַקְהוֹת.
גּוּשִׁים מִתְעַרְבְּבִים לְךָ בַּכַּפִּית הוֹפְכִים
אֵדִים.
אַחַר כָּךְ, קֵרוּר
אַתָּה בּוֹחֵשׁ וּבוֹחֵשׁ (רַק לֹא לַעֲזֹב).
בַּסּוֹף
אֱלֹהִים נוֹזֵל לְךָ בֵּין הָאֶצְבָּעוֹת,
שְׁלוּלִיוֹת עֲכוּרוֹת נִשְׁטָפוֹת
בַּכִּיּוֹר.

מתי תחבקי אותי
כמו שאת יודעת
אולי תאהבי אותי
אני כאן, את שומעת?
אינך זוכרת מי ומה
אבל אני פה, לאט משתנה
מתאימה את עצמי לרצונותייך
משתדלת להיות בשבילך
בצורה שמדויקת לך
מנסה להיות מכוונת
להוביל אותך איתי בדרך
לצעוד בקצב פסיעותייך
תני לי סימן
שאדע לחכות
אני אתן לך זמן
אם רק תדעי לבכות
איתי

כי יצאת אל הדרך, ובידך אין דבר
רק מבט אל העתיד, זכרונות מהעבר..
כי יצאת אל הדרך, ובתיק רק אמונה
והרוח שחלפה לה נשמעה כמנגינה.

מכשולים היו בדרך, ונפלת שוב ושוב.
הידיים כבר פצועות, והגוף כולו דאוב..
אך המשכת עם הדרך, בעיקר כי אין ברירה
לא היה שום זמן לנוח, אין מקום לעצירה.

טעויות זה אנושי, ולטעות זה לא נדיר,
לא חסרו לך כאלו כשהיית עוד צעיר.
ובכל צמתות הדרך התלבטת קשות,
ולאט לאט הבנת איך לומדים מטעויות..

התעייפת מהדרך, הרגליים רצוצות
העתיד כולו בחושך, העבר מלא תלאות..
עם משא של מעשיך, תיק מלא בניסיון,
רוח, שיר תישא בפיך עד היום האחרון.

שיר ציפור,
ענן כחול,וורד בסלע
נוקפת בי אצבע.

ידיות נטרקות
צועקות רועשות,
חלודות משימוש,
עייפות מלרוץ.

אנשים שהולכים,
תינוקות שבאים,
רגשות מעורבים,בגוונים של צבעים.

אנשים משנים,תינוקות מחייכים
איכרים שקוצרים
אנשים חוששים.

בבא היום ארגיש עוד שייך
השפע ירד, השקט יצחק.
חושך סמיך שפותר את הכל,
אור שמאיר בגוון כה זהור.

יגיעו ימים,יגיעו חיים
מנסים משתדלים. מתייאשים,לא מרפים.

אנשים משנים,תינוקות מחייכים.
ואני מאמין, עוד יבואו ימים.

הָלַךְ לְאִבּוּד, לָחַשׁ.
אָבַד? תָּמַהְתִּי.
אָבַד, אִשֵׁר.
לֹא הֶסְכַּמְתִּי.
הָלַךְ לְאִבּוּד, הֶרְגַּשְׁתִּי.
אָבַד, יָדַעְתִּי.
אָבַד.
הִתְנַגַּדְתִּי.
אֵיפֹה הוּא, יָדַעְתָּ.
הֵיכָן, שָׁאַלְתִּי.
לֹא הֵשַׁבְתָּ.
חִפַּשְׂתִּי.
אֵיפֹה הוּא, עָדִין יָדַעְתָּ.
אַיֵּה, לֹא מָצָאתִי.
עוֹד תִּמְצְאִי, הֵשַׁבְתָּ.
אַךְ הִתְיָאַשְׁתִּי.
אַתְּ

שטה הלבנה במרום
כסירת זהב עדינה
נושאת החלומות לרום
ולוחשת חרש מנגינה

וחלומי
אף הוא שם?
אף היא שם?

וחלומה
הרי הוא כאן

חלומות שנינו
יחד בסירת זהב אחת
הנושאתן למרומי רקיע
את מסכי העבים תבקיע

ושנינו
תחת אותה סירה
הלבנה השטה בשמי הלילה
ומאירה ברקיע של אופל

ומדוע אינה מאירה
את החשכה שתחתיה
שמפרידה בינינו

תשלח נא נוגהה
ותגשים החלום
שנושאת בתוכה
ואומר לך שלום
התגעגעתי
ציפיתי
הנני

והיה אור הלבנה כאור החמה
ואור החמה יהיה שבעתיים
ותזרח על נפשותינו בקרן חמימה
על התאחדות השתיים
* * *
שטה הלבנה במרום
כסירת זהב עדינה
נושאת החלומות לרום
ולוחשת חרש מנגינה

ומעל לראשו, אותה לבנה
ואותם זהרורי זהבים
ואת כריתו אופפת אותה מנגינה
לוחשים להם חרש אותם התווים

וכוכב על ראשי קורץ לו כמו לי
וחלומי, חלומו הוא
רצוני, כמו שלו
כה דומים ורוצים זה את זו

זה אותו הסיפור שנפרש
אותה אוניה ואותו המפרש
הוא רוצה את שאני חפצה
ותפילתו את שלי פוגשת, מחכה לעת רצויה